פורום תרבות
 נושא חדש  |  חזור למעלה  |  עבור לנושא  |  חיפוש  |  התחברות   הודעה קודמת  |  ההועדה הבאה 
 Re: ואני מתגעגע לעגנון - הגדול מכל הנ"ל יחד.
מחבר: יניב בר 
תאריך:   06/01/10     08:59

גם אני מתגעג לעגנון. אבל מוצא נחמה בקטעים אחדים מתוך הספר 'רישומים ראשונים'. הנה שמה
ציטוטים:

את ההתרגשות

"את ההתרגשות איבדנו בשאון הרחוב, ולחץ החברה, ועומס המטלות, והדין שנצטרך לתת בסוף. את
ההתרגשות איבדנו בשדות ילדותנו ביום בו התחלנו להסתיר חולשותינו ופחדינו. את התמימות איבדנו
משנכספנו למה שאינו ברשותנו, ולא קיים למענינו. את האהבה האמיתית טמנו וכיסינו עמוק, עמוק, עמוק,
בתוך ליבנו, וקראנו לכך דעותינו. וביום מן הימים יוארו בבת אחת כל חדרי הלב החשוכים, והפרחים שוב
יחיו בצבעים כהים לצד הדרך, ואותה תחושת 'הרגע הנפלא' תמלא בנו כל חלק. אז יחזור רגע מילדות
שחיכה שנים ללא ערך, שנבוא, ונקטוף, ונשמור, שכל האהבה שבנו תצא אל האור. אז גם ייוודע שהפחד
הגדול ביותר הקיים – הוא הפחד לזכות בבת אחת ולתמיד בכל האושר שבעולם. הוא כמו הפחד לאהוב
את כולם ללא גבולות על מה שהם בלבד ועל כך שלא יכלו להיות אחרת, על כל מה שעשו ועל כל מה שלא
עשו במשך כל הדרך. כל הערכים שבנו יתגלו ללא ערך, בנייני הדמיון יקרסו בצדי הדרך, ואת מקומם
תתפוס אותה ההתרגשות הישנה שאיבדנו בשדות ילדותנו ביום בו התחלנו להסתיר חולשותינו ופחדינו.
אותה ההתרגשות שאבדה בשאון הרחוב ולחץ החברה ועודף המטלות והדין שנצטרך לתת בסוף".


בין השכל ללב

אותה העת הייתי מהלך ברחוב ומעמיד פנים ששם אני לבי אל הדרך, כאדם חדש במקום חדש אשר עושה
דרך חדשה מתוך איזה חשש. אלא שבתוכי שוב החלו השכל והלב רבים ביניהם למי מהם נמצא מקום
חשוב יותר בכל מהלך ומהלך, ועקב כך התגבר בי החשש, וכיוון שכך שתקתי לרגע והקשבתי לוויכוח, כדי
שאוכל לדעת ידו של מי על העליונה ומי הוא זה המנמק טוב יותר את הטענה שהוא זה שצריך להקשיב
למחשבתו בכל עת, בלי להטיל בחוכמתו ספק.

אמר השכל ללב, "האיברים שבגוף, ואתה בכללם, אני גבוה יותר מכולם, ולא רק זאת אלא שאני קרוב
יותר לשמים". ענה לו הלב, "ועקב כך נמצאת בך מידת הגאווה. ואילו אני, קרוב יותר לאדמה, ולכן קרוב
אני יותר לאדם. וכל הסיפורים ממני סופרו, הסיפורים על הדרך לשם". ענה השכל ללב, "ראה, אני נמצא
בראש ולידי הן העיניים ומתחתיי הלשון, וכל אשר היא יודעת לומר וכל אשר עתידה היא להגיד בחסדי
אירע הדבר ואני הוא המחליט". ענה הלב לשכל, "באמת ייזקף הדבר לזכותך, אך אל לך לשכוח – את כל
פעולותיך עושה אתה רק כדי לזכות את ליבך. כיוון שמבחינה שכלית, אפילו יצאו אל הפועל כל תוכניותיך,
אם הלב אינו שבע רצון יבקש האדם לחיות בלעדיך". אמר השכל, "בלעדי לא יוכל האדם לחיות, שאני הוא
זה המאשר איזה מן הפחדים הוא הנכון ואיזה מן הרגשות. אני הוא זה הקובע מה אפשרי לו לאדם. ואילו
אתה חפץ בכל ולא נמצא גבול לתאוותך, וכל דבר נראה אפשרי לדעתך". אמר הלב, "גם אם תמשיך
ותפרסם כל מהללך, לא ישקוט הלב ולא ינום כי בלב הוא המצפון, ואפילו לא תאשר אתה איזה רגש או
תוכנית, לא יוכל האדם להישאר אדיש למצפון הלב תמיד. ועובדה פשוטה היא שכאשר יוצא הרצון מן הכוח
אל הפועל דרך הלב, מרגיש האדם הקלה ובעקבותיה הוא שוב אוהב, ומהיכן האדם אוהב? מהלב!"

שתק השכל לרגע, כאילו איבד קצה מחשבתו, וענה: "עם כל הכבוד, לא הבנת את הכוונה. ללב אין עיניים,
יש לו רק רצון. כיוון שכל רצון אינו מוחלט, ועתיד להשתנות, אין בו ממש, שלא כמו האמיתות השכליות.
הנה, ראה, עובדה פשוטה היא שבעת אחת רוצה אדם דבר מה יותר מכל, ובעת אחרת כועס הוא על עצמו
על שביקש לבו את אותו הרצון. וזאת מדוע? משום ניגוד הרצונות, והיכן הם הרצונות? הרצונות בלב.
נמצא שרצונותיך מנוגדים, וזהו מקור הכאב".
אמר הלב לשכל, "אם אתה מדבר עלי בלבד, אולי ניתן לומר שאתה הוא הצודק. אך האם מימך לא שמעת,
שכל חכם, שללב יש לב? ולבי", כך אמר הלב, "הוא הלב שתמיד אוהב. אלא משום שאתה גדרת גדרותיך
השכליים, הרחקת את האדם מלב לבו לעולמי עולמים. כל המרחק של האדם מעצמו, מרצונו האמיתי,
מקולו הפנימי, הוא המרחק מלבו של הלב. ומדוע רחוק האדם? כיוון שרואה הוא את העולם דרך עיניך
השכליות, ובודק את העניין על פי הנורמות המצויות".
אמר השכל, "טיפש שכמותך, אם אדם מפחד ודאי יש סיבה, כלום דומה העולם בעינך כגן עדן עלי אדמות?
אילו לא היית מדחיק חוויותיך, אולי היית מבקש לא לחיות. הוי, לב, האוהב הטיפש והנצחי, הפתי שמאמין,
שייתן תקווה בכל פעם מחדש, שלעולם לא יתייגע מלחפש שוב את המבוקש, לך לך לנוח ואולי באחת
העתים תקיץ כפיקח. כלום לא התייגעת מוויכוח שכלי שכזה, שאין לך בו חלק וממנו אתה שוב ושוב
בורח?"
ענה הלב ואמר, "שכל, שכל, כמה אתה מיותר. אילו היה מקשיב האדם אל לב לבו, דבר לא יכול היה
לעמוד בדרכו. אלא שלבו של הלב תמיד לטובת השכל מוזנח, שהאדם בוחן את עצמו על פי הקריטריונים
שהצבת אתה. כלום לא ידעת שיכול האדם על נקלה לשרוד בעולם בכבוד, וכיוון שנמצאת אתה – בורח
האדם עד יומו האחרון?"

כך המשיך לו הוויכוח בין השכל ללב, ואני הקשבתי דרוך, מתקשה להחליט מי הוא הצודק. אם ללב נמצא
לב ודאי שללבו של הלב צריך לשמוע. ועובדה היא שגם כאשר מוציא האדם תוכניותיו אל הפועל, לא תמיד
נמצא לו מנוח.
אכן, אותו הוויכוח היה ויכוח נוקב, כל צד נשמע חד משמעי כראוי לכל צד. אולם האדם אשר יודע טיעוניהם
של שני הצדדים, מכיר ביותר מאשר מכירים הם עצמם.


בגינה שלא הכרתי

התיישבתי בגינה שבין השכל ללב ותהיתי באיזו מן הגינות צריך אני להתיישב. גיחך השכל לעומתי ואמר
לי, "טיפש שכמותך, הרי בעזרתי אתה חושב, ואילו לא אני לא הייתה נמצאת לך מחשבה. אז איך זה
הגעת לכלל שאלה?!" התיישבתי נבוך בגינת הלב ואמרתי לו: "כך וכך אמר השכל, אשר אתה לו אויב".
אמר לי הלב, "אל תיתן ליבך אל השכל, שבשכל נמצא כשל, והשכל שכל את הרגש ואיבד את הלב".
חוזר אני לגינתו של השכל ואומר לו את ששמעתי בגינה שבלב, אומר לי השכל: "אל תיתן שכלך ללב,
שבכל הוא חפץ ואין בו כוח לחשוב, רק איזו כוונה עמומה מהולה בכאב, אשר דרכה לא ניתן לראות דבר
כהלכתו. ולא רק זאת, אלא שכולם עושים שימוש בלב, כגון: 'לב ים', 'לב אחד לכולם', ותראה לאיזה מצב
הגיע העולם".
חוזר אני לגינה של הלב, מתיישב תשוש כוחות, וחוזר על דבריו של החכם שמעולם לא חש דבר בשכלו.
ושוב עונה הלב מילים אשר לא ניתן לסתור, אלא אם אתה שכל קר שאינו אוחז בדבר פרט לחוכמה הקרה
מהכפור. ושוב מבקש אני לנוח בגינתו של השכל, ומוצא שאכן נמצא בו כשל ושכול.

מתוך כך ידעתי שאי-אפשר להם אחד ללא האחר, ולפתע שמעתי את הקול הפנימי, שדובר בי חלושות
כיוון שהוזנח וזמן רב מחכה ומסתתר. מחכה שאתן בו שוב אמון, מסתתר כי לא נתתי. הוא זה אשר מדבר
עמי יותר ויותר ככל שאני מקשיב לעצתו, והוא המפשר בין השכל ללב בגינה שלא הכרתי.

 הגב להודעה זו  |  רשימת הפורומים  |  מצב שטוח   נושא חדש  |  נושא ישן יותר 

 נושאים מחבר  תאריך




הפורום פועל במתכונת ארכיון.
לא ניתן להוסיף תגובות חדשות.