מחבר: אימגו
תאריך: 15/08/07 15:20
אותו בוקר, בקולה הסדוק, העמוק, קול של אישה שהזמן חרץ את
נשמתה, נשמעת כמו מַפּוּחַ המבקיע מתוכו קול עמוס בדעת ובמכאוב,
סיפרה לנו זיוה את סיפורה של הטבעת, אותו שמעה מאחד מידידיה,
פקיד בכיר במשרד האוצר. אותו פקיד היה אספן כפייתי של
תכשיטים, רובם עדיי נשים ישנים, שמצא בבתי עבוט ובמכירות
פומביות של חפצי אמנות עתיקים. יום אחד, כך סיפר לה ידידה,
הזדמן לבית עבוט בפריז, שבו לא ביקר מימיו מקודם לכן. בית
העבוט שכן ברובע לַה מַארֶה, לא הרחק מרחוב פַּאבֶה, רחוב היהודים
של פריז. כבר עם היכנסו לחנות, שהייתה, לדבריו, רוויה בקסמו
של היושן, נתקלו עיניו בטבעת מדהימה, מעין מחווה טוטלית של
יופי וערגה, מרפא וגעגוע וְאַדְנוּת.
למאמר המלא כאן : על מהותו של הזיכרון
|
|
