אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שתיקת הכבשים


תאריך פרסום קודם: 
2004

מאז ומתמיד היינו עדר. כעדר ירדנו לשבור שבר במצריים, בטור עורפי נמלטנו  מפרעה והחברים.

כמו עדר אמיתי עמדנו כולנו יחד, מביטים בים סוף הקרוע, רועדים אל מול  פני  החרבה. איש לא נע (שהרי עדר טוב לעולם ילך יחד, לבד לא יזוז לשום מקום) עד שבא נחשון בן עמינדב אחד, אקסהיביציוניסט. הוא, רק הוא, פילס לנו את הדרך .

עברנו, עדר כבשים צייתניות, בדרך לארץ המובטחת הקמנו יחד (אלא מה?) את עגל הזהב. עבדנו אלילים, התנכלנו לנביאים המלכנו מלכים והורדנו, בנינו מלכות והבאנו חורבן.

 בשלב מסוים נפוץ העדר הגדול (לא עוד גוי עצום ורב) אך בכל גלות נידחת נוצר לו, זריז ושקט, עדר קטן. נבדל מהסביבה היה העדרון  אך דומים מאוד היו פרטיו.

עברו אלפיים שנה והתקבצנו הנה, עדר ישראלי גאה. לכאורה עם חופשי בארצנו, בעל רוח סעורה ופראית. מעשית שימרנו היטב את תחושת העדר : אלה שלא ישבו במעברות (ולא סולחים עד הרגע) הנהנו בראש לאסיפה  בקיבוצים.  לכולם היה פנקס אדום, כולם אכלו אבקת ביצים בצנע, כו-לם העריצו את בן גוריון. איש לא חשב להתמרד נגד הדי.די טי או הקרנות הגזזת, איש לא התנגד כששפכו אנשים ממשאיות והושיבו אותם על קו הגבול. עדר. אמנם משכיל, דובר אלף שפות, אך עדיין משמר בקפדנות את  תפיסת הכו-לנו, אם כולם עושים.. זה בטח בסדר.

כמו בכל עדר גם בראשנו עמדו תמיד רועים, הם הראו את הדרך ואנחנו היינו פטורים ממחשבה אישית.  מקוריות הייתה נחלתם של מעטים מאיתנו , רובינו  רצינו שיתנו לנו לחיות בשקט וללכת בשביל הסלול לגמרי. מירי אלוני כבר אמרה הרבה לפנינו: "ללכת כי כולם הולכים..."

השנים חלפו. כל ניסיון לפרוץ את הקונבנציה נתקל במערכת סגורה ועצבנית. החינוך הדמוקרטי עשה שמיניות באוויר עד שאושרה הקמת בית הספר הראשון (וגם זה במימון ההורים), אל תשאלו מה עשו לרפואה ההוליסטית.

את המוות עושה העדר לכל רעיון חדש, עד היום נתקלת כל יוזמה  (מתעלת הימים ועד חקלאות אורגנית)  בטרמינולוגיה מזלזלת וחשדנית.

למזלנו תמיד יהיה אותו נחשון שהעדר לא מזיז לו, שעושה רק מה שנכון לו-עצמו, שבעמל ועלבון וקושי,  יפלס בסופו של דבר עבור כולנו שבילים חדשים. 

את תסמונת העדר האישי שלי פגשתי במלוא עוצמתו אחרי הצבא . אחרי שנה של עבודה קשה עמדנו העדר ואני לנסוע לדרום אמריקה. קבוצות- קבוצות של צעירים יצאו אז מהארץ, כולם ניראים אותו דבר, נוסעים לאותו המסלול, כולם מבקרים  בדיו-ק באותם האתרים.

מקום ענקי דרום אמריקה, היה אומר לעצמו חייזר שנתקל בתופעה,  איך יכול להיות שלאותו קרחון בדיוק מגיעים כל הישראלים?

ואז הוא הופיע, נחשון בן עמינדב, זה שלא מוכן לקבל את המסלול הידוע מראש, ובאומץ חינני  שם כפו בנפשו והחליט לבקר בכפר שדווקא לא רשום בספר המטיילים.

מהפיכה, חברים. מסתבר, כמה מפתיע,  שיש עוד משהו מלבד עשרת הכפרים הקבועים. בן רגע פשתה  השמועה כאש בשדה קוצים, העדר הרים ראש, זקף זוג אוזניים רגישות ועט על אותו כפר כאילו  לו, ורק לו, חיכה כל חייו הצעירים .

שנים אחר כך  קיבל הכפר בשמחה כל מטייל ומטייל. יהיו שישהו יום או יומיים או כמה שבועות. איש מהם לא העלה על הדעת כי שלושה קילומטר ממנו כפר נוסף, יפה לא פחות. 

בשנתיים האחרונות גילינו שוב את סיני . המון אבק העלה העדר ועשה את המצרים שמחים. לכאורה מקום ענקי סיני, אפשר לבחור  בין המון חושות, המון מלונות, המון חופים.

אולי בשביל האיטלקים או הבריטים  או הגרמנים כל השפע הזה. העדר לא יתפזר חו"ח, עד שיגיע הנחשון הגואל, הוא  הולך רק למקומות  המוכרים.

"זה חוף ישראלי" הסבירה לי פעם מישהי בידענות על חוף מצרי לגמרי, "גם המלון שלידו (השוויצרי) הוא מלון ישראלי"

עדר היינו  עוד במצריים, עדר נשאר כנראה לעולמים. אנחנו יודעים את זה, תמיד ידענו. לפני כמה שבועות הסתבר שגם  באל-קאידה יודעים.    

קונפוציוס נשאל: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו הייתה: בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בנסיון להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים לא למען העתיד ולא למען ההווה ובה בשעה בה הם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו

וככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים 

שלום לך מר אופיר, מנכ"ל רשות שדות התעופה 

השבוע רעשה הארץ.

לא שחלילה זכו ישראלים בפרס יוקרתי, לא שנמצאה תרופה חדשה  למחלה קשה או  סופנית. גם לא זכינו לפריצת דרך משמעותית בנושא הבעיה הפלסטינית למשל, האבטלה המתמשכת, המשפחות החד הוריות, הנכים.

 מה לנו ולזוטות מסוג זה שכשאפשר לצהול כברזילאי שיכור סמבה בקרנבל פתיחתו של נתב"ג 2000, שדה התעופה המקומי?

כבר מזמן לא זכינו לחגיגה כה מנקרת עיניים של יחסי ציבור.  טקסים וגזירות סרט, "פריצות" בשידור חי של הרדיו והטלביזיה, עשרות תמונות בגודל טבעי-כמעט בעיתונים.

כל זה על מה ולמה? שאלתי את עצמי כשהבנתי שגם ראש הממשלה הטריח את עצמו מניהול ענייני המדינה ואתו גם הנשיא.

בדרך כלל לא יהא חלקי עם  "מקלקלי המסיבות" אבל תרשה לי , מר אופיר, ביום חגך זה, להיות לגמרי מקורית - כולם מסביבך הרי מתרגשים כל כך ורק לי ,הקטנה, אזרחית- מדינת- ישראל- נרצעת, קשה להיות בין המברכים.

מיליארד דולר  (1,000,000,000 דולר!) הושקעו בפרוייקט המגלומני הזה, אלף מליון ירקרקים נשפכו  מן המיסים של כולנו, כדי לבנות דלת חדשה למדינת ישראל.

נכון שזה התחיל לפני 10 שנים, אופוריית אוסלו הייתה בעיצומה ונידמה היה כי או-טו-טו הופכת מדינתנו הקטנטונת למרכז המזרח התיכון , אבן שואבת למיליוני תיירים .

נכון שנוצרה בעיה של צפיפות אווירית מסוימת (שנפתרה בקלות יחסית) ושבמהלך ימים ספורים בחודש אוגוסט נחמץ ליבנו כשכל הבשמים נחטפו לנו מתחת לאף וגם הרגליים נורא כאבו  כשעמדנו שעות בתורים.

נכון שמקבלי ההחלטות היו נחושים בדעתם ללכת על הגדול והמודרני, שהיו בטוחים שהפרוייקט יחזיר את עצמו תוך זמן קצר מאוד, שלא חלמו שהחברות הבונות יפשטו בדרך את הרגל או שיעברו  כל כך הרבה שנים.

הכל נכון ונכונה גם ההחלטה לשפר ולפתח – אבל למה ככה ולמה בכאלה סכומים?

האם, מר אופיר, באמת לא יכולתם להסתפק בעדכון צנוע שיניח את דעתו של צ'ארלי מאמריקה שמגיע לכאן פעם בחיים?

 האם באמת לא ניתן היה  להשביע אחרת את טירוף המרלבורו של מר ישראלי חולה הדיוטי-פרי?

כשהבטתי בזוועה (דרך הטלביזיה) באולמות הענק , בעשרות החנויות, בלוחות השיש הנוצצים, הבנתי כמה עקום סדר העדיפויות בארצנו הקטנטונת:

 ילדים הולכים לישון רעבים בלילה, מערכת החינוך מתפרקת, סל הבריאות מקוצץ כי אין תקציבים. למשרד לאיכות הסביבה אין כסף לפשוט על מהרסינו , פושטי היד והרגל הולכים ומתרבים.  

גם כיסי משרד התחבורה ריקים לגמרי שהרי למעלה מחצי מדינה לא מחוברת למסילת רכבת אלמנטרית וכל יום נהרגים איש, אישה וילד על  כבישים "אדומים",  אבל  שישה  מליון איש, שחיים בלבנט (לא בסקנדינביה) חייבים שדה תעופה אירופאי, שיהיה גדול ונוצץ ומנקר עיניים ושימותו הקנאים.

מיליארד דולר, מר אופיר, זרמו אצלכם בין הבטון והמלט. עכשיו  תסתכל לי ישר בעיניים ותענה ביושר מוחלט: זה מה שהיינו צריכים?

אולי בפעם הבאה, רגע לפני שמשתלטת המגלומניה, יגיעו מקבלי ההחלטות לביקור קצר בבתי חולים, בבתי ספר, בבתי התמחוי, במוסדות שיקומיים.

אולי אז יבינו כי דלת הבית, גם חדשה ויקרה ונוצצת, לא תחפה לעולם על הקירות המתפוררים.

בברכה

טלי חרותי-סובר, אזרחית מאוכזבת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר