אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קונסטרוקטיביזם: סוכן-מבנה-שפה בפוליטיקה בינלאומית


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
Jean Piaget, founder of constructivism
Jean Piaget, founder of constructivism

 כשאנו באים לבחון את הקונסטרוקטיביזם כשיטה מדעית, אנו מתקשים להעלות בחכתנו שיטה אחידה וברורה. וונדט (Wendt) ופרון (Fearon) טוענים חד משמעית כי בכל הנוגע לתיאוריה של היחב"ל, קונסטרוקטיביזם אינו תיאוריה באותו המובן שהריאליזם הפוליטי או הליברליזם נתפסים ככזאת. הקונסטרוקטיביזם, יותר משהוא גוף אחיד של הנחות תיאורטיות, מתאפיין בוויכוח מתמשך בין המצודדים בו לגבי שאלות על טבעו של הידע ומהותה של האמת (Wendt & Fearon, 2002: 56). שני החוקרים מציגים שתי שאלות מרכזיות הנוגעות למהותו של הידע במדעי החברה: 

1) האם ניתן להגיע לידע אובייקטיבי אודות המציאות מעבר לפרקטיקות דיסקורסיביות שהופכות את השפעתו של האינדיבידואל לזניחה?

2) האם הסברים סיבתיים מניחים את הדעת ככלים להכרת המציאות החברתית?  

באמצעות שתי השאלות הנ"ל הם יוצרים חלוקה אפיסטמולוגית של הקונסטרוקטיביזם לשלוש גישות עיקריות. גישה אחת היא פוזיטיביסטית באופייה ולפיכך תענה ב'כן' לשתי השאלות, גישה נוספת היא פרשנית (interpretative) ותענה ב'כן' ו'לא' בהתאמה, ואילו הגישה האחרונה מוגדרת כפוסט-מודרנית ותענה ב'לא' לשתי השאלות (Ibid., 57).  

גם מאמר זה מחלק את הקונסטרוקטיביזם לשלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה כוללת את הקונסטרוקטיביזם המודרני, והינה חופפת לגישה הפרשנית שהוצגה מספר שורות מעל. יש בה מאפיינים פוזיטיבים היות והיא לוקחת בחשבון את העולם החומרי והאובייקטיבי, ולכן תענה ב'כן' לשאלה הראשונה. למרות שהיא אינה שוללת הסברים סיבתיים, היא שמה דגש על פרשנות מכוננת (constitutive) במובן שהיא מתרכזת באופן בו סוכנים מבינים את העולם החומרי, נותנים לו משמעות ומעצבים זהויות המנחות דרכי פעולה. באי מתן בלעדיות להסברים סיבתיים, הקונסטרוקטיביזם המודרני יענה ב'לא' לשאלה השנייה.  הגישה השנייה היא גישה קריטית הבוחנת, להגדרתו של וונדט, מבניים חברתיים סבוכים (Wendt, 1999:91). היות שהדגש הוא על אידיאולוגיה ושפה, תענה הגישה האחרונה ב'לא' על שתי השאלות.

יחד עם זאת, לא יהיה זה 'לא' מוחלט משום שקיימות בנמצא גישות קריטיות המתייחסות לעולם החומרי ולהשפעתו על העולם החברתי. הגישה השלישית היא הקונסטרוקטביזם הפוסט מודרני, ומכיוון שעבורה אין מציאות מעבר לשפה, היא תשיב גם ב'לא' לשתי השאלות. 

מכיוון שמאחורי כל תיאוריה מסתתר אדם חושב, שאלות אפיסטמולוגיות לגבי מקורו, משמעותו, תחולתו, תקפותו ונכונותו של הידע הן בעלות חשיבות מכרעת. אולם, כפי שוונדט מעיר, לא ניתן לצפות מפילוסופים של המדע להסביר את הפוליטיקה הבינ"ל (Ibid.,90). לפיכך אונטולוגיה חשובה הרבה יותר, במילים אחרות, הצורך להסביר מה מתרחש בהקשר החברתי של החברה הבינ"ל יזכה לקדימות על פני שאלות אפיסטמולוגיות. זהו הקו המנחה מאמר זה, המקדיש את הפרק הראשון לשאלה האונטולוגית של סוכן – מבנה.  

הפרק הראשון יבחן כיצד מתמודדת כל אחת משלושת הגישות של הקונסטרוקטיביזם – המודרנית, הקריטית והפוסט מודרנית – עם גישת מיקרו ששמה במרכזה את הסוכן או, לחילופין, גישה הוליסטית המדגישה את המבנה על חשבון הסוכן הבודד.  

הפרק השני ייקח את העיסוק בגישות ביקורתיות ופוסט-מודרניות צעד אחד קדימה וידון במאפייניה וחשיבותה של השפה ביחב"ל.  

לבסוף, יציג הפרק השלישי והאחרון סיכום קצר ויציע כיוון מחקרי קונסטרוקטיביסטי לעתיד.  

1)      היבט אונטולוגי: סוכן-מבנה

א)קונסטרוקטיביזם מודרני – הבנייה הדדית (mutual constitution) של סוכן- מבנה 

בכדי להבין את האופן בו מתמודד הקונסטרוקטיביזם המודרני עם שאלת הסוכן-מבנה, יש להציגו במקביל לגישה רציונלית. גישה רציונלית שמה דגש על ניתוח מיקרו על פי אינדיבידואליזם מתודולוגי, כלומר הסברת תופעות מאקרו מערכתיות (כגון מאזן כוחות) באמצעות הסברי מלמטה למעלה 'bottom-up' –  התייחסות לאינטראקציה בין הסוכנים הבונים את המערכת, היכולות שלהם, האסטרטגיה, המוטיבציה והמטרות שלהם ברמת המיקרו. המערכת הבינ"ל על פי הניאו-ריאליזם מאופיינת בהתאם לחלוקת העוצמה בין הסוכנים בתוכה ומאזן הכוחות תלוי ברצונו של כל סוכן מדינתי למקסם את הביטחון וההישרדות (Wendt & Fearon, 2002:65).

התייחסות ליכולות של שחקנים פרטניים מן הצד האחד אך גם למוטיבציה ולמטרות שלהם מאידך מניחה שהאינטראקציה בין השחקנים אינה נעדרת מימד רעיוני. רציונליזם מניח שלשחקנים יש רצונות ואמונות והמטרה היא להסביר כיצד אותם שחקנים פועלים לאור אלה (Ibid. 55).

הרצונות והאמונות באים לידי ביטוי תוך כדי אינטראקציה של השחקנים, המאלצת אותם לקחת בחשבון אחד את השני, כמו למשל בתהליכי הלמידה המתרחשים בתורת המשחקים במשחקים חוזרים. בנוסף, עקרון האינטראקציה בין השחקנים מלמד שאי אפשר לנתח את המציאות בהתייחסות אטומיסטית (atomist) לתכונות השחקן הבודד בלבד (כמו למשל למבנה דומסטי) (wendt, 1999: 147-8).  

הגישה הרציונלית מניחה שקיימים מבנים של ידע אותו השחקנים חולקים, ידע אינטר-סובייקטיבי. וונדט מכנה זאת ידע עממי (Common knowledge) הכולל את האמונות של השחקנים  ברציונליות של האחר, העדפותיו ואמונותיו (האמונות אינן חייבות להיות נכונות, אך השחקנים חייבים להאמין באמיתותן) (Wendt, 1999:151).  

אולם רציונליזם מניח את זהותו של השחקן כקבועה וניתנת מראש (exogenous) כ'הומו אקונומיק'  homo economicus – מכונת חישוב הבוחרת בין אופציות פעולה שונות על סמך שיקולי עלות/תועלת במטרה למקסם תוצאות (Wendt & Fearon, 2002: 60)1.

לנורמות יש חשיבות, לא כמעצבות תפיסת עולם אלא כקונסטרקט רגולטיבי (regulative), כלומר כללי התנהגות שהסוכן ימלא מתוך אמונה כי אלה הולמים את רצונותיו או מפחד מעונש (שהוא גם סוג של מקסום אינטרס, היות וכל אדם רציונלי, על פי בנתאם Bentham, שואף למזער כאב ולמקסם עונג 2).  

האינטראקציה בין הסוכנים והידע המשותף הנצבר כתוצאה מכך לא ישפיעו על זהויות או אינטרסים (הנתונים מראש) אלא רק על התנהגות. ההתייחסות לנורמות כמכתיבות התנהגות מאפיינת את אופן השפעתם של מבניים תרבותיים על הסוכן הרציונלי כסיבתי : שינוי בנורמה Y יוביל לשינוי בהתנהגות של סוכן  X. יחסיים סיבתיים בין סוכן למבנה יוצרים הפרדה בין השניים, היות וקשרים סיבתיים קיימים בין משתנים עצמאיים. התבוננות על סוכנים כיחידות נפרדות בפני עצמן וכקיימות באופן עצמאי מן המבנה התרבותי (כ-Leibnizian monads) מעמיד את הגישה הרציונלית בשאלת הסוכן- מבנה הנוטה לכיוון הסוכן. וונדט טוען כי גישה זו מונעת מהרצון להימנע מדיטרמניזם חברתי ומתוך האורינטציה הפוליטית-ליברלית להבטיח את חירותו של האינדיבידואל (Ibid.,169).  

לאור הנאמר לעיל, ראוי יהיה להדגיש את הנקודה האחרונה, לפיה הרציונליזם אינו שולל השפעה מערכתית על הסוכן אולם יוצא מתוך נקודת מוצא בה האחרון מקבל קדימות. אפילו המודל המערכתי של וולץ (Waltz) אינו חורג מכלל זה. וונדט טוען שעל פני השטח יש לניאו-ריאליזם מחויבות לתוכנית מערכתית ואנטי – רדוקציוניסטית, אך למעשה הפתרון אותו מציעה תיאוריה זו לשאלת הסוכן-מבנה הוא אונטולוגיה רדוקציוניסטית, כשמבנה מוגדר ביחס לתכונותיהן והתנהגותן (הרציונלית) של המדינות – סוכנים. אמנם אין התייחסות למדינות כיחידות פרטניות עם אינטרסים ייחודים, אלא כיחידות הזהות פונקציונלית (וככך 'פרימיטיביות' מבחינה אונטולוגית), אך התייחסות למדינות כקיימות מלכתחילה ולא כתוצר של המערכת הופך את הניאו-ריאליזם ל state-centric (Wendt, 1987:342)3. על כן, טוען וונדט, מאמץ וולץ גישה מערכתית (systematic) מיקרו-כלכלית אבל לא גישה מבנית (structural) (Ibid.,341).   

הקונסטרוקטיביזם המודרני אינו מניח את הזהויות והאינטרסים של הסוכן כנתונות מראש אלא הופך אותם למושא מחקר. זהויות ואינטרסים חייבים להגיע ממקום כלשהו.

כאן נכנס תפקידה של תרבות שהיא, למעשה, קובץ של רעיונות, נורמות ופרקטיקות אינטר-סובייקטיביות המשפיעות על הסוכן באופן ישיר. אולם, ההשפעה אינה מסתכמת באופן סיבתי, בהגדרת חוקי התנהגות, אלא באופן מכונן של בניית זהויות והבנת המציאות המעצבים אינטרסים ואמונות. הקשר חברתי, מעבר למה שנמצא בראשו של כל סוכן וסוכן אינדיבידואלי, מכונן את המשמעויות אותן נותן סוכן לסוכן אחר ולעולם החומרי.  נורמות אינטר-סובייקטיביות משפיעות על התנהגותו של סוכן, קונסטרוקטיביסט לא ישלול טענה זאת, אולם הקונסטרוקטיבסט ישאל גם מה המשמעות של להיות סוכן וכיצד מכוננות אותן נורמות מבניות משמעות זו, המכוננת בתורה את זהותו של הסוכן ביחס לעצמו ולאחר.

בעוד שהסברים סיבתיים ישאלו שאלות 'למה', קונסטרוקטיביסט ישאל 'מהי' התופעה ו'מה' הופך אותה לאפשרית (Wendt, 1998:109). את התשובות ימצא הקונסטרוקטיביסט בהקשר חברתי שיגדיר לסוכן את זהותו, תפקידו ופעולותיו ביחס לאחר. אם סוכנים מכוננים (constituted) ע"י תרבות בהיותם פועל יוצא שלה, אזי לא ניתן להתייחס אליהם כנפרדים ועצמאיים מתרבות, ולפיכך לא ניתן יהיה להסתפק בהסברים סיבתיים (Wendt, 1999:179).

התייחסות להקשר חברתי מעבר לקיים בראשו של הסוכן מאפשרת להציג סוג נוסף של ידע אינטר-סובייקטיבי המתקיים בנוסף למה שתואר על ידי וונדט כידע עממי (ראה מעלה).

בעוד שידע עממי תלוי בידע של השחקנים אחד את השני, ידע קולקטיבי הוא בעל משמעות מעבר לכך, כשהוא מציג תבניות מאקרו המקנות תוכן להתנהגות הסוכנים. מצד אחד ידע קולקטיבי הנו פְרִימוֹרְדְּיָאלִי ולא ניתן לבצע בו רדוקציה להבנות משותפות של סוכנים, אולם מצד שני הוא אינו יכול להתקיים במנותק מההבנות וההבניות המשותפות של סוכנים (Ibid.,162).

קשר דואלי זה, multiple realizabilty בלשונו של וונדט, מדגים את הקשר ההדוק הקיים בקונסטרוקטיביזם המודרני בין סוכן למבנה. מצד אחד למבנה חיים משלו, אך מצד שני לא ניתן לנתק אותו מהשפעתם של הסוכנים. מבנה וסוכן נמצאים במצב של הבנייה הדדית – mutually constitutive.

דסלר (Dessler) מבהיר את המשמעות של הבנייה הדדית של סוכן-מבנה כשהוא מציג את המודל הטרנספורמטיבי. מבנה חברתי קודם ומאפיין את פעולת הסוכן אך באותו הזמן מהווה גם את התוצאה של פעילות הסוכנים. יש כאן השפעה הדדית מעגלית לפיה:

'social action presupposes social structure and vice versa' (Dessler, 1989: 452).

מבנה לא יכול להסביר פעולה אלא רק להוות את האפשרות לפעולה. מבנה מהווה את ה'חומר' שממנו מורכבת הפעולה של הסוכן. חומר לא בהכרח מחייב התייחסות אליו במובן ה"חומרי". הוא אמנם כולל משאבים, אבל גם קובץ של חוקים נורמטיבים, רגולטיבים וקונסטיטיוטיבים. כ'חומר' לפעולות הסוכנים, אותם החוקים מגבילים ומאפשרים את אותן הפעולות. אולם אותם החוקים הם בסיס לשינויים מכוונים ובלתי מכוונים הנוצרים תוך כדי האינטראקציה של סוכנים. בהבניית סוכן-מבנה, חוקי המבנה מהווים הן את התוצאה והן את המדיום של פעולת הסוכן באותה העת (Ibid.,461, 467).

משחק הגומלין בין סוכן ומבנה יכול לספק הסבר לתופעות אמפיריות מהמציאות של הפוליטיקה הבינ"ל. למשל, האינטראקציה בין סוכן למבנה יכולה לספק הסבר משכנע לפרוץ מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. וו'ילמר (Wilmer) ממעיט בכוחם ההסברתי של משתנים מבניים פנימיים כגון המערכת הפוליטית הפנימית של יגוסלביה, או המבנה החברתי המולטי-אתני. בעיות אתניות היו קיימות גם לפני פרוץ המלחמה בשנות ה-90 ולפיכך ניתן לשאול מדוע לא פרצה המלחמה לפני כן. מדוע, בנוסף, נהנות חברות מולטי-אתניות אחרות (כמו שוויץ) מיציבות בעוד יוגוסלביה המולטי-אתנית התדרדרה למלחמה? גם הסברים של שינוי מערכתי בינ"ל לוקים בחסר. נכון, התמוטטות ברה"מ וסיום המלחמה הקרה העמידו את יוגוסלביה בפני בעיות של מעבר שלטון, אולם מדוע במדינות אחרות, כמו מקדוניה או צ'כסלובקיה, התרחשו שינויים בדרכי שלום וביגוסלביה פרץ סכסוך אתני, מהחמורים מאז מלחמת העולם השנייה? לבסוף, מודלים רציונלים נכשלים לחלוטין בהסברת המלחמה. מלחמה אתנית היא אקט לא רציונלי. אי אפשר לצפות מאדם שישאף למקסם רווחים תוך סיכון משמעותי כל כך של חייו, חיי משפחתו ורכושו עבור אמונה שאחר כך יהיה טוב יותר (Wilmer, 2002:152-153, 155).  

במקום זאת, פונה וו'ילמר להסבר המבוסס על הבנייה חברתית של המלחמה. הוא מדגיש את התפקיד שמלאו סוכנים, במקרה הנ"ל –  אליטות, בשימוש בפרקטיקות דיסקורסיביות שהדגישו את השונה ולא את המשותף בין הלאומים האתניים על ידי יצירת זהות של 'אני מול האחר' והבניית תפיסות קוגניטיביות של קסנופוביה (פחד מן השונה) ושנאה. כדי לבחון את ההבנייה החברתית ביוגוסלביה, הוא נוקט במתודולוגיה של discourse analysis ומנתח מכתבים של עריקים מהצבא היוגוסלבי, דו"חות של וועדות לזכויות אדם ותנועות אנטי מלחמתיות מהאזור, וקטעים מהתקשורת. מהמחקר שלו עולה שגורמי עוצמה ביוגוסלביה השתלטו על התקשורת והשתמשו בה כדי להפיץ דעות קדומות בקרב אוכלוסיותיהם שלהם ועל מנת ליצור שעירים לעזאזל בקרב אוכלוסיות אחרות4. במצב אובייקטיבי קשה של משבר כלכלי-חברתי, מלאכתם של סוכני דעת קהל אלה לא הייתה קשה מלכתחילה.

אולם במקביל לפעילות הסוכנים, פעל ברקע מבנה קוגנטיבי של זכרון קולקטיבי שהשפיע על ההתדרדרות למלחמה ועל האכזריות שלה. וונדט מצביע על קשר הסוכן-מבנה במקרה של יוגוסלביה ועל חשיבותו של המבנה: ישנם חוקרים המסבירים את המלחמה כתוצאה של תמריץ שסופק על ידי מדינאים שניצלו את השעה, אולם הצלחתם של אותם סוכנים הייתה על רקע הזיכרון הקולקטיבי של העם הסרבי, זיכרון שניזון משנאה ופחד מהקרואטים, מה שמסביר את הקלות היחסית ממנה נהנו אליתות סרביות בגיוס ההמונים (Wendt, 1999:163). דבריו של וונדט מפנים אותנו למה שהוא הגדיר כידע קולקטיבי, מבנה שלא לבצע בו רדוקציה לפעולות אינדיבידואליות של הסוכנים. במונחים של דסלר, ה'חומר' המניע את פעולות הסוכנים (ראה מעלה).

וו'ילמר נותן משנה תוקף לנקודה זו ומתאר פרקטיקה ונרטיבים היסטוריים ביוגוסלביה שעיצבו זהויות מולטי-אתניות על בסיס של תחושת שוני, רדיפה, קורבן וניצול (Wilmer, 2202:163). בין השאר הוא מזכיר את תחושת האיבה של הסרבים לקרואטים על בסיס זיכרון קולקטיבי של הזוועות במלחמת העולם השנייה, זהות קרואטית מערב אירופאית, התייחסות לסרבים כשונים ועליונות סרבית על הבוסנים שנתפסו כטורקים נחותים. ההסברים למלחמת האזרחים ביוגוסלביה נשענים על פעולת הגומלין של סוכן-מבנה.   

ב) גישה קריטית – שינוי הסוכן באמצעות מבנה

התייחסות לתיאוריות ביקורתיות תתבסס על המודל של קוקס (Cox), המסביר מציאות חברתית באמצעות הקשר הקיים בין כוחות חברתיים, המדינה והמערכת העולמית. קוקס מציג שני דגמים - האחד מסביר כיצד נוצרת מערכת עולמית ואילו השני מספק פרטים הנוגעים למרכיבי אותה המערכת.

בשני הדגמים קיימת זיקת גומלין חזקה בין סוכן למבנה, עד כדי שלא ניתן להפרידם זה מזה.  

מערכת עולמית היא תצורת כוחות המחולקים לשלוש קטגוריות (מה שקוקס מכנה potentials) הפועלות באינטראקציה ביניהן : יכולות חומריות, רעיונות, ומוסדות.

יכולות חומריות כוללות בצורתן הדינמית יכולות טכנולוגיות וארגוניות, ובצורתן המצטברת מקורות טבע אותם יכולה הטכנולוגיה לנצל.

רעיונות הינם הבנות אינטר-סובייקטיביות המהוות מקור למנהג ומרכיבות ציפיות להתנהגות הדדית במערכת (למשל מושג הריבונות או דרכי התנהגות בקונפליקט בין מדינות, כגון משא ומתן). רעיונות אלו נשארים תקפים לאורך תקופות היסטוריות ארוכות ומקובלים על כל המערכת. סוג נוסף של רעיונות הינו 'דימויים קולקטיבים של סדר חברתי' שונים המקובלים על קבוצות שונות של אנשים (למשל, כל תרבות יכולה להבין מושגים כגון "צדק" באופן הפרטני לה).

לבסוף, מוסדות הם אמצעי קיומו והמשכו של סדר חברתי מסוים. מוסדות רשמיים ולא רשמיים משקפים את יחסי הכוחות במערכת בכך שהם יוצרים תדמית קולקטיבית התואמת סדר הגמוני (Cox 1986: 218, 219). המוסדות הכלכליים הבינ"ל הקיימים כיום משקפים סדר כלכלי גלובלי ניאו-ליברלי החופף לראיית המציאות האמריקנית.  

קוקס ממחיש את הקשר בין סוכן למבנה כשהוא טוען מצד אחד שרעיונות בונים מערכת בכך שהם מעצבים בה ציפיות להתנהגות שחקנים. מן הצד השני, הוא טוען שלעיתים מוסדות מקבלים חיים משלהם ויכולים לשמש שדה קרב לרעיונות שונים. מוסדות פועלים בתוקף המבנה הרעיוני של המערכת המפיח בהם רוח חיים, אך הם מהווים גם קובץ (amalgams) של רעיונות ועוצמה חומרית שבתורו משפיע על (ויכול לשנות) התפתחות רעיונות ויכולות חומריות (Ibid).

ישנו כאן דמיון למודל הטרנספורמטיבי של דסלר המניח מבנה המאפשר פעולה לסוכן אך מעוצב על ידו. בהתייחסותו להגמוניה, טוען קוקס כי מוסדות מהווים את העוגן עליו נשענת האסטרטגיה של ההגמון, בהיותם כלי לאוניברסליזציה של מדיניות. אולם הגמוניה כמאפיינת את מבנה המערכת לא ניתנת להבנה על ידי רדוקציה שלה למוסדות הבונים אותה. ראוי לחוקר הבודק שינויים הגמונים כי ייזהר מלאפשר למוסדות להסיט את תשומת ליבו משינויים חומריים או רעיוניים במערכת.

מוסדות הינם ביטוי להגמוניה אך אינם זהים לה (Ibid.,220). נקודה זו חופפת להתייחסותו של וונדט לידע הקולקטיבי כמבנה רעיוני שלא ניתן לבצע בו רדוקציה לאינטראקציה בין הסוכנים, אך יחד עם זאת מכונן על ידי אותה אינטראקציה ועל ידי ההבנות האינטר-סובייקטיביות שזו יוצרת.

במקביל למאפייני המערכת העולמית, קוקס מתאר דיאלקטיקה בין שלוש רמות ניתוח המחוללות סדר עולמי מערכתי: 1) כוחות חברתיים פנימיים שהינם פועל יוצא של יחסי ייצור, 2) מדינה 3) סדר עולמי – קונפיגורציה של כוחות המגדירים יחסי שלום או מלחמה בין אוסף המדינות שהן חלק מאותו ההסדר. שלושת רמות הניתוח הנ"ל קשורות זו בזו ומשפיעות זו על זו. קוקס מסביר כיצד.

שינוי בארגון הייצור בזירה הפנימית יוצר כוחות חברתיים חדשים (רמה 1(. אלו מביאים לשינוי המדינות (רמה 2) ושינוי המדינות משנה את הסדר העולמי (רמה 3) (Ibid). דגם זה יוצר למעשה מבנה כפול של סוכנים בשתי רמות. הכוחות החברתיים הם סוכני שינוי במערכת המדינה ואילו המדינה משמשת כסוכן של הסדר העולמי. הקשר ההדדי בין שלושת הרמות מעיד על הקשר שבין סוכן למבנה.

קוקס מעיר כי הדגמים שהוא מציג מהווים סיווגים רעיוניים וככאלה משמשים כמכשיר היוריסטי (heuristic) המפשט מציאות סבוכה ומציג מגמות התפתחות היסטורית  (Ibid).

במהלך עבודתו, הוא בודק כיצד ניתן ליישם את אותם סיווגים רעיוניים. בדיקת הקשר בין שינויים הגמונים ליציבות מדגים כיצד המשתנים פועלים יחד כמכלול. הוא עושה על ידי בחינת תקופת המעבר מהגמוניה בריטית לאמריקנית. טענתו מבוססת על כך שכאשר בוחנים שינויים הגמונים לא ניתן להסתמך רק על עוצמתו של הסוכן המדינתי. המדינה אינה המשתנה המסביר היחידי, וכמשתנה מסביר היא משתלבת במערך של סוכנים מוסדיים והמבנה החומרי והרעיוני של 'דימויים קולקטיבים של סדר חברתי' (Ibid,223). ה'שלום הבריטי' pax Britannica של המאה ה 19 הוא תצורה של:

 א) עוצמה חומרית (העליונות הימית הבריטית ויכולתה של בריטניה להוות נדבך במאזן הכוחות אירופאי) ב) נורמות של כלכלה ליברלית שנתפסה כאידיאולוגיה אוניברסאלית שהייתה מקובלת על כולם ושיקפה הרמונית אינטרסים בין השחקנים במערכת

 ג) מוסדות שלמרות שלא היו רשמיים, עדיין היו בעלי חשיבות לא קטנה. ה City של לונדון, לדעתו, מהווה דוגמא למוקד פיננסי שבאמצעותו נוהלו ובאו לידי ביטוי העקרונות האידיאולוגים הכלכליים של הסדר העולמי. הסיבה שה'שלום האמריקאי' pax americana  נהנה מיציבות גדולה יותר מזה הבריטי נעוצה בעובדה שבנוסף ליכולות חומריות והגמוניה אידיאולוגית של ערכים אמריקאים, הצליחה ארה"ב לבסס מוסדות בינ"ל רשמיים ברי-קיימא, אם בבריתות מול האיום הסובייטי (נאט"ו) או במוסדות שמיסדו את הסדר הכלכלי של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ברטון וודס Bretton Woods, ה IMF והבנק העולמי (Ibid,224). 

כדי להסביר את המקורות האפיסטמולוגים והאונטולוגים מהם שואב קוקס את השראתו, הוא מציג את המאפיינים של תיאוריית פתרון הבעיות בהשוואה לתיאוריה הביקורתית שלו. תיאוריות פתרון הבעיות מצטיינת ביכולת להגביל את המשתנים בבעיה ספציפית ולבצע רדוקציה של נושא נחקר למספר מוגבל של משתנים. מתודולוגיה זו מאפשרת להגיע למספר קבוע של חוקים מצומצם ולא משתנה, אוניברסאלי מעל לזמן ומקום. ככזו, תיאורית פתרון הבעיות היא א-היסטורית. הריאליזם הפוליטי, למשל, נשען על מספר הנחות מטא-פיסיות5 המהוות מנסרה להתבוננות ולהבנת המציאות:

1) טבע האדם רע מנעוריו והוא שואף למקסם עוצמה ושליטה (animus dominandi שלMorgenthau),

2) מדינות יכולות להיות בעל מבנה פנימי מגוון אך הן זהות מבחינה פונקציונלית ובעלות רצונות זהים.

 3) מדינות הינן שחקנים רציונלים שתחת אילוצי המערכת ישאפו להבטיח את שרידותן באמצעות המכניזם של מאזן הכוחות (Ibid, 213). החסרון של תיאוריות מסוג זה הוא בהיותן נייחות ומקובעות בתוך סדר חברתי ידוע ומונח מראש - העתיד זהה לעבר. המצדדים בתיאוריות אלו חוטאים אפיסטמולוגית בחושבם ש(וכאן קוקס מצטט את וויקו Vico) מה שהם יודעים "is as old as the world" (Ibid,213). בנוסף, בקבלת הסדר החברתי כפי שהוא, תאוריות פתרון הבעיות הינן שמרניות בהתייחסותן לסדר החברתי כנתון מראש ולמרכיביו כאובייקטים באותו האופן שבו הכימאי מתייחס למולקולות במעבדה. שני סימני שאלה אונטולוגים ונורמטיבים מעיבים על תיאוריות פתרון הבעיות. ראשית, האם לאור הקיבעון ההיסטורי, מסוגלות תיאוריות אלו להסביר שינוי במערכת העולמית? שנית, האם בהתייחסותן לסדר החברתי הקיים הן אינן מוטות לטובת שימור האינטרסים של מגזרים או מעמדות המעוניינים בשמירת הסדר הקיים? (Ibid,207)

עם בעיות אלו מנסה קוקס להתמודד. התיאוריה הביקורתית שלו קשורה בחבל הטבור לתהליכים היסטוריים. הוא בוחן פעילות אנושית על סמך טוטאליות המוגבלת למקום ותקופה (Ibid,220). מהלך ההיסטוריה הנו תהליך אובייקטיבי, אולם מהלך זה נתפס ע"י סוכנים באופן סובייקטיבי או אינטר-סובייקטיבי ומתגלם במציאות בצורה פרטנית. האינטראקציה בין סוכנים חברתיים למדינה ובין המדינה למערכת העולמית תהיה שונה מתקופה לתקופה. אינטראקציה זו תרכיב סדר חברתי ייחודי שגם מאפייניו תלויים בהיסטוריה משתנה. רעיונות, אידיאולוגיה ומבנה נורמטיבי של סדר חברתי אינם זהים לאורך התקופות. גם יכולות חומריות משתנות לאורך זמן (גילוי טכנולוגיה חדשה), ומוסדות הינם פועל יוצא של אותו הסדר החברתי. כמוהו, גם הם משתנים ומשנים בתהליך היסטורי דינמי.

לפיכך המתודולוגיה של קוקס מתבססת על איתור אותם השינויים ההיסטוריים ולאורם בדיקת הנקודות החלשות במבנים רעיוניים שליטים במערכת וכיצד אותן נקודות משפיעות ומושפעות מיכולות חומריות וממוסדות. במקביל הוא בוחן שינויים היסטוריים באינטראקציה בין שלושת רמות הניתוח המעצבות סדר עולמי: כוחות חברתיים פנימיים, המדינה והמערכת העולמית. מתודולוגיה זו מאפשרת לקוקס לשים דגש על הופעתם של מבניים רעיוניים ואידיאולוגיות שולטות במערכת מנקודת מבט השוואתית של תקופות זמן. לא בכדי, הוא עוסק בתיאוריה ביקורתית. גישה ביקורתית גורסת שתיאוריה, כמו מוסדות, היא פועל יוצא של אידיאולוגיה ולפיכך היא תשקף מבניים רעיוניים הגמונים היסטוריים. הריאליזם הפוליטי של וו'לץ ומורגנטאו Morgenthau וההתרכזות בדו-קוטביות הם תוצאה של הצורך להגן על ארה"ב במלחמה הקרה, כמנהיגת סדר עולמי מסוים, מול מעצמה מתחרה (Ibid, 211).

מבניים רעיוניים הגמונים והשפעתם על המציאות הם מעניינה של אסכולה נוספת בתיאוריות ביקורתיות, אסכולת פרנקפורט. על פי נציגי אותה אסכולה, הקפיטליזם המודרני מבוסס על מערכת אידיאולוגית מובנית שהסוכן, הפרט, הנו קורבן שלה. מערכת אידיאולוגית זאת כונתה על ידם אידיאולוגיה של הצמתה המתפרשת במונחים סוציולוגים כתהליך הבניית רעיונות בו מפנים הסוכן ערכים ונורמות הממלאים פונקציה אידיאולוגית בצמצום יכולת הפרט להבין שניתן לחיות אחרת בחברה טכנולוגית מודרנית - מעבר לאורח החיים המקובל בו עוסק האדם הממוצע במשך כל חייו בעבודה קשה, הקמת משפחה וצרכנות (Agger, 1991: 108-109).

רבים מחיצי הביקורת הפנתה אסכולת פרנקפורט לעבר הפוזיטיביזם. אדורנו Adorno והורקהיימר Horkheimer טענו כי הפוזיטיביזם נהפך למיתולוגיה ולאידיאולוגיה של העידן המודרני כמכשיר לשימור הסטטוס קוו, בכך שהוא מלמד את החוקר לקבל את העולם כפי שהוא. הרעיון לפיו ידע יכול לשקף את המציאות מוביל ליצירת זהות בין מציאות לרציונליזם – האדם מתייחס לעולם כתופעה רציונלית והכרחית ולפיכך מבטל את האפשרות לשנותו. במקום זאת, תיאורטיקנים ביקורתיים מנסים לפתח אופן חשיבה והבנה שיתפסו את המציאות כתופעה חברתית שהיא פרי של תהליכים היסטוריים ברי שינוי. בדחיית הפוזיטיביזם, יוכלו האינדיבידואל והחוקר להתבונן על תופעות באופן ביקורתי מעבר לכפי שהן נצפות על פני השטח, ובכך ייוצרו להם מבנים חדשים של רעיונות שיבטלו מבנים ישנים של שליטה (Ibid, 110).

למעשה, למרות הדמיון לקוקס בהתייחסות למציאות כחלק מהבנייה היסטורית-חברתית, מפחיתה הגישה הקריטית הנ"ל את חשיבותו של הסוכן ומדגישה מבנה רעיוני כאידיאולוגיה של הצמתה בו הראשון (הסוכן) מתפקד כקורבן של השני (המבנה). הסוכן קיים לא כמשפיע אלא כמושא נורמטיבי של שינוי – שינוי הסוכן באמצעות המבנה.

ג) פוסט-מודרניזם6 – מותו של סוכן

לעומת הגישה הרציונלית המניחה את הזהויות והרצונות של הסוכנים כניתנים מראש מחוץ לאינטראקציה ביניהם, הקונסטרוקטיביזם המודרני מעניק חשיבות לתהליך במסגרתו זהויות ואינטרסים נבנים תוך כדי אינטראקציה בין הסוכנים. לפיכך נפתח בפני החוקר חלל מחשבתי במסגרתו הוא יכול להבין סוכנים כתוצאה של תהליך הבנייה בפרקטיקות של קונטקסט היסטורי-חברתי. אולם חלל מחשבתי זה אינו יותר,  בלשונה של דוטי (Doti), ממשאלה דתית ('religious moment'). משאלה דתית משום שלמעשה כשתאורטיקנים עוסקים בשאלת הסוכן-מבנה, הם אוטומטית (באותו האופן שבו אדם דתי אוטומטית מניח את קיומו של אלוהים) מניחים קיומו של סוכן – סוכן עם סובייקטיביות קודמת ומחוץ להבניה חברתית. סוכנות (agency) מסוג זה נתפסת כבעלת היכולת לקבל החלטות ולשפוט את עצמה באופן רפלקסיבי – אוטונומי ביחס להקשר חברתי. לפיכך אנו נותרים עם סוכן שהוא קודם וחיצוני (exogeneous) לפרקטיקה חברתית ((Doti, 1997:379-380. דוטי מסבירה מדוע. אינטראקציה חברתית על פי וונדט מניחה תהליך של 'איתות', 'פרשנות' ו'תגובה' בין שני סוכנים רציונלים, ה'עצמי' (ego) ו'האחר' (alter). המפגש ביניהם מתבצע בתחילה על רקע של לוח חלק – tabula rasa. אולם במהלך הזמן, לאחר תהליך מתמשך של 'איתות', 'פרשנות' ו'איתות חוזר'  נוצרת תפישה יציבה של ה'עצמי' וה'אחר' ביחס ל'עצמי' בנוגע לסוגיה שעל הפרק באינטראקציה (Ibid,381). לפיכך, ההבניה החברתית של וונדט מתייחסת לסוכן שזהותו נבנית בהקשר חברתי פרטני, אולם אותו סוכן הוא בעל תכונות בסיסיות הקודמות לאינטראקציה ומאפשרות לו להשתתף באינטראקציה (להבין ולפרש אותה) מלכתחילה.

דוטי מתנגדת נחרצות לתפיסת ה"טאבולה ראסה" של הסוכן. הסוכן לעולם אינו עצמאי ממבנה של רעיונות קודמים. הוא אינו קיים מחוץ למבנה רעיוני – אין סוכן בכלל אלא כהתגלמות של מבנה. על פי תפיסה זו מפגשים ראשונים בין שני סוכנים (מפגשים שבהם ל'עצמי' אין מושג התחלתי לגבי ה'אחר' ולפיכך הוא פועל כסוכן עצמאי עם זהות ומערכת אמונות קודמת לאינטראקציה חברתית) אינם קיימים כי תמיד הם התרחשו זה מכבר: "first encounters have always already happened" (Ibid.,382). דוטי נשענת על שפירו Shapiro וממחישה את טענתה. נניח שאנתרופולוג מערבי פוגש כהן דת אסקימוסי ומבקש ממנו לספר על האמונה האסקימוסית. כהן הדת משיב שבני עמו אינם מאמינים אלא יראים (fear). יש לשאול מה גרם למושג האמונה להיות חשוב כל כך במדעי החברה ומה המשמעות של שאלה זו מבחינה תרבותית והיסטורית (חשיבות שלא בהכרח הייתה קיימת ב"מדעי החברה" של האסקימוסים).

אם אין סוכן אלא רק מבנה, שאלת השאלות היא מהו אותו המבנה. מבנה מורכב מפרקטיקות של שפה המאפשרות למשמעויות חברתיות להתקיים (Ibid,377). נקודה זו יוצרת בעיה בקביעת תחום מוגדר של מבנה. בהיותה מושפעת מ Saussre, טוענת דוטי כי שפה מוגדרת לא באמצעות ישות חוץ- לשונית אלא באמצעות ניגודים בין מילים. הקוטביות בתוך שפה היא אינסופית – מילים או סימנים דקדוקיים תמיד מתייחסים לסימנים אחרים. כיצד, לפיכך, ניתן לקבוע היכן הקוטביות נעצרת ואם פרקטיקה היא שפה, אז היכן מבנה מתחיל או נגמר? דרידה Derrida טוען שכל מבנה דקדוקי מכיל מרכז כובד שמארגן את כל הסימנים, מקנה להם קוהרנטיות, תיחום ומאפשר להתייחס אליהם כמושא של פרקטיקה (Ibid,378). מרכז כובד זה אינו נייח. הוא נמצא במאבק מתמיד עם אפשרויות לשוניות אחרות כשהוא דוחף אלטרנטיבות לשוליים.  תהליך זה של 'הבניית מבנים' (structuring of structures)  מזכיר מצב הובסיאני של מלחמת הכל בכל כשמילים הן החיילים.

מלחמה מנצחים באמצעות אלימות ועוצמה. דוטי טוענת שפרקטיקות דיסקורסיביות נעות לעבר מצב של ייצוב מרכז כובד, ועוצמה היא מרכיב חיוני של תנועה זו – מה שנחשב בתוך או מחוץ למבנה הדקדוקי הוא תוצאה של עוצמה (Ibid,379). אם פרקטיקות דיסקורסיביות מכתיבות לסובייקט משמעויות להבנת עולם המושגים הפרטי שלו והמציאות מחוצה לו, אזי ניתן להגיד שידע = עוצמה. זיהוי ידע עם עוצמה הוא מוטיף מרכזי בעבודתו של מישל פוקו ((Foucault. פוקו טען שאין אמת אבסולוטית במובן של תנועת ההשכלה, האמת היא תוצאה של חוקים דיסקורסיבים שהם פועל יוצא של עוצמה: 

Truth isn’t outside power, or lacking in power…truth is a thing of this world: it is produced only by virtue of multiple forms of constraint. And it includes the regular effects of power (Foucault in Philp, 1985:74)

 פוסט-מודרניזם לא מכיר בקיומם של סוכנים מעבר למבנים דיסקורסיבים של עוצמה. 

2)      שפה ביחב"ל 

באם ההתעסקות היא באידיאולוגיה של הצמתה, כמו במקרה של תיאוריות קריטיות או במבנים דיסקורסיבים של עוצמה, כמו במקרה של פוסט-מודרניזם, שתי הגישות מייחסות חשיבות משמעותית לשפה. פרק זה יבחן את חשיבותה של השפה בהבנת היחב"ל תוך שימוש בגישה ביקורתית ובגישה פוסט-מודרנית. 

במרכזן של גישות ביקורתיות עומדת השפה ככוח של שינוי, של הבניית מציאות טובה יותר, כנה ואמיתית יותר. נטייה זאת באה לידי ביטוי במה שמציג רייס (Risse) כרציונליות טיעונית (Argumentative Rationality). על מנת להסביר את משמעות המושג הנ"ל, מתאר רייס שני סוגים נוספים של התנהגות תקשורתית (communicative). סוג אחד של התנהגות מורכב ממיקוח על בסיס העדפות קבועות וניתנות מראש של הסוכנים, במה שמקביל לרציונליות אינסטרומנטלית. על פי היגיון אינסטרומנטלי, נכנסים הסוכנים לדיאלוג על מנת למקסם העדפות קיימות עד כמה שאפשר. דיאלוג זה של מיקוח הוא למעשה החלפת מידע בין הצדדים בכל הנוגע להעדפות הדדיות, מציאת המודוס וויוונדי modus vivendi, והפגנת נחישות ועוצמה באופן הדומה למיקוח תחת תנאי שוק: הצגת דרישות מול הבטחות, איומים או ניצול הזדמנויות (Risse, 2000:8). סוג שני של התנהגות תקשורתית חופף למה שמגדיר רייס כ logic of appropriateness, לפיו סוכנים אינם פועלים על פי מערכת העדפות ידועה מראש אלא מצייתים למערכת נורמטיבית הקשורה לזהותם ולאופן בו את תופסים את עצמם ביחס לסביבתם החומרית והאנושית.

ה logic of appropriateness בא לידי ביטוי בדיאלוג במה שרייס מכנה 'פעולה רטורית', בה ינסו סוכנים לשכנע אחרים לשנות את תפיסת העולם שלהם, את מערכת האמונות הנורמטיבית שלהם ואפילו את זהותם. אולם המשכנעים נשארים סגורים בפני שינוי, הם אינם מסוגלים לשנות את עולם הערכים שלהם במידה ויוצג לפניהם טיעון משכנע (Ibid).  

בתארו את הרציונליות הטיעונית, נשען רייס על הקווים שהציג הברמאס Habermas להיגיון העומד מאחורי וויכוח אמיתי. מאחורי וויכוח אמיתי עומדים סוכנים הנכנסים לתהליך הידברות באופן מודע, כשהמטרה היא להגיע לתוצאה הטובה ביותר תוך כדי שכנוע. שני אלמנטים עיקריים עומדים מאחורי תהליך זה: ראשית, השחקנים אינם שואפים למקסם רווחים יחסיים אלא להגיע לקונצנזוס בנוגע להבנתם את הסיטואציה העומדת על הפרק ולגבי הצדקת הנורמה או העיקרון המנחה את פעולתם. שנית, קונצנזוס מושג בתהליך הדדי של שכנוע על סמך הטיעון הטוב ביותר, ולא על סמך יחסי עוצמה או היררכיה בין הצדדים (Ibid, 6-7).

במילים אחרות, וויכוח בין שווים שבו העוצמה האמיתית ניתנת לשפה. הברמאס מתווה מספר הנחות מקדימות הנרשות על מנת שאלמנטים אלה יוכלו להתממש:

 1) השגת קונצנזוס בין הצדדים מניחה את יכולתם של הצדדים לאמפטיה, במסגרתה יוכלו לראות דברים דרך עיניו של הצד השני.

 2) הסוכנים חייבים לחלוק בניהם עולם מושגים ערכי ('lifeworld') זהה. עולם מושגים כזה יכלול פרשנויות קולקטיביות של הסוכנים את עצמם ואת העולם סביבם, הנשענות על היסטוריה, תרבות ומערכת שפה דומים. כלומר, בין הסוכנים חייב להתקיים רקע דומה שיעמיד אותם על קרקע משותפת לפני התחלת הדיון ביניהם.

 3) נקודת הפתיחה של פעילות תקשורתית מניחה שוויון בין הצדדים ונגישות שווה לשיח (Ibid, 10-11).  

כשהנחות מקדימות אלו מתממשות, נוצרת אפשרות ממשית לשינוי מערכת האמונות של הסוכן (שינוי תיאורטי), שינוי מערכת הנורמות בה משתמש הסוכן להגדרת מה "נכון" ו"לא נכון" לעשות (שינוי מוסרי), ושינוי בכנות טענותיהם של המתווכחים (בהנחה שלשם כך הם נכנסו לוויכוח – על מנת לשכנע או להשתכנע) (Ibid). בסופו של דבר, תיאוריה ביקורתית מעוניינת בשינוי ובמציאת סדר חברתי נכון יותר וטוב יותר. פעילות תקשורתית תחת המסגרת של רציונליות טיעונית מציגה את הסוכן כסוכן של שינוי. רייס טוען שהסוכנים אינם רק בובות על חוטים המופעלות על ידי מבנה, משום שכל פעילות תקשורתית קוראת תגר על נורמות מקובלות שמקורן במבנה, וכך מעצבת אותו כל פעם מחדש (Ibid). מצד שני, פעילות תקשורתית מתאפשרת בכוחו של עולם מושגים ערכי ('lifeworld'( הקיים בין הסוכנים לפני תחילת הדיאלוג. זהו שינוי במסגרת האינטראקציה של סוכן-מבנה.  

יישום מודל הרציונליות הטיעונית על יחב"ל מצריך בדיקה קפדנית של האופן בו סוכנים בינ"ל מנהלים דיאלוג. דיאלוג המושפע מיחסים היררכיים אינו נחשב לרציונליות טיעונית. באותו הקשר, יתרון חומרי לא צריך להשפיע על תוצאות הוויכוח. וויכוח אמיתי מתנהל כאשר יש אפשרות של צדדים חלשים לשכנע חזקים מהם (למשל, NGOs שמשפיעים על מדינות). שנית, תהליך אמיתי של שכנוע מודגם בצורה הטובה ביותר במצבים בהם משנים הצדדים את דעותיהם בדיאלוג, אפילו אם הדבר מנוגד לרצונותינם האינסטרומנטלים.

רציונליות טיעונית רלוונטית למציאות הבינ"ל, ורייס מדגים זאת על שני מקרי בוחן - המו"מ לסיום המלחמה הקרה (Two Plus Four Talks) והדיונים במסגרת של המדינות וה NGOs בנושאי הפרות זכויות אדם. הדיאלוג בין ברה"מ למערב הכיל מספר אלמנטים שאפיינו אותו כדיאלוג אמיתי של שכנוע הדדי:

 1) למרות שהמו"מ לא התרחש בסביבה עשירה במוסדות בינ"ל, שני הצדדים נהנו מהיסטוריה של אינטראקציה בניהם החל מאמצע שנות ה 80 כשגורבצ'וב עלה לשלטון. כך למעשה נוצר בין הצדדים עולם מושגים ערכי פחות או יותר זהה ויחסי אמון.

 2) ברה"מ נכנסה למו"מ מתוך רצון אמיתי וכנה ללמוד ולהשתכנע. ככך היא לא הגיעה למו"מ עם דעות מעוצבות מראש שאינן ניתנות לשינוי

 3) המערב התייחס לסובייטים כשווים וכשותף רציני למו"מ למרות א-סימטרייה ביכולות ביניהם

 4) המערב התייחס בהבנה ואמפתיה לבעיות הביטחון של ברה"מ

 5) ארה"ב וגרמניה פתחו בתהליך של שכנוע ידידותי ודיאלוג מתמשך עם גורבצ'וב ו Shevardndze. התהליך הסתיים בקונצנזוס כשכל הצדדים הרוויחו. ברה"מ השתכנעה שגרמניה מאוחדת בתוך נאט"ו לא תסכן את בטחונה וארה"ב הסכימה להפוך את נאט"ו לארגון לשת"פ צבאי ולא לברית המכוונת נגד רוסיה. בנושא של זכויות אדם, רייס מדגיש כיצד מדינות כמו אינדונזיה ומרוקו הפנימו ערכים של זכויות אדם לא רק מתוך שיקולים אינסטרומנטליים של רצון לזכות בלגיטימציה בינ"ל או סיוע אלא כתוצאה מדיאלוג עם ארגונים ורשתות של זכויות אדם בינ"ל ופנימיות. הנקודה החשובה היא שדיאלוג זה יכול היה להתקיים על רקע של אי שוויון ביחסי עוצמה. NGOs הצליחו להביא לשינוי במדינות חזקות יותר.

אין ספק שיש מקום לרציונליות טיעונית באינטראקציה בין מדינות בפוליטיקה הבינ"ל. לא הכל ביחב"ל הוא מאזני כוחות, ולא תמיד המערכת הבינ"ל מתאפיינת בקונפליקט, תחרותיות, עזרה עצמית self help ודילמת ביטחון כפי שיניח ניאו-ריאליסט. עם זאת, רייס עצמו מודה שרציונליות טיעונית יכולה להתרחש רק כשקיימים התנאים הנחוצים מראש:  

Meaningful communication requires that actors see at least some room for cooperation with their interaction partners and, thus wish to overcome a world of sheer hostility (Ibid,15)

 לא תמיד התנאים המוקדמים הדרושים לדיאלוג הבנוי על שכנוע הדדי וקונצנזוס קיימים (האם התנאים הללו התקיימו, למשל, בין היטלר לצ'מברלין בסדרת המפגשים שלהם ערב ועידת מינכן ב 1938?

בעצם, בהכתבת תנאים מוקדמים לתקפות של תיאוריה נוצר מצב בה המציאות נהפכת כפופה לתיאוריה ולא התיאוריה למציאות. עובדה זו מערערת את תקפותה של התיאוריה ואת יכולת ההסבר שלה. על אותו משקל, יכול לטעון ריאליסט פוליטי שהריאליזם מתאים רק לעולם הובסיאני של קונפליקט או לעולם של תחרות ביטחונית ומאזני כוחות. טענה זו, כמובן, תטיל ספק ברצינותה של תיאוריה ריאליסטית. בצדק יטענו מבקרים שגישה זאת מכפיפה אונטולוגיה לתיאוריה.     

כאמור, גישה פוסט-מודניסטית תטען שאין מציאות מחוץ לשפה. טענה זו מודגמת על ידי דיאז (Diez) בהתייחסותו לאיחוד האירופאי (EU). שפה מכתיבה את המציאות האירופאית ואת האופן בו אנו מתייחסים אליה. דיאז טוען שהקונספטואליזציה של ה EU היא חלק מקונטקסט מבני דיסקורסיבי רחב יותר – מה שהוא מכנה 'Euro-Speak' (Diez, 1999:605). במילים אחרות, ללא מכלול של שפה, ה איחוד האירופי נהפך לגורם אבסטרקטי חסר משמעות. בתוך מכלול לשוני זה, תפקידו של הסוכן בטל בשישים: דיאז טוען שכוחו של אותו הקשר דיסקורסיבי של 'Euro-Speak' הוא זה הבונה את האופן בו אנו תופסים ממשול (governance) אירופאי, ולאו דווקא אנחנו כפרטים אלה המשתמשים בשפה כדי לבנות ולקדם את אותו הממשול (Ibid).

דיאז נותן מספר דוגמאות להמחשה. הוא מניח שפה שונה שתתאר את ה EU כמורכב מרשתות של מוקדי כוח וממשול – 'network polity'. תפיסתנו את האיחוד האירופאי תחת השפעתה של שפה כזאת תשתנה לבלי הכר. לא נראה עוד את ה EU כמחולק לכמה רמות ממשול המתבססות על המדינה הטריטוריאלית. האיחוד האירופאי לא יהיה עוד משחק גומלין של צרפת מול גרמניה או שרי הממשלות מול ה commission, אלא חלל פוליטי פתוח יותר ומגוון הרבה יותר מבחינה גיאוגרפית ופונקציונלית. דוגמא נוספת, הניאו-פונקציונליזם מסביר את תופעת ה EU  כמעבר מ spill-over כלכלי ל spill-over  פוליטי המבוצע ע"י סוכנים המקדמים ופועלים לקראת הקמת אירופה פדרלית או סופר-לאומית. דיאז אינו מוטרד מאמיתותן של ההנחות הניאו-פונקציונליות. במקום זאת, הוא מצביע על ההבניה של תפיסת המציאות האירופאית כתוצאה משפה של פונקציונליזם וניאו-פונקציונליזם. Spill-over כלכלי הביא ליצירת התדמית של אירופה כקהילה כלכלית – 'Economic Community'. השפה המוסדית של הניאו-פנקציונליזם הכשירה את הקרקע להשתרשות תדמיתו של ה EU כבירוקרטיה מפלצתית העוסקת בחלק גדול מזמנה במונחים טכנוקרטים, וכך מנהלת את חייהם היומיומיים של אזרחי אירופה מבלי שתהיה להם השפעה כלשהי עליהם (Ibid, 606). שפה הביאה לגירעון הדמוקרטי באיחוד.

תהליך של שינוי (כפי שהוזכר בפרק הקודם) באיחוד האירופאי מתבצע גם הוא בזירה או מימד קיום לשוני. כמו דוטי, דיאז נשען על דרידה ומסביר שינוי כהוספת ניגודים דקדוקיים או מורפולוגיים לשרשרת ניגודים הקיימת קודם לכן ומגדירה את המציאות. תפיסה זו מניחה אותנו כמתפקדים תחת מקבץ של משמעויות דיסקורסיביות (node of discourses) המשמשים כמטא- נרטיבים meta-narratives, אולם אותם מקבצי דיסקורס קשורים למקבצים אחרים ברשת אינסופית של משמעויות המתחלפות ללא הרף(Ibid, 608).

לדוגמא, בשנות ה 50 תפקדה אירופה תחת דיסקורס כלכלי של שוק משותף. הייתה זו אירופה של שיתוף פעולה בין ממשלות. שפה כלכלית השתלבה אט אט עם מבנה אחר של שפה שהתבסס על ממשול סופרא-לאומי, על פוליטיקה לצד כלכלה. כיום אירופה היא מקבץ דיסקורסיבי, או מטא-נרטיבים של כלכלה ופוליטיקה. הבדלים אלו בלטו בשפה השונה בה השתמשו באירופה בריטניה וגרמניה בשנות ה 60. בריטניה דברה בשפה של ה EEC, שפת השוק המשותף, ואילו גרמניה דיברה בשפה שמונחיה הם מונחי  Gemeinschaft – קהילה. כל אחד השתמש בשפה שהקנתה לאירופה משמעות וחיים שונים (Ibid,602).

על פי הטיפולוגיה של אדלר (Adler), הגישה של דיאז (ובפרק הקודם, דוטי) היא מכוננת (constitutive) במובן של שלילת כל מציאות מעבר לשפה. טקסט ונרטיב הינם הבסיס להבנת המציאות החברתית (Adler 1997:7-8)7. התעלמות מעולם חומרי, אובייקטיבי למציאות אנושית, הופך את האונטולוגיה של הפוסטמודרניזם לאפיסטמולוגיה שהקו המנחה שלה גורס כי הבנתנו הדיסקורסיבית בונה את סביבתנו (Wendt, 1999:49). בכך פועלים הפוסט-מודרניסטים תחת linguistic fetish.  

על מנת להדגים זאת, יש להתייחס לדוגמאות שמעלה דיאז בהקשר של שפה כמגדירה את ה EU. דיאז טוען ששפה שתתאר את הממשול ב EU באופן שונה תשנה לחלוטין את המבנה הפוליטי שלו. הוא כאמור מזכיר 'network polity' לעומת שפה של רמות ממשול ופוליטיקה במונחים טריטוריאליים.

אך לא תמיד מתרחשים הדברים בהם אנו שחים גם בפועל. מדינות הן עובדה חומרית (וגם רעיונית) ואי אפשר להתעלם מהן. אי אפשר להתעלם מהעובדה לפיה, נכון להיום, אירופה מורכבת מגרמניה, מצרפת מבריטניה, מהולנד, מבלגיה, מאיטליה ומכל היתר. לכל אחת מהמדינות טריטוריה וגבולות שלמרות שהם פתוחים לחלוטין בתוך ה EU למעבר הון, סחורות ואדם, הם עדיין קיימים. אי אפשר לצפות שנפסיק או נתחיל לדבר על מדינות או על מועצת השרים באירופה ואלה יופיעו או ייעלמו בהתאם למוצא פינו. תמוהה עוד יותר טענתו של דיאז לפיה היות האיחוד האירופאי בירוקרטיה מפלצתית הוא תוצאה של שפה ניאו-פונקציונלית שהשתלטה על הדיסקורס האירופאי. יתכן שהביוקרטיה באירופה אינה קשורה כלל בשפה אלא הינה תוצאה של גורמים אחרים לחלוטין. מקס וובר Max Weber רואה בביוקרטיה שלב הכרחי של רמת פיתוח פוליטי. יתכן גם ששפה ניאו-פונקצונלית היא תוצאה של ביוקרטיה ולא להיפך, ואז שפה הופכת לתוצאה ולא לגורם. לבסוף, פוליטיקה של network יכולה גם היא להתאפיין בביוקרטיה בין ארגונים ורשתות.

דיאז מזכיר דיסקורס אירופאי של שנות ה 50 שאינו דומה לדיסקורס כיום. דיסקורס של שנות ה 50 התאפיין במונחים של אירופה כארגון inter-governmental ושוק חופשי. כיום סובב הדיסקורס סובב איחוד פוליטי וסופרא-לאומיות. נשאלת שאלת המפתח – מהיכן מגיע הדיסקורס?

 מאיפה מגיעה השפה?

מה גורם לבני אדם לדבר על אירופה בשנות ה 50 כ EEC, בשנות ה 80 כ SEA והחל משנות ה 90 כ EU? מה גרם לאירופאים לדבר בתחילת המאה העשרים בשפה של מאזן כוחות, בין מלחמות עולם בשפה של בטחון קולקטיבי ולאחר מלחמת העולם השנייה בשפת האינטגרציה? פוסט-מודרניסטים מזכירים מבנים לשוניים הקשורים למבנים אחרים בקשר של דיאלקטיקה ומאבק. אבל מה מקור אותם המבנים האחרים? מילים באות ממילים שבאות ממילים, אבל עדיין, מהיכן מגיעה השפה?

אי אפשר להתעלם מתהליך של הבניית זהויות אינטר-סובייקטיבי הניזון גם מהעולם החומרי. הגישה הריאליסטית –אונטולוגית, לעומת זאת, מציגה קו אמצע בין עולם שכולו אידאי לעולם שכולו ריאליסטי. ישנו עולם אובייקטיבי, שאינו תלוי בהווייתנו, אולם עבורנו הוא קיים במסגרת המשמעויות והפונקציות שאנו מקנים לו. במילים אחרות, האופן בו העולם החומרי מעצב ומעוצב על ידי בני אדם תלוי באספקטים הנורמטיביים ובפרשנויות האפיסטמיות שבני האדם מייחסים לו (Adler, 1997: 4).

המציאות הינה שילוב של חומר ורעיון. העולם, אי שם, יישאר 'the thing-in-itself' ותמיד יציג "resistance when we act upon it" (Ibid,5).

ה linguistic fetish של הפוסט מודרניזם מבטל את הסוכן לטובת המטא-נרטיב. מצד שני, אונטולוגיה פוסט-מודרנית לוקחת בחשבון גם שינויים. דיאז, כאמור, מכיר בעובדה שאירופה של היום אינה אירופה של לפני כמה עשורים. נשאלת השאלה כיצד ניתן להסביר שינוי ללא סוכנים?

מי מחולל את השינוי?

דיאז מכיר בצורך לכלול סוכנים בהסברת מציאות ושינוי פוליטי-חברתי. מבנים דיסקורסיבים הנם גדולים מסכום חלקיהם, אך באותו הזמן תלויים בפעולות בודדות המרכיבות אותם. יש כאן התייחסות ברורה לסוכן, ודיאז מעלה קווי דמיון בינו לבין קוקס, במובן ששניהם מניחים מבנה המאפשר פעולת סוכן אך לא קובע אותה (presuppose but do not determine) (Diaz, 1999:611).

אי אפשר להתייחס לשינוי בלי להזכיר סוכן, אולם שאלה נוספת שצריכה להישאל באותו ההקשר היא –

מי הם הסוכנים באונטולוגיה פוסט-מודרנית?

באותה הנשימה בה דיאז מזכיר סוכן-מבנה הוא מזכיר את דרידה בהתייחסותו למבנה ושינוי. קונספציה של דיסקורס היא ביטוי של מילים בשפה, וכל ביטוי משלב אלמנטים לשוניים המייצרים הבנות ורציונליזציה של המציאות. או בהתייחסות ל Laclau & Mouffe, דיאז מדגיש את חשיבותן של פרקטיקות ביטוי כאמצעי לחיבור מטא-נרטיבי על מנת ליצור משמעויות חדשות. נקודות אלו ממחישות שאכן קיימים סוכנים פוסט מודרניסטיים, אבל הסוכנים האלו אינם בני אדם אלא מילים. מבנה-סוכן (שמאל לימין) בראייה פוסט מודרנית יראה כך: 

Crystal grids – words (Sassure)

Open ended chains – words (Derrida)

Discursive nodal points – words (Diez)

         

לבסוף נשארנו עם השאלה האחרונה, מי מדבר את המילים?  

תשובה לשאלה זו מצריכה סוכן אנושי המסוגל לחשוב רציונלית ולפעול מעבר להיותו מושא של שפה. אנו זקוקים לסוכנים במונחים של גידנס Giddens, כבונים חברתיים ולהם זהויות, זכויות וחובות הקיימות

בתודעתם –  סוכנים בהקשר של סוכן-מבנה: בני אדם המתנהגים על פי חוקיים מוסדיים אך באותה העת גם על פי רצונות עצמאיים (Adler, 1997: 9). היווצרותה של הקהילה האירופאית הייתה תוצאה מודעת של סוכנים תוך מדינתיים (Jean Monnet, Robert Schuman, Konard Adenauer) וסוכנים מדינתיים (צרפת, גרמניה) שבמודע הקימו את קהילת הפחם והפלדה (ECSC) ונכנסו לתהליך של הקמת אירופה אינטגרטיבית.   

3)      סיכום – סדר מחקרי לעתיד    

סוקרטס טוען בפיאדה Phaedo: 

So before we began to see and hear and use our other senses we must somewhere have acquired the knowledge that there is such a thing as absolute equality; otherwise we could never have realized by using it as a standard of comparison, that all objects of sense are desirous of being like it, but only imperfect copies (Plato, 1959: 124)

 את המשפט הזה ניתן לפרש בשני אופנים.

ניתן להבינו כהנחה אפלטונית לקיומו של עולם ידע אידיאלי, וכי המציאות הינה רק חיקוי של האידיאל. ניתן גם לראותו כהנחה שכל ניסיון לחקור משהו מניח מראש את ידיעתו כקיים זה מכבר, אחרת לא ניתן היה לחקור אותו. במילים אחרות, כבני אדם או כחוקרים אנו פועלים תחת מבנה קיים של ידע, נורמטיבי ואפיסטמי. במובן הזה לימוד הוא זיכרון של מה שאנו יודעים, של מערכת הערכים לתוכה אנו מובנים עוד לפני שנולדנו. אולם אצל סוקרטס מבנה של ידע הוא דבר נייח ולא משתנה. אנחנו יכולים רק לזכור, לא לשנות. קונסטרוקטיביסט חי בעולם של הרקליטוס Heraclitus, עולם של תנועה מתמדת, של שינוי, עולם שבו הכל מתחיל מאש ונע לעבר היסודות האחרים. פרקטיקת היום יום משנה את עולם הערכים שלנו, משמעויות וזהויות חדשות נבנות ללא הפסקה דרך אינטראקציה עם הסובב אותנו. גם הידע נמצא בתנועה, החוקר משנה את המציאות שהוא חוקר. תהליך דינמי זה משפיע על המבנה הראשוני, על נקודת ההתחלה. הנהר נשאר אותו נהר אך לעולם איננו נכנסים אליו בפעם השנייה מאותו המקום שממנו יצאנו.  

מה המשמעות של הנאמר לעיל? ההשפעה ההדדית של סוכן-מבנה צריכה להכתיב את סדר היום המחקרי של הקונסטרוקטיביזם בשנים שיבואו. המתודולוגיה צריכה להתאים את עצמה לאונטולוגיה. מצד אחד יש להתרכז בחקר המבנה כמקור לפעילות חברתית של סוכנים. חשוב יהיה לחקור מבני ערכים שונים של קבוצות אתניות שונות, של עמים שונים, ולראות כיצד הם מתקיימים לצד מבנים נורמטיבים של קבוצות אחרות. מחקר מסוג זה ילמד אותנו רבות על מקורן של תופעות שליליות כגון שנאת זרים, דעות קדומות, גזענות. בהקשר זה, כיוון ראוי יהיה לחקור Rogue States ולראות כיצד מבנה הערכים שלהם גורם להן להיות שונות מלכתחילה ולהתבדל מהחברה הבינ"ל, מהנורמות ומהחוקים המקובלים בה.  

עם זאת, חקר המבנה אינו מספיק. בד בבד יש להתמקד בחקר של פרקטיקות של סוכנים בקרב קבוצות חברתיות כדי לנסות ולהבין איך אותן הפרקטיקות יכולות לשנות מבנים קיימים. מחקר עתידי יכול להעלות רשימה של פרקטיקות חיוביות שתקרבנה בין עמים ותבאנה לשינויים בדרכי שלום בעולם הלא יציב של סוף עידן המלחמה הקרה והחלוקה הדו-פולרית. כיוון זה הוא בעל ערך נורמטיבי-אתי ראשון במעלה והוא הדרך למנוע התנגשות תרבויות.  

תודה מיוחדת ליעקב עיון ולמר קג'טי נגהי על איסוף והוספת חלקים 

 


הערות: 

1)      Wedt and Fearon טוענים שתאור האדם הרציונלי באופן מונוליטי וגורף כבעל זהויות ידועות מראש אינו חד משמעי, כמו כן ההבחנה הרציונלית בין אמצעים ומטרות אינה בהכרח דיכוטמית. 

2)      ב The Principals of Morals and Legislation   טוען Bentham: 

By utility is meant that property in any object, whereby it tends to produce benefit, advantage, pleasure, good, or happiness...or to prevent the happening of mischief, pain, evil or unhappiness.. (Bentham, [1789] 1939: 792 

3) כשכל שחקן מדינתי מתנהג באופן רציונלי וקבוע על פי אימפרטיבים קבועים. במילים אחרות, מערכת שבנויה משחקנים שכל אחד ואחד מהם מבין אותה בצורה זהה ברציונליות ניאו-ריאליסטית (Cox, 1987: 212) 

4)       לדוגמא, Wilmer מזכיר דו"ח של הAntiwar Center  בבלגרד מ 1994 שמתלונן על היות התקשורת נתונה  לשליטת הממשלה ועל היותה של הראשונה מפיצה תעמולה שהביאה לברוטליזציה של המלחמה. עוד דוגמא למקור נוסף, Wilmer מזכיר מאמר בעיתון מקומי לאחר התערבות נאט"ו בקוסובו שמדגיש את הדעות הקדומות ואת הגזענות שהוחדרה לאוכלוסייה הסרבית נגד האלבנית (Wilmer, 2002: 154, 160).  

5)       מטא-פיסי במובן הקנטיאני של התבססות על הנחות א-פריוריות שאינן מוכתבות על ידי הניסיון. בהקדמה ל  Fundamental Principles of the Metaphysics of Morals, קאנט מגדיר מטא-פיסיקה במובן הבא: 

We call all philosophy empirical, so far as it is based on grounds of experience: on the other hand, that which delivers its doctrines from a-priori principles alone we may call pure philosophy. When the latter is merely formal, it is logic; if it is restricted to definite objects of the understanding it is metaphysics. 

6)       למעשה קיימות שתי גישות, האחת נקראת פוסט-סטרקטואליזם ואילו השנייה פוסט-מודרניזם. פוסט-סטרקטואליזם היא תיאוריה של שפה וספרות. פוסט-מודרניזם היא תיאוריה שעוסקת בחברה, תרבות והיסטוריה (Agger, 1991:112). אולם ההבחנה ביניהן אינה חד-משמעית, בעיקר משום ששתיהן מבוססות על שפה והשפעתה או על נרטיב ספרותי או חברתי. מטעמי נוחות, המאמר מתייחס לפוסט-מודרניזם כשם כולל הטומן בחובו גם פוסט-סטרקטואליזם.   

7)       העותק בו מדובר הוא מחודש מרץ, 1997, וממוספר בעמודים 1-76.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל