אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוזיקה יהודית ומוזיקה ישראלית


מוזיקה יהודית ומוזיקה  ישראלית. הכנר של שאגאל

מוזיקה יהודית ומוזיקה ישראלית. הכנר של שאגאל

קשה לכאורה לקבוע מסמרות בהגדרתה של מוזיקה יהודית, ועוד יותר קשה לכאורה לקבוע מהי מוזיקה ישראלית. המוטיבים של המוזיקה היהודית בחו"ל הייתה בדרך כלל לפי הארץ שבה הייתה הקהילה היהודית שהשתמשה במוזיקה.

באירופה אנו יכולים להצביע על מספר מוטיבים עיקריים:

ישנה המוזיקה ה"יקית" (גרמניה וצרפת), שהמוטיבים שלה הינם בסגנון הגרמני: מדוד, מתון, מלודי, מתאים לחזן או למקהלה.

המוזיקה ה"חסידית" הינה מוזיקה עממית, המושפעת לפי הארצות שבהם גרו הקהילות החסידיות.

אם זה ברוסיה, הרי זו המוזיקה החבדי"ת, שלה השפעה רוסית ברורה. לחנים כמו: "שמיל", או: "הופ קוזק", הינם בעלי מוטיבים רוסיים ברורים. גם המוזיקה של ברסלב היא בעלת השפעה אוקראינית ברורה.  

בהונגריה ורומניה ניכרת ההשפעה של הריקוד העממי הרומני, של נעימות הרועים הרותנים (אוצולים), של הצוענים, של ה"צ'ארדש" ההונגרי (בסנגון המחולות ההונגריים של בראמס), ואף של הוואלס הוינאי (ניכרת הרבה השפעה של המלחינים לבית שטראוס, שאגב היו ממוצא יהודי).

בפולין וגליציה הנעימות יותר מורכבות, הרבה מהם מושפעות מהאופרות של רוסיני וורדי, או ממרשים צבאיים.

זו כמובן רשימה כוללנית ביותר, וניתן כמובן לכתוב מאמר מפורט על כל ארץ בפני עצמה.

המוזיקה המכונה "ספרדית", אף היא אינה מקשה אחת. ישנו סגנון ה"לדינו" (הנובע מהמילה "לטינו", שהיא בעצם ספרדית-יהודית), שהוא בעצם סגנון הדומה ל"פלמנקו" הספרדי, אם כי בקצב הרבה יותר רומנטי.

מקורו של הפלמנקו הוא בעצם ערבי-ברברי, אך הוא קיבל את הליטוש שלו באנדלוסיה. גם הסגנון המרוקני המקורי מכונה "סגנון אנדלוסי", שכן יובא על ידי מגורשי ספרד למרוקו, שם קיבל מוטיבים ברבריים מקומיים, ונוצרה מזיגה מיוחדת בעלת קצב משלה.

במזרח אגן הים התיכון, הייתה המוזיקה הסורית-טורקית, שלה השפעה ערבית מובהקת.

יותר פנימה, בפרס ובוכרה, המוטיבים עדיין מזרחיים, אך בסגנון שונה, הרבה פחות מסתלסל.

בתימן נוצר סגנון ייחודי, קצבי מאד, המזכיר במידה מסוימת את סגנון הפופ המודרני, אך עם הרבה מוטיבים יהודיים עצמאיים.

ומה בארץ ישראל?

כל תפוצה הביאה איתה כמובן את נעימותיה שלה, אך בשירה העברית החדשה החלה העתקה של נעימות מארצות המוצא, בתוספת גיוון מקורי, ואף ערבי מקומי.

בשיר "שתו העדרים" למשל (המילים של אלכסנדר פן, הלחן של נחום נרדי), ניכרת השפעה ערבית ברורה. נעימת השיר "לי כל גל נושא מזכרת" ("רותי") היא רוסית. נעימת השיר: "עץ הרימון" היא בוכרית.

גם שירים הנחשבים כשירים ישראליים מקוריים, שאלו נעימות מארצות המוצא. נעימת "התקוה" למשל, הינה מנגינת מחול רומנית עממית המכונה "השצ'ה", אך מושמעת בקצב איטי בהרבה.

במשך הזמן החלה להווצר מוזיקה עם מוטיבים ישראליים ייחודיים. אפשר להצביע על התפנית בשנות הארבעים למאה העשרים, ובעיקר בשנות החמישים והששים. השפעה ניכרת הייתה ללהקות הצבאיות וליוצאיהן, שדרשו הרבה לחנים לאירועים שונים (אבל, מלחמה, שמחה) או לתכניות שונות שהופקו במשך השנים.

מלחינים כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי, דובי זלצר, ועוד, יצרו מוזיקה אופיינית ישראלית, שאף שייתכן שבמוטיבים שלהם עדיין ניכרת השפעה ממוזיקה כללית, הרי שיש להם את המוטיב הישראלי המקורי.

בעקבותיהם הגיע דור מלחינים יליד הארץ כמו אפרים שמיר ("חופים"), נעמי שמר, עוזי חיטמן, יאיר רוזנבלום, ורבים אחרים.

בשנות השבעים חל שינוי בסגנון ההלחנה, כאשר להקות כמו "כוורת" פיתחו את מוזיקת הפופ והרוק. גם מוזיקה מזרחית מעובדת תפסה יותר ויותר מקום ברפרטואר.

ניתן לסכם באופן כללי שכיום קשה לדבר על לחנים ישראליים מקוריים, אלא ההשפעה המערבית מחד, והמזרחית מאידך, תפסו את מקומה של המוזיקה הישראלית המקורית (עם לא פחות מקוריות והצלחה מבחינה מוזיקלית).   

תגיות נושא: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדינו העצני