הניצוד/ תומאס וינטרברג - סרט

קצת על תומאס וינטרברג

וינטרברג קולנוען דני שמתחילת דרכו התחיל מגבוה. כבר בהיותו סטודנט כאשר סרטו זכה בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. סרטו הראשון "החגיגה" שהופקה תחת חוקיה הנוקשים של תנועת הדוגמא 95' שאותה הקים, הייתה דוגמה אישית ואבן דרך לקולנוענים דגולים אחרים. דבר שאפשר לאותם קולנוענים לתת מקום לימוד טוב לשחקנים לבוא לידי ביטוי באופן הכי חופשי וטבעי שאפשר. לאחר מכן וינטרברג יצר סרטים גם בארה"ב שלא גרפו הצלחות מסחררות. על אף שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהביאו אותו לצבור ניסיון, שבסופו של דבר החזיר אותו לארץ מולדתו ששם העמיד בשנית את מקור הגאווה לקולנוע הדני שניראה בסרטו האחרון, "הניצוד".

תנועה הדוגמה 95

התנועה הוקמה ב-95 עלי ידי וינטרברג ופון טרייר, שני הבימאים היותר מנוסים ומוכרים של הקולנוע הדני. הם הקימו את התנועה כאות מחאה על הקצנת תקציבי הענק של תעשיית הסרטים המסחרית בעולם. התנועה דוגלת בצילום סרטים ללא אמצעים מלאכותיים. 55 סרטים הופקו במסגרתה והמוכרים שבהם "החגיגה" "האידיוטים" "והשיר האחרון של מיפונה".

הם החלו לעלות דיון ציבורי כאשר חילקו את המניפסט שלהם בכינוס הקולנוע המסחרי שהיה בפריז. מטרתם העיקרית להוביל עשייה מטהרת בעולם הקולנוע ולכן דגלו ביצירה שמבוססת על אמצעים טבעיים בלבד. חוקיה של התנועה היו נוקשים  על מנת להמחיש את הקיצוניות של תעשיית הסרטים ההוליוודית שגרפה הון עתק. אפשר לראות שאכן וינטרברג ופון טרייר יצרו ז'אנר אחר שמאפיין את הקולנוע הדני, שמשתמש בעיקר באמצעים ביתיים, כמו צילום במצלמה ביתית. דבר שהוליד עשייה חדשה גם אצל קולנוענים אחרים שסיגלו את אותה תפישה. ניתן לראות מאפיינים אלו גם בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות" ואצל עוד בימאים אחרים.

קצת על הסרט:

זהו סיפור על גנן שמסור לעבודתו, אדם ממעמד הביניים שחי ועובד לפרנסתו. בין היתר מנסה להתמודד עם הגירושין וחייו הזוגיים. הוא ניכנס לשרשרת האשמות נוקבות וליחס ברוטאלי כאשר אחת הילדות בגן מספרת על חוויה מינית ששמה את הגנן בראש הפירמידה כמואשם היחיד בהתעללות מינית.

שאדם אשם יוצא זכאי כולנו חרדים מחמת הספק שאותו האדם יצא מהכלא ויבצע פשעו שנית. מה קורה ברגע שזכאי יוצא אשם? ישנם מיקרים בודדים שבהם אנשים מואשמים הלוא עוול בכפם עצורים ובמקרים הקיצוניים אף נכנסים למאסר למשך שנים ארוכות. שאלתם את עצמכם פעם מה קורה אז? איך אתם הייתם מתייחסים מקרה כזה? ומה באמת חברה צודקת תעשה בנידון?

קונפליקט הסרט מעלה נושא כאוב שבה חברה נורמטיבית וצדקת הופכת לחברה שמעמעמת יכולת הטלת ספק, מחשבה ותובנה בחברה הדמוקרטית. חברה שמנטרלת את היכולת שלנו לשאול שאלות על מיקרים שלהם אין בהכרח אמת אחת, או אין הוכחה מבוססת שאכן קרה מה שקרה.  זהו המקרה הגנן שאותו מגלם, מאדס מיקלסן, השחקן הראשי של הסרט.

לדעתי ניתן להתייחס לפרמטרים נוספים שאליהם הסרט מתייחס ונותן נקודות מבט נוספות על החברה של היום. כמו בעלי התקשורת שמנטרלים פעמים רבות את זכותו של הנאשם לדבר, כאשר מבליטים את הסלידה מאותו האדם. אותה היכולת של התקשורת לספר סיפור מפרטים שלכאורה אינם עובדות ,אלא דעות שהופכות להיות רווחות בציבור ברגע שמרכיבים אותם לסיפור שלם. אלו אותם פרשיות של פוליטיקאים, אמנים ידועים בציבור, אנשי הון שמואשמים לא פעם בעוון שחיתות, ניצול, או מעשים אסורים אחרים שהלבישו עליהם מעטה נפשע שאין עליו עוררין בעיקר בגלל איזה סקופ תקשורתי. יותר מזה מה קורה אחרי שאותו אדם יוצא זכאי?! חלק גדול מהציבור אינו יכול למחוק את אותה הפרשייה הזדונית של אותו האדם, גם אחרי שזוכה מאשמה. לרב האנשים קל ללכת עם הזרם או עם איזה קונצנזוס, מהסיבה שקל בהרבה להאמין לה. יש כוח אדיר למסה גדולה של אנשים שאומרים את אותם המילים והסיסמאות שיוצאות מפיהם. יותר נוח לא לחשוב ולהטיל ספק, יותר נוח להתקבל ולהשתייך להמון מאשר להיות זה שסגור בדעתו.

ניתן לסכם כי הסרט באמת מעלה דיון חברתי נוקב על בסיס סיפור של אדם שלכאורה אינו מפורסם, אבל בהחלט אדם שחיו התהפכו מקצה לקצה ברגע שידע שאין לו כל ברירה אלא לשרוד את המציאות שנפלה אליו יום בהיר אחד. הסרט מראה איפוק יוצא דופן ומורת עצבים כאשר מיקלסן, השחקן הראשי, אינו נילחם תחת אותה אשמה, אלא ניכנע לה עד כדי שאנחנו הצופים לא יודעים אם להאמין לחפותו או לא. למעשה אין הוכחה מוצקה שהגנן אינו עשה דבר, מפאת העובדה כי הילדה אינה מודיעה בפרהסיה כי הגנן אינו אשם. ולכן האיפוק הזה יוצר גם צלינו חשד לכל אורך הסרט. מה שהופך את הסרט הזה לקשה ואיכותי עוד יותר. 

מיקלסן מבטא באופן יוצא דופן את תחושותיו כמעט מבלי לדבר. התסריט מעצים אפילו יותר את הממד הבלשי האובססיבית שלנו כלפיי השחקן ודווקא בגלל שאינו מרבה בדיאלוגים. זה למעשה מה שגורם לנו במובן מסוים לחשוד בגנן ולהזדהות אתו בד בבד. זהו אולי אותו מנגנון טבעי שאומר שהשתיקה יפה לעיתים יותר מהדיבור. לדעתי הגנן כבר מההתחלה רואה ששיחות שכנוע, טון רועם והתנהגות ברוטאלית לא יישנו את המציאות שאליה ניקלע. יותר מכך, הם יגרמו נזק גדול יותר ולכן בוחר באיפוק.  לדעתי דווקא האיפוק הזה מעצים את החרם החברתי שנקטו כלפיו תושבי השכונה, שהשאיר אותו בעצם חסר אונים. חשוב לציין שדווקא חברו הקרוב כן תמך בו וכך גם אביה של הילדה. הם אלו שבאמת הכירו אותו. ואם תתעמקו תגלו שדווקא הסטאטוס החברתי שלהם גבוהה יותר מתושבי השכונה שסלדו לו. מה שאומר שהייתה להם את האינטליגנציה הרגשית לתמוך בו ברגע האמת וכן לחשוב ולהטיל ספק, בניגוד לתושבי השכונה הפשוטים שבחרו לנהוג הפוך וללכת עם הזרם. ההבדל בניהם הוא, שאביה של הילדה היה טעון רגשית  וחצויי לשניים גם בגלל קירבת הדם לביתו וגם בגלל שבכל זאת ראה בו יותר מכל חבר. דבר שהעצים גם את המשחק הכל כך אנושי שלו.

אז כמו שניראה אפשר לדבר על הסרט הזה ולעלות שאלות רבות אחרות הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית או אישית. של חברה והפרט ובאמת להבין כי יש מיקרים שלעיתים אנחנו יכולים להגיד בוודאות שאין להן אמת אחת.