אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרדיגמות, מסורת ורציונאליות מדעית בהגותם של תומס קון ואליסדייר מקינטאייר - חלק ג


מקינטאייר טוען כי יש להדגיש את מימד ההמשכיות בין תיאוריה לתיאוריה על פני רצף של

לחלק א של המאמר

לחלק ב של המאמר

5. האם ניתן לבקר את המסורת בתוך המסורת?

על פי  דברי קון משתמע כי קשה מאוד לבקר את הפרדיגמה השלטת בזמן המדע התקני. קון טוען כי מטרת הספרים המדעיים הלימודיים היא פדגוגית – שכנועית. מושג המדע העולה מהם אינו תואם את המפעל שהוליד אותם, הספרים משנים אותו כדי שיתאים למטרות מסוימות. אך הספרים הלימודיים והכתבים הקלאסיים מגבילים אותנו במובנים בסיסיים.

כל קהילה מדעית מונחית על ידי מה שקון מגדיר "הגורם השרירותי לכאורה". הגורם השרירותי מורכב ממקריות אישית והיסטורית אשר מעצבות תפיסות עולם שאותן קהילייה מדעית נתונה מאמצת לעצמה בזמן נתון. תפיסות עולם אלו מקבלות קודיפיקציה בספרות המקצועית והתכנית הלימודית אשר מכשירה כל מדען טירון שברצונו להיכנס לקהילייה המדעית.

מחקר לעולם לא יתחיל לפני שלקהילייה מדעית יש תשובות לשאלות מסוימות כמו מהם הישויות המרכיבות את העולם, מהן פעולות הגומלין המתרחשות ביניהן, מה השאלות שלגיטימי להציג לגביהן ומהן הטכניקות הלגיטימיות לחיפוש תשובות. במילים אחרות, מערכת האמונות הקונספטואלית הראשונית שניזונה מאותו הגורם השרירותי לכאורה המכתיב דרך התבוננות על העולם. במדעים הבוגרים התשובות לשאלות הללו הן אבני פינה בחינוך המדען הטירון. כיוון שחינוך זה הוא קשה, התשובות הניתנות בו קונות לעצמן אחיזה עמוקה במחשבה המדעית. מחשבה זו מוטמעת כה חזק עד כי קשה לראות כיצד ניתן לבקר את המסורת המדעית הקיימת. מסורת זו דוחקת את הטבע לתוך קופסאות מושגיות שאותן מספק תהליך ההכשרה והחינוך המקצועי של המדען הצעיר.

קון תוהה האם מחקר יכול להתנהל ללא קופסאות מחשבתיות שכאלה. הפעילות שרוב המדענים מבלים בה את מירב זמנן מבוססת על ההנחה שהקהילה המדעית יודעת מהו העולם. ההצלחה של המפעל המדעי נובעת לא מעט מנכונותה של הקהילה המדעית להגן על הנחה זו. המדע התקני מדכא לעיתים קרובות חידושים וביקורת על הקיים מפני שהם חותרים תחת המחויבויות הבסיסיות הטמונות בתפיסות העולם שלו, אליהן הוא קשור בחבל הטבור.  על כן ביקורת על מסורת בתוך המסורת הינה קשה מאוד ולעיתים אף בלתי אפשרית.

ביקורת אמיתית מתאפשרת בתקופות משבר כאשר הגורם השרירותי לכאורה, תפיסות עולם שמקורן בפרקטיקה של היסטוריה מדעית, מתערער ואז יש מקום לפרדיגמה מתחרה להיכנס לתוך עולם המושגים המדעי הרווח. כמובן, כפי שנאמר לעיל, בכדי שפרדיגמה חדשה תתפוס את מקומה כחלק מהמדע התקני עליה להיות טובה יותר מהמתחרות שלה באופן בו היא מסבירה את עולם התופעות ובאופן בו ניתן יהיה לשכנע בדבר אמיתותה את הממסד המדעי. או אז ההבדלים התחלתיים בין תפיסת עולם אחת לזו המחליפה אותה, הולכים ונעלמים כאשר הפרדיגמה החדשה מנחה את תפיסת העולם של המחקר המדעי ומהווה מקור התייחסות על פיו מובנת המציאות.

אסכולות ישנות הולכות ונעלמות. היעלמותן היא בדרך כלל ניצחונה של אחת האסכולות הקדם פרדיגמות. סיבתה של היעלמות זו היא בחלקה מתוקף העובדה שאנשי האסכולות אלו מתמסרים לפרדיגמה חדשה. אלו הדבקים בדעות הישנות מוצאים את עצמם מחוץ למסגרת המקצוע, ואין מתעניינים בעבודתם. הם מגלים לדאבונם כי נהיה קשה יותר ויותר לבקר את הזרם המרכזי החדש.

אם נסכם את דבריו של קון בנושא זה נמצא כי בתקופת דומיננטיות של פרדיגמה, קשה מאוד לבקר את הפרדיגמה, כלליה וחוקיה, שכן ביקורת מסוג זו תביא למשבר ולעיתים עלולה אף להביא להחלפת הפרדיגמה בפרדיגמה חדשה. עם זאת, כשפרדיגמה נכשלת במתן מענה לשאלות העולות, עולה הביקורת ואיתה משבר שעלול להסתיים במעבר לפרדיגמה חדשה.

6. מקינטאייר על רציונאליות ומסורת מדעית והביקורת על קון

נקודת המוצא של מקינטאייר היא כי הבנת המציאות המדעית מעלה את הצורך בהיסטוריה נרטיבית. כלומר, מסורת המתקדמת כנדבך על גבי נדבך ומתפתחת עם הזמן. בניגוד לראייה הקרטזיאנית השוללת את המסורת מהבסיס ודוגלת בהבנת המציאות מתוך נקודת מוצא של לוח חלק, מקינטאייר סבור כי ברמת הפרט, אנו נולדים עם מטען ועל בסיס מטען זה נבנית אישיות האדם והבנתו את סביבתו. אם נעבור מרמת הפרט לרמת הכלל, ישנה מסורת של פרדיגמות מדעיות ומסורת זו מתקדמת על פני ציר הזמן, כלומר מתקיים מעבר רציונאלי ממסורת מדעית אחת לאחרת. במאמרו על משברים אפיסטמולוגיים, מקינטאייר מסכים עם האפשרות שפרדיגמה חדשה תשלול את הישנה. אולם, בניגוד לקון, הוא טוען שגם שלילה זו מציינת המשכיות רציונאלית, ההמשכיות של ויכוח בין מסורות המקיימות בניהן תקשורת.

עבור מקינטאייר, מסורת מציינת פולמוס מתמשך שמתגלם בהיסטוריה, מסורת הינה דבר חי החוצה דורות. בעוד שהוגים שמרנים דוגמת אדמונד ברק המציג את המסורת כתכתיב וחבילה סגורה מהעבר שאינה ניתנת לשינוי ובכך יוצר ניגוד בין המסורת להיגיון, מקינטאייר טוען שמה שהיה הוא בהכרח מה שיהיה. הוא טוען כנגד ברק כי הוא אינו רואה את הדינאמיקה של המסורת. יש לנהל דיאלוג עם המסורת וכי גם מי שמרד במסורת מקיים עימה דיאלוג. על כן פרדיגמה חדשה מקיימת זיקה רציונאלית למסורת של הפרדיגמה הקודמת לה. כפי שהפרט רשאי להישען על הסכמות שהובילו אותו לפרשנויות חדשות של חייו החברתיים, מעבר בין פרדיגמות אינו מוחק לחלוטין את הקודמת.

כאשר מתרחש מה שמקינטאייר מגדיר כמשבר אפיסטמולוגי, חוסר יכולת של פרדיגמה להתמודד עם שאלות חדשות ומולן פרשנויות חלופיות וסכמות המערערות על תפיסת עולמה, נוצר נרטיב מדעי חדש המכתיב פרדיגמה חדשה. הבנת הפרדיגמה החדשה נשענת במידה רבה על הישנה היות שהיא מאפשרת למדענים להבין כיצד החזיקו בדעות קדומות שהוליכו אותם שולל. נכונותן של הדעות החדשות מודגשת ביתר שאת לעומת אי נכונותן של הקודמות. כלומר ההבנה של הנרטיב או הפרדיגמה הראשונה, הופכת למקור ידע המזין במידה רבה את הפרדיגמה החדשה.  נשאלת השאלה מהי נקודת ההשקה בין שתי מסורות מדעיות וכיצד מתחיל תהליך ההזנה ההדדי של נרטיבים מדעיים?

מקינטאייר טוען שתהליך מתחיל כמיתוס המהווה נקודת התחלה למסורת. בדומה לאופן בו ילד צובר ידע על העולם, המדענים מתחילים לאסוף ולגבש ידע ושואלים שאלות התוחמות את הידע. נרטיבים מתגבשים לידי פרדיגמות שאלו מולידות משברים המהווים מצע להתפתחות פרדיגמות חדשות. כדי להגיע לאמת לא צריך, כמו שקון סובר, להתנתק מהידע הקודם בחשיבה שיש מקום רק לפרדיגמה אחת צודקת, אלא שבמקביל ליצרית פרדיגמה שולטת, צריך להתייחס לשיח המסורתי שקיים במעברים בין הפרדיגמות. נרטיב שכזה יהיה בעצמו מסורת של מעברים אפיסטמולוגיים. עם הזמן, גם נרטיב זה עלול לבוא במגע עם שאלות שלא ניתנות לפיתרון ואז יתרחש משבר אפיסטמולוגי ומעבר לנרטיב (פרדיגמה) חדשה.

מקינטאייר טוען כי תיאוריה משמעותית (grand theory) היא כזו המאפשרת לנו להכיר את אבותיה הקדמונים בצורה חדשה, מציעה לנו סטנדרט חדש להערכת העבר ומציעה יכולת להסתכל על פרדיגמה ולראות בה אלמנטים של מסורות קודמות תוך ההבנה מדוע פג תוקפן. גלילאו, על פי מקינטאייר היה הראשון שהצליח לקבץ שתי מסורות של אסטרונומיה ומכאניקה. בעוד שישנם כאלה הנוטים לראות את חידושיו המדעיים כדחייה של תלמי ואריסטו, למעשה מה שהוא עשה היה לעגן תחת סטנדרטים משותפים מסורות שונות. באמצעות גלילאו, התרומה למדע של אפלטון, אריסטו ו-קופרניקוס מתגבשת בתוך ראיית עולם קוהרנטית חדשה. גלילאו כתב מחדש נרטיב המעגן בתוכו את ההישגים המדעיים של ימי הביניים המאוחרים, הנשענים על הישגים קודמים, עם דרך חדשה להתבוננות על המדע.

המקרה של גלילאו מוכיח כי הקריטריון של תיאוריה מוצלחת מבוסס על יכולתה להבין את קודמותיה בדרך חדשה שהופכת את המציאות לנהירה יותר. בניגוד לקון העבר ממשיך לשחק תפקיד חשוב.  לאחר הופעתה של תיאוריה חדשה, ניתן לראות את העבר באור חדש ובאופן מדויק יותר. למעשה נוצרת בניה חדשה- ישנה של המסורת המדעית.

בדומה לקון, מקינטאייר מכיר באפשרות שמסורת תאבד מהרלוונטיות שלה למציאות ותתפורר. או אז ניתן להצילה, כפי שקון טוען, על ידי בנייה מחדש מהפכנית. אולם, לדעתו של מקינטאייר, בנייה זו אין משמעותה ביטול המסורת הקודמת. אם נחזור שוב  לאדמונד ברק, הוגים שמרניים דוגמתו ראו במהפכה הצרפתית כשלילה מוחלטת של הערכים שאפיינו את צרפת לפני המהפכה. לעומתם, הוגים אחרים דוגמת Hilaire Balloc הבחינו כי המהפכה הגדולה בצרפת אמנם הביאה ערכים חדשים, אך קידמה גם ערכים ישנים של צרפת העתיקה. הדוגמה של המהפכה הצרפתית ממחישה כי כל מסורת עלולה למצוא את עצמה במשבר אולם התהליך של העלאת סימני שאלה לגבי תקפותה של מסורת חייב להתבצע בקונטקסט של המסורת ולא במנותק ממנה. הטלת ספק באמונות קיימות שאינה מתבצעת על רקע היסטורי היא, על פי מקינטאייר, אובדן עצמי מוחלט. סקפטיות רדיקלית כפי שניתן למצוא אצל הפילוסוף דייויד יום, מובילה לניתוק ואי הבנה מוחלטים של המציאות. העולם נהפך לכאוטי. אמפיריציזם הנשען על חוויות חושיות של ההווה בלבד, ללא עבר ('הווה חסר תוכן', בהגדרתו של מקינטאייר), יוביל לרגרסיה, בעוד שדווקא 'פרנויה' הניזונה מן העבר תספק עוגן לחיים הניתנים להבנה בעולם.

מדע יכול להיות אקט רציונאלי אך ורק באמצעות מה שמקינטאייר מגדיר כנרטיב דרמטי, נרטיב המבין את המסורת ההיסטורית באופן מסוים. במילים אחרות, היגיון מדעי כפוף להיגיון היסטורי. מקינטאייר שוב מתנגד לנוסחה שמציע קון לפיה בעת משבר פרדיגמי, סימן שאלה גורף מוטל על מכלול מערכת הערכים של הפרדיגמה. סימן שאלה שכזה ייצור לקונות בהבנת ההיסטוריה של הפרקטיקה המדעית עד כדי אי רציונאליות. שכן יהיה זה יותר רציונאלי, מקינטאייר מסביר, לקבל פרדיגמה ולדחות את קודמתה כאשר הקודמת מספקת נקודת מוצא אשר לפיה קבלת תיאוריה חדשה תהיה בקונטקסט היסטורי מובן. היכולת להבין שתיאוריה פיסיקלית אחת טובה יותר מאחרת דורשת קודם לכן יכולת לאבחן עליונות של נרטיב היסטורי אחד על אחר.

רציונאליות מדעית חייבת להיות מעוגנת בפילוסופיה של ההיסטוריה ושיח זה חייב להתקיים. פרדיגמה חדשה גוררת עמה מהפרדיגמה הישנה אידיאלים אפיסטמולוגיים והבנה קורלטיבית של כל מה שמכונן התקדמות אינטלקטואלית. למעשה, מקינטאייר מציין, קון מתעלם מההמשכיות ההיסטורית הבלתי נמנעת שהופכת את המציאות המדעית לברורה. לראיה הניסיונות של ממשיכיו של קרל פופר לשפר את מתודולוגיית ההפרכה של מוריהם עלו השרטון של ההיסטוריה של המדע. אימרה לקטוש הבין זאת כאשר טען כי הערכה מדעית חייבת להיות מוזנת מסדרה של תיאוריות ואינה יכולה להיות מבוססת על תיאוריה אחת מבודדת. סדרה של תיאוריות היא למעשה התפרסותן על פני מסורת מדעית מעוגנת בהיסטוריה. לכן הוא פיתח את הרעיון של תכנית מחקר. במילותיו של מקינטאייר:

…What is appraised is always a history; for it is not just series of theories which is appraised, but a series which stand in various complex relationships to each other through time which is appraised…

על מנת להמחיש את הקשר בין מסורות מדעיות קודמות, מקינטאייר מזכיר את התיאוריה הקינטית של גזים. כל שלב בהתפתחות של התיאוריה, 1857-1965, טומן בחובו יסודות משלבים מוקדמים יותר. התיאוריה היא היסטוריה, היסטוריה של עובדות ואנומליות שנפתרו על פני הזמן. לקטוש הכיר בכך כאשר טען בספרו  History Of Science and Its Rational Reconstruction שמתודולוגיות נאמדות על פי קריטריונים היסטוריוגרפים. סירובו של קון להכיר בהמשכיות היסטורית העומדת מאחורי מעבר בין פרדיגמות שולל מכל תיאוריה את הבסיס האונטולוגי שלה. נכון, קון צודק בכך שבמובנים מסוימים ישנן תיאוריות שהמציאות אותה תיארו הוכחה כלא נכונה ונעלמה מהז'רגון המדעי, למשל תיאורית הפלוגיסטון. אך מאידך, ישויות אונטולוגיות אחרות כן שרדו במעבר מתיאוריה לתיאוריה על פני הזמן כגון תאים מולקולות ואלקטרונים. אמנם האמונות שלנו לגבי אותן ישויות כיום שונות ממה שהיו בעבר, אולם המורשת התיאורטית לקיומם אינה מתחילה בתיאוריה עכשווית מנותקת מקודמותיה. מקינטאייר אף מצטט את קון הטוען כי במובנים רבים תיאורית היחסות של איינשטיין קרובה למכאניקה של אריסטו יותר מאשר זו של ניוטון. למרות ההכרה בקשר ההיסטרי-לוגי בין שתי מסורות מדעיות, בהגותו קון מתעלם מהצורך להתייחס להמשכיות שתסביר כיצד המכאניקה של אריסטו התפתחה למכאניקה של ניוטון והאחרונה לתיאוריה של איינשטיין. אם אנו מקבלים את העיקרון של קון הטוען להחלפת תיאוריה אחת באחרת, לא נוכל לעמוד על אותה התפתחות בשלבים מאריסטו ועד לאיינשטיין למרות שקשר אכן קיים בין השלבים. במילים אחרות, קון בוחר להתעלם מכך שהתקדמות לעבר האמת עוברת דרך נקודות השקה של תיאוריות המנהלות בניהן שיח רציף.

לסיכום מקינטאייר טוען כי ההסבר הטוב ביותר שניתן להעלות ל-מדוע תיאוריה אחת טובה יותר מקודמתה מניח את בנייתו של נרטיב דרמטי אשר מבוסס על אמיתות היסטורית לפיה תיאוריות חדשות הן נקודה על פני רצף של תיאוריות היסטוריות. דרך זו הינה הדרך היחידה המבטיחה רציונאליות היות שאירועים היסטוריים מדעיים יכולים להיות מושווים זה לזה. גישתו של קון לפיה כל פרדיגמה עומדת בנפרד מקודמתה ומחליפה אותה, לא מובילה לרציונאליות מדעית. ללא הרקע ההיסטורי, מהפכות מדעיות יכולות להיתפס כאירועים מבודדים נטולי הקשר ולא מובנים. זה.

7. סיכום

במאמר זה סקרנו את עיקרי הגותו של קון בכלל, ותפיסתו את הפרדיגמה והמסורת בפרט. לאחר מכן התמקדנו בתפיסת קון את המסורת, וענינו על השאלה האם נכון להבין את הפרדיגמה כמקבילה למסורת. בהמשך דנו במסורת וצבירת ידע, ולאחר מכן במימד הרציונאלית בתפיסה המדעית. שאלנו האם לפי קון יש מקום לבקר את המסורת בתוך המסורת. דנו במעבר בין פרדיגמות ומסורות והקשר שהן מקיימות ביניהן וכיצד הן מתיישבות, לאור המחלוקת בין מקינטאייר וקון.

פילוסופיית המדע של קון יוצרת מודל להתקדמות מדעית המבוסס על מאבק בין פרדיגמות. המדע מתקדם על פני כישלונותיהן של תיאוריות. כישלון זה מתרחש כאשר משקלם המצטבר של מידע תצפיתי שאינו תואם את הנחות היסוד של התיאוריה השלטת, קרי הפרדיגמה, מגיע לנקודה קריטית שמצריכה את החלפתה של התיאוריה בחדשה אשר תוכל לספק הסבר טוב יותר של המציאות האמפירית.

כפי שפרופסור בן ישראל מסביר, עבור קון, מדע מתקיים בשתי סביבות עבודה. האחת היא נורמאלית ושגרתית ונקראת מדע תקני. היא מאפיינת את רוב זמנם של המדענים, כלומר היא למעשה הכלל. הסביבה השנייה היא היוצאת מהכלל והיא מהפכנית מטבעה ונקראת מדע מהפכני. בימי שגרה, המדע מתנהל על מי מנוחות בתוך פרדיגמה שמעניקה למדען כר פעילות במסגרת של קווים מנחים ברורים הנובעים מתיאוריה או גוף של תיאוריות מקובלים ומוסכמים. המדען אינו מנסה להפריך את התיאוריה כפי שקרל פופר דורש אלא מנסה ללא הרף לשכלל אותה ולהתאימה למידע התצפיתי. למרות היותו פעילות דוגמטית, מחקר במסגרת פרדיגמה אינו בלתי רציונאלי על פי קון.

אם כן, המדען, על פי קון, עוסק ללא הרף בפתרונן של חידות, כלומר בניסיון ליישב מצבים בהם נוצרת אי התאמה בין היפותזות של תיאוריה למידע התצפיתי הזורם מחקר המציאות האמפירית. כאשר תיאוריה שלטת אינה מסוגלת להתמודד עם מספר רב והולך של חידות, שגרתם של המדענים מתערערת והמפעל המדעי נכנס לתקופה מהפכנית שבה התיאוריה השלטת מאבדת את בכורתה לטובת תיאוריה חדשה הטוענת לכתר. תיאוריה זו מעניקה יכולת רבה יותר למדענים בהסברת המציאות, קרי בפתרונן של חידות, והיא מסמנת השתתה של שגרת מחקר חדשה תחת קווים מנחים שונים מאלו של התיאוריה הקודמת.

שיטתו של קון טומנת בחובה יתרון מתודולוגי בולט. בעוד ששיטתו של קרל פופר הדוגלת בהפרכה מתודולוגית עלולה לפסול מהר מידי תיאוריות גם אם הן תהיינה נכונות, השיטה של קון הדוגלת בעקשנות דוגמטית לפתרון חידות בתוך מסגרת התיאוריה עשויה למנוע פסילת תיאוריות בטרם עת ולמנוע התקדמות מדעית. רק אם ניסיונות חוזרים ונשנים עולים בתוהו, בשל הזמן ל-מהפכה מדעיתשתוביל לקפיצה בידע. דוגמא בולטת לכך ניתן למצוא בפרדיגמה ההליו-צנטרית של קופרניקוס. אם היינו מיישמים את שיטת ההפרכה של קרל פופר, תורתו של קופרניקוס הייתה נפסלת בטרם עת עקב אנומליות במסלולם של כוכבי הלכת. אולם הפרדיגמה ההליו-צנטרית שמשה כר לפתרון חידות בתוכה ולא מחוצה לה והפתרון אכן הגיע בצורת המודל של יוהנס קפלר במאה ה-17.

החיסרון בשיטתו של קון על פי מבקריו בא לידי ביטוי בתקופה בה המדע מאבד מהנורמאליות שלו ועובר טלטלה מהפכנית. כפי שהמאמר מדגים,  הפרמטרים לקבלת תיאוריה מתחרה על פני קודמה נקבעים לא רק כפועל יוצא של אמיתותה האובייקטיבית של התיאוריה המתחרה אלא גם על פי מאפיינים שהם סובייקטיביים – הסכמה של קהיליית המדענים. הסכמה זו לעיתים מושגת באמצעים של רטוריקה ושכנוע ומושפעת משיקולים סוציולוגים, ופוליטיים. על כן, מדד הרציונאליות בתהליך המהפכה המדעית של קון נפגע.

ביקורת נוספת על קון מוצגת במאמר בדמותו של מקינטאייר. מקינטאייר שולל את ההפרדה שקון עושה בין תיאוריות מתחרות כאשר כל תיאוריה נתפסת כעומדת בפני עצמה ביחס למתחרה שלה. מקינטאייר טוען כי יש להדגיש את מימד ההמשכיות בין תיאוריה לתיאוריה על פני רצף של זמן של מסורות היסטוריות. רק ראייה כזאת את המדע כהמשכי מקנה לו (למדע) אופי רציונאלי.

ביבליוגרפיה:

בן ישראל, י .( 2004), דיאלוגים על מדע ומודיעין. ת"א: הוצאת מערכות משרד הבטחון.

ידגר, י. (2011, אוקטובר).הרצאה 2: אליסדייר מקינטאייר, סמינריון מסורת וסמכות, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

מלר, ב. (2005). תומאס קון והרציונאליות של המדע. גליליאו. כרך 88, 34-41.

מקינטאייר, א. (תשס"ז). מעבר למידה הטובה. ירושלים: הוצאת שלם.

קון, ת. (2005). המבנה של מהפכות מדעיות. תל אביב: הוצאת ספרי עליית גג.

קון, ת. (1963). "תפקידה של הדוגמות במחקר המדעי", בתוך: ב. זיסר (עורך), מדע המדינה לגווניו:  אסכולות וגישות בחקר הפוליטיקה  (213-229), תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג.

שפלר, י. (1997). על שינוי ואובייקטיביות במדע: הרהורים על השקפתו של קון. ירושלים: מכון מנדל. 

Bernstein, R. (1983). Beyond objectivism and relativism: Science, Hermeneutics and Praxis. Philadelphia,Pennsylvania: TheUniversity ofPennsylvania Press.

Lipton, P. (2004). The Medawar Lecture 2004 The truth about science.

MacIntyre, A. (2006). “Epistemological crises, dramatic narrative, and the philosophy of science”, Tasks of Philosophy: Volume 1: Selected Essays.Cambridge,MA:CambridgeUniversity Press, pp. 3-23.

Nickles, T. (2003). Thomas Kuhn: Contemporary Philosophy in Focus. Cambridge,United Kingdom:CambridgeUniversity Press.

Comments

הפרדיגמה של קון

א. מאמר יפה ומעורר מחשבה.
ב. נדמה שכיום אין היסטוריון רציני של המדע שחושב שניתן לחלק את המדע באופן המשולש שמציע קון.
ג. ואין מי שמנסה להציע תאוריה כוללת של ההתפתחות המדעית.
ד. רעיון היעדר אמת-המידה המשותפת מעניין אך אינו נכון. קון עצמו כהיסטוריון מצליח יפה ליצור שיחה בין הפרדיגמות.
ה. קון ללא ספק סייע להבנה שההתפתחות וההיסטוריה של המדע היא מורכבת הרבה יותר. ממה שדימו הפוזיטיביסטים מחד ופופר מאידך.

מהפך בתפיסת מבנה היקום

חקירת התנועה הטבעית, נעצרה לפני 400 שנים.
תנועה טבעית מופיעה בתפוז נופל כאשר מרפים ממנו, ובתנועות הכוכבים.
קופרניקוס, גלילי וקפלר הם החוקרים המעשיים של תנועה טבעית, ומפעלם ידוע.
ניוטון הוא חוקר תיאורטי של תנועה טבעית.

חידוש החקירה המעשית של תנועה טבעית.
מהלך ישיר מקופרניקוס, גלילי וקפלר אל יקום חדש ( ללא כבידה וללא יחסות)

הפיזיקה של בריאת היקום על פי התיאוריה העצברית, The Aetzbarian Theory

היקום נברא מ 5 דברים כמותיים רציפים, והם אורך, שטח, נפח, זמן ואנרגיה.
דבר כמותי רציף, קיים בין אפס כמות לכמות אינסופית.
יש בעולם רק 5 דברים כמותיים רציפים, אך הזמן שונה מכולם, ויש לו 3 הופעות.
הופעה ראשונה היא בתודעה , עם עבר, הווה ועתיד, אך הופעה זו אינה נמדדת.

הופעה שנייה היא במציאות הממשית הניתנת למדידה.
בהתחלה היקום היה ריק, ואז הוא התמלא בזמן סטטי, שהוא נח מוחלט וקר מחלט.
זמן סטטי הוא דבר כמותי, ללא הבחנה של עבר, עכשיו או עתיד.
זמן סטטי ממלא את נפח היקום, והריק כבר לא קיים.
זמן סטטי קיים , כיוון שהוא נמדד.
בכל כיוון שנבחר, נמדוד 0.0033 מיקרו שנייה למטר.
זמן סטטי הוא התווך שבו נעים גלי זמן סטטי, במהירות C

חומר: החומר הוא תוצר משני, הנובע מצירוף כמויות של זמן סטטי ואנרגיה.
מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב הראשון ששמו ארץ.
הכוכב הראשון נע לנצח בקו ישר דרך הזמן הסטטי,בעזרת האנרגיה הפנימית שלו.
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכב.
תושב הארץ חש כי הוא נח, ואינו מסוגל למדוד את מהירות הארץ ביחס לזמן הסטטי.

ההופעה השלישית של הזמן, מופיעה "בזמן מחזור מנהרתי" של כוכב.
"זמן מחזור מנהרתי" של כוכב מושג בניסוי המתחיל בממש ונמשך בדמיון.
גלילי מציע ניסוי בו מרפים מכדור בפתח מנהרה החודרת את כדור הארץ מקצה לקצה.
תוצאת הניסוי: הכדור יציג תנועת מטוטלת נצחית בין שני הפתחים של המנהרה, עם זמן מחזור מנהרתי של 1.4 שעות.

מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב ירח.
בהכרח נקבע כי הירח יקיף את הארץ במסלול מעגלי, בעל רדיוס של 384000 ק"מ
לאחר קביעה זו, אפשר לחשב את הזמן בו מקיף הירח את הארץ.
החישוב מתבסס על מפעלם המעשי של גלילי וקפלר, ועל חוק טבע חדש, הנושא את השם:
-----חוק שוויון הזמנים במרחק נבחר של 6300 ק"מ ----

חוק זה אומר: אם הירח יקיף את הארץ, במסלול מעגלי בעל רדיוס של 6300 ק"מ,
אז זמן ההקפה יהיה שווה, "לזמן מחזור מנהרתי" של כדור הארץ. ( 1.4 שעות)

קפלר מצא חוק המקשר בין שינוי ברדיוס המסלול המעגלי של הירח, לשינוי בזמן ההקפה.
------ אם רדיוס המסלול יגדל פי N אז זמן ההקפה יגדל פי N כפול שורש N

החישוב: 384000 ק"מ גדול פי 61 מ 6300 ק"מ, ולכן זמן ההקפה יגדל פי 476
זמן ההקפה יהיה 666 שעות, שהם כמעט 28 ימים.

סיכום החקירה המעשית של תנועה טבעית.
לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, וזמני הקפה סביבו קבועים מראש.
מבין כל זמני ההקפה, חייב להיות זמן הקפה = לזמן מחזור מנהרתי של הכוכב.
שוויון הזמנים הזה יופיע תמיד במרחק הנבחר של 6300 ק"מ ממרכזו של הכוכב.
המרחק הנבחר הזה – ( 6300 ק"מ ) הוא קבוע בראשיתי של היקום.

זהו היקום החדש, עם חוק טבע חדש , ואין בו כבידה ואין בו יחסות.

א.עצבר
Aetzbar

http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0ZER1BWF1MF32X60M4E6

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ח. פומרנץ ונ. ריבל

.