האידיאולוגיה בשירות האופורטוניזם

"מי אנכי כי אלך?!"

ערב יום הבוחר: רשימה על האידיאולוגיה בשירות האופורטוניזם

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם."---ש"י עגנון---

מבוא

בעקבות האירועים והמהלכים השונים אשר היינו עדים להם בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים (וגם בכלל בשנים האחרונות) כדאי אולי לעיין מעט על התופעה הנפוצה ביותר בימינו, היא תופעת האופורטוניזם. בכל מקום, בכל שדרות החיים אנו יכולים להבחין בהם ניצבים בדרכנו. קבוצה של אופורטוניסטים אשר מנצלים כל מצב, כל אווירה מזדמנת, כל אפשרות להעצים את עצמם ואת מטרתם האגוצנטרית – השגת כוח ושליטה. האופורטוניזם אינו 'המצאה' של דורנו בלבד. אינני יודע לומר כמה זמן קיים האופי האופורטוניסטי אך כן יכול אני לשער, ויתכן שיסכימו עימי הקוראים, כי זו תופעה הקיימת כנראה מאז ומתמיד כיוון שהיא מנת חלקו של בן האדם, ניצול ההזדמנויות הנקרות בדרכו להשגת שאיפות אישיות ואחרות.

אין רע בניצול הזדמנויות. כל חיינו הרי תלויים בניצול של הזדמנויות, של הזמן המתאים באווירה מתאימה לביצוע שאיפותינו, אך השאלה המתבקשת היא, מתי הולם ניצול ההזדמנות את השימוש שאנו עושים בו ומתי הוא ניצול לא ראוי ואגואיסטי שלילי?

האופורטוניסט הוא אדם אשר מנצל כל הזמנות כדי להעצים את עצמו תוך שימוש בכל דבר אפשרי גם אם אין זה ערכי ומוסרי, הכול כדי למקסם את ההזדמנות שנכרתה בדרכו כדי להשיג את מטרתו. בקיצור זהו האיש שאינו בוחל בשום הזדמנות כדי לממש את שאיפותיו, האגואיסטיות לרוב.

א. האידיאליסט מול האופורטוניסט

על מנת שנוכל להבין את הרעיון עליו אני מדבר יש צורך לברר ראשית מהו אידיאליסט? אידיאליסט הוא האדם אשר דבק ברעיון, באידיאה כלשהי והיא אשר מהווה לו את מצפן הדרך להשגת שאיפותיה ומטרותיה של האידיאה בשמה נשבע האידיאליסט להקריב את היקר לו מכל רוחנית ופיזית.

האידיאליסט הוא היפוכו המוחלט של האופורטוניסט. הוא האיש אשר יודע מתי השימוש באטמוספרה הקיימת למיצוי ההזדמנות שנכרתה בדרכו להגשמת רעיונו היא ראויה ומתי עליו להמתין להזדמנות ראויה יותר או מוסרית יותר.

כמו האופורטוניזם כך גם האידיאליזם קיים מזה דורות רבים. בד"כ היווה הראשון את הניגוד המוחלט של השני. אך דבר אחד משותף לשניהם עד כמה שאולי מפליא הדבר. השימוש באידיאולוגיה הוא הדבר היחיד המשותף לשתי הדמויות עליהן אנו מדברים. אך אל ישגה הקורא, זה המשותף היחידי מעבר לכך אין כל קשר בין השניים, וגם באלמנט זה יש הבדל מהותי.

השימוש של האופורטוניסט באידיאולוגיה הוא שימוש של מניפולאטור ציני חסר מצפון וחסר מוסר. הוא יכול להצטייר כאדם האידיאליסט ביותר עלי אדמות, וכן יהיו רבים אשר "יפלו בפח" של האופורטוניסט המושבע, אך האמת מתחת לפני השטח תחשוף כי הלה הוא מסוכן כיוון שהוא מוכן "למכור את אמו" כמו שנאמר, למען מיצוי ההזדמנויות שנכרו בדרכו תוך שימוש באידיאולוגיה שבה הוא כביכול מאמין.

וכן, ברגע שיראה האופורטוניסט כי אותה אידיאולוגיה כבר אינה הולמת את דרך פעולתו להשגת שאיפותיו האגואיסטיות הוא עלול לזנוח את אותו רעיון בשמו נשבע כביכול ולהמיר את אמונתו ברעיון אחר, ואף לעיתים מנוגד לחלוטין לרעיון שדבק בו לפני כן להשגת שאיפותיו. זו הסיבה מדוע הסכנה הנשקפת מאדם זה היא כה חמורה, כיוון ש"אין לו אלוהים", הוא יבצע כל דבר ויאמין כביכול בכל רעיון, מוסרי או לא, רק כדי להשיג את רצונו ולממש שאיפותיו שהן השגת כוח ושליטה. ויקטור פרנקל קישר בין החיפוש אחר משמעות קיומית לבין השאיפה לכוח באומרו כי "השאיפה המתוסכלת לפשר מקוזזת על ידי שאיפה לכוח, לרבות הצורה הפרימיטיבית ביותר של השאיפה לכוח, השאיפה לממון."[1]

לעומת זאת, השימוש של האידיאליסט ברעיון בו הוא מאמין הוא אמיתי לחלוטין. ניתן להגדיר זאת כך בעצם – האופורטוניסט הוא אשר בוחר את האידיאולוגיה בה יאמין כדי לממש את שאיפותיו בעוד שהאידיאליסט לא בוחר ברעיון בו הוא מאמין, הרעיון הוא שבוחר את האידיאליסט, הרעיון הוא העושה שימוש באידיאליסט יותר מאשר האידיאליסט עושה שימוש בו עד להתממשותו במציאות.

אם כך, האופורטוניסט עושה שימוש ברעיון למען שאיפותיו, והרעיון הוא העושה שימוש באידיאליסט למען שאיפותיו. האידיאליסט רואה בדבקותו ברעיון כגורל וכשליחות, הוא רואה עצמו כנבחר להגשים את רעיונו. הבדל זה הוא מהותי וחשוב להבין זאת.

ב. האידיאליסט הוא שליח הרעיון

כפי שסיימתי את דברי בחלק הקודם, אנו מבינים כי האידיאליסט, השליח אינו בוחר את הרעיון אותו ישרת, הוא מצווה על ידי הרעיון שבחר בו לבצע את השליחות, כך מאמין האידיאליסט.

האידיאליסט מבין את המשמעות ההיסטורית של תפקידו כשליח הרעיון, כנבחר הרעיון. מהבנה זו הוא גוזר את דרכי פעולתו ואת הכלים בהם יעשה שימוש המתאים לו כשליח הרעיון להשגת השאיפות. מתוך ההבנה ההיסטורית של שליח הרעיון הוא מבין גם את האחראיות המוטלת על שכמו לבחור את דרכי הפעולה הראויים לרעיון ושלא יסתרו את מוסריות הרעיון בשמו נשלח. הוא מבין כי אינו יכול להשתמש בכל כלי ובכל אמצעי להגשמת הרעיון אלא רק באלה התואמים באופן מוסרי ומצפוני את הרעיון בשמו הוא נשלח.

הרעיון הוא אשר בוחר בשליח, והשליח יודע כי עלול הוא לסבול כל חייו עבור אותו רעיון שנבחר על ידו אך הוא מסור לו בכל מאודו ולכן מוכן לקבל "עול וייסורים" למענו גם מתוך ההבנה ההיסטורית של תפקידו כשליח הרעיון.

האופורטוניסט אינו שליח של רעיון, הוא משרת של האופי הנורא מכל שיש באדם – האגואיזם. אינו מעוניין ב"תיקון" או ב"הגשמה רעיונית". הוא מעוניין בדבר אחד בלבד – העצמה והגשמת עצמו בלבד גם על חשבון הזולת. עניין זה מחזיר אותנו ללידתו של מונח "האינדיבידואליזם" אשר הוליד העידן המודרני ושכלל לא היה מוכר בלקסיקון המונחים החברתיים בחיי האנושות לפני כן. המאה שלנו היא המאה של ה"אני". נולדנו וגדלנו לתוך עולם חברתי בו ה"אינדיבידואליזם האבסולוטי" הוא הניצב במרכז ומהווה את מטרת חייו של עצמו בלבד. תלישות זו והתכנסות בתוך עולם פנימי צר של האינדיבידואל היא כפי שכתב צ'רלס טיילור "צדו האפל של האינדיבידואליזם", זאת מכיוון שהיא "משטחת ומצרה את אופקי חיינו, עושה אותם דלים יותר במשמעות ואדישות יותר ביחס לאחרים או לחברה."[2]

האינדיבידואליזם כמונח חברתי "משמש למעשה בשני מובנים שונים. במובן אחד זהו אידיאל מוסרי."[3] גם בהתקדמות, הצלחה והגשמה אישית אין פסול, נהפוך הוא! שכן איזו מין חברה אנושית היינו אם לא הייתה ליחיד האפשרות לפתח עצמו לפי רצונו במסגרת סגולותיו וחסרונותיו? כל עוד באה התקדמות הפרט על חשבון ההקרבה העצמית של כל אחד וחשבונו שלו ולא פוגעת בדרך בזולת, טובה היא ואף רצויה ומועילה לחברה, שכן מהי חברה אם לא אוסף של אינדיבידואלים עם שאיפות ורצונות אישיים. ז'אן פול סארטר כתב "כל אדם צריך ליצור את המהות שלו: כשהוא משליך את עצמו אל העולם, סובל שם, נאבק שם – הוא גם מעצב את עצמו בהדרגה." להגשים את ה"אני" זה נורמאלי לחלוטין. אך כשאנו מדברים על האופי האופורטוניסטי הרי שאנו מדברים על הגשמה עצמית הנגועה בהיעדר סימפתיה וכל אכפתיות לזולת ומתממשת לפי תיאורית "החזק שולט", או במילים אחרות האינדיבידואליזם הוא גם בעל מובן אחר, כדברי טיילור "זוהי תופעה א-מוסרית, הדומה למה שאנו מכנים אנוכיות."[4]

מתוך כך גוזר האופורטוניסט את דרכי פעולתו והאמצעים בהם יעשה שימוש להגשמת שאיפותיו האנוכיות. הוא אינו בוחל באמצעים, מבחינתו כל כלי שיעביר אותו את הדרך למימוש עצמו הוא ראוי, גם אם בפועל אינו מוסרי ואינו מצפוני ואף עלול לסתור לגמרי בגלוי את מוסר הרעיון אותו הוא מתיימר לייצג. לכן במקרה בו הרעיון שבחר לשימוש עבור שאיפותיו יתחיל להעיק עליו ויהיה לא נוח ואף לא מספיק יעיל, יחליף אותו ברעיון יותר נוח לשימוש. והרי זה אינו אידיאליזם אלא אגואיזם.

הפירוט הקצר הזה מזכיר לנו את ימינו כאשר אנו רואים כמעט בכל תחום, בעיקר במנהל הציבורי, אופורטוניסטים חסרי מצפון ובושה המסוגלים לשקר לכל אחד והעיקר שישיגו את מטרתם. אתמול הם דיברו דבר כלשהו, היום מדברים כך ומחר כבר יזמרו אחרת לחלוטין.

הפוליטיקאים של ימינו, אנשי הציבור ושאר העסקנים הפוליטיים, עושים שימוש לא מוסרי וציני באידיאולוגיה שבו מאמין ציבור בוחרים מסוים כדי להשיג את מבוקשם הפוליטי הצר והאישי. למשל, שלי יחימוביץ' מכנה את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז על מנת לרכוש את קולות מצביעי הליכוד המאוכזבים. וזו דוגמא אחת וניתן למצוא עוד כאלו בכל הקשת הפוליטית.

האידיאליסט, שהוא המיעוט היום, עושה שימוש במשחק הפוליטי כדי להשיג את מטרת רעיונו בשמו הוא נשלח. הוא אינו שואל עצמו אם נוח לו או לא אלא פשוט פועל כדי לממש את הרעיון הנשגב. כך הוא מאמין וכך הוא פועל. דווקא בזה צדקה שלי יחימוביץ' באומרה כי "הפוליטיקה היא מכשיר להגשמת רעיונות ולא המטרה..."

ג. מבט היסטורי

דוגמא לאידיאליסטים ואופורטוניסטים בחיי עמנו ניתן למצוא בכל הדורות מרגע העם ביציאתו מארץ מצרים ועד ימנו בעת-החדשה. המנהיג האידיאליסטי הראשון העולה הוא משה. משה היה השליח בה"א הידיעה, משה הוא סמל לשליחי עם ישראל לדורי דורות, הוא האב טיפוס של השליח העברי. הוא לא בחר ברעיון אלא הוא נבחר על ידו כאשר אלוהים בוחר בו, עדות לכך נמצאת בספר שמות פרק ג':

י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
יב וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
יג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

לאחר מכן בפרק ד' ממשיך משה להסתייג מן השליחות שהטיל עליו האל :

א וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָֹה:

י וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:
יא וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה:
יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:

ניתן לראות שבעצם מלכתחילה לא רצה משה בשליחות שהוטלה עליו. הוא לא בחר ברעיון, הרעיון הוא שבחר בו, במקרה הזה הוטל עליו מפי האל, מצו מצפונו הפנימי. המשפט הקריטי להבנה זו נמצא בפסוק י'-יא' בפרק ג' כאשר בוחר ה' במשה, ומשה מגיב: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" כלומר, משה מופתע מבחירתו, הוא לא מאמין שהוא מסוגל לכך, לא בטוח ביכולתו לבצע את השליחות, אך מהרגע שמבין הוא כי השליחות שהוטלה עליו היא בעלת חשיבות היסטורית עצומה, כיוון שידע והכיר את סבלות בני עמו בעבדות מצרים, הוא דבק בשליחותו ובמימוש הרעיון – יציאת בני-ישראל ממצרים ו"לרשת את הארץ", עד יומו האחרון גם כשעלה לו הדבר בסבל וייסורים רבים. וכאמור, הוא לא זכה לראות את כניסת בני-ישראל אל "הארץ המובטחת" ומת בנכר. אם כך, משה הוא דמות של אידיאליסט, של שליח רעיון נשגב.

דמויות נוספת אנו רואים בעת-החדשה כמו הרצל, טרומפלדור וז'בוטינסקי ועוד אשר היוו את המנהיג האידיאליסט שנבחר על ידי הרעיון. הרצל, כמו משה, לא בחר בכך אלא נבחר על ידי הרעיון מכורח המציאות הקשה אליה נחשף בחייו. הוא פעל מתוך צו מצפונו העמוק ביותר וגם לא זכה לנחת מעמלו ואף לא לראות את פרי עמלו. הוא לא זכה להיכנס לארץ הקודש ונותר עד מותו מחוץ אליה.

זאב ז'בוטינסקי גם כן נבחר על ידי הרעיון ושירת אותו בעוז גם כשעלה לו הדבר בבריאותו ובייסורים רבים. ברצוני להפנות את הקוראים אל ספרו של אייזיק רומבה ("במחיצתו של ז'בוטינסקי") אשר היה עוזרו של ז'בוטינסקי בשנות חייו האחרונות, ובו נכתבו בעמודי המבוא הדברים הבאים:

"על שום מה הלך ז'בוטינסקי שבי אחרי הציונות ולא אחרי שירה או מדע? מן השמים ניחן בכישרונות, בנשמתו העשירה והיוצרת ריננה שפעת צלילים אשר קראוהו לעלומות מזהירים, שובי לבבות והוא – בחר בציונות. על שום מה?

הצורך בתשובה לשאלה זו היא היא שמעלה בלבי שוב את היינה ומניעה אותי ליטול את אחד מכרכיו ולחזור ולקרוא:

'אנשים סבורים כי בני חורין אנו במעשינו, כי מאוצר הרעיונות החדשים, חופשיים אנו לבור את הרצויים לנו ביותר, לפעול למענם, ללחום ולסבול עבורם. לא, אין אנו הבוחרים ברעיון אלא הרעיון הוא שאוחז בנו, משעבדנו ומעלה אותנו על זירת הקרב כלודרים מאונס, כזאת היא מנת חלקו של כל דבּר ושליח.'

ז'בוטינסקי[....] היה כעבד נרצע לרעיונותיו ולא פסק מלהכריז כל חייו: 'כאן אני ניצב לפניכם ולא אוכל לדבר אחרת.' ועם זה ידוע ידע כי הציונות לה הקדיש את חייו ללא חשבון ומדה:

...'אך רגע קט תעניקהו נוחם.

ולא יהיה מספר לתלאותיו...'

מה היטיב לדעת זאת ! כמו כן ידע נאמנה שיש בכוחו להיות משורר וסופר, עורך-דין ובלשן ולהגיע לתהילה, לעושר ולחוף מבטחים. אך על אף הכל, הוא בחר בדרך הקוצים והדרדרים, אליה דחפוֹ הרעיון, ובה הלך. כי אכן, הצדק היה עם היינה: 'כזאת היא מנת חלקו של כל דבּר ושליח מלידה' ! "

הדברים הללו מבטאים בתמציתיות את היות ז'בוטינסקי "דבּר ושליח" אשר נבחר על ידי הרעיון ולמענו הקדיש את חייו ובריאותו.

באשר לאופורטוניסטים בתקופתנו, הרי שאין דבר יותר קל מזה, ועל כן אפתור את עצמי ואת הקורא מהלאות עצמנו בהעלאת דמויות נתעבות אלו שבנקל אנו יכולים לראותם במהדורת החדשות היומיומית... בנקל נמצא דמויות של אופורטוניסטים כמעט בכל שדות חיינו ובכל תחום שניתן להעלות על הדעת, וזאת כנראה בשל העובדה שרוח זמננו היא רוח פריחת האינדיבידואליזם, כמו שראינו למעלה. לצערנו, בימינו כל אדם צעיר השואף ורוצה להצליח, ברוב המקרים, חייב ראשית ללמוד את תורת האופורטוניזם, ובעיקר לאמץ לו את חוש האגואיזם ולהשליך אי שם בתחילת דרכו את המצפון, כך לפחות מצטייר לכל אחד המביט על מציאות דורנו.

ד. סיכום: כיצד נפתרים מהאופורטוניזם?

התשובה לשאלה זו היא ברורה מאוד – אי אפשר להיפטר מהאופורטוניזם לגמרי. הוא כרוני, חלק קבע מחיינו ואני מאמין לחלוטין כי בכל מקום בו יש אנשים עלולה להיות שחיתות. לא כי אופי האדם רע מיסודו אלא כי חיי החברה שלנו מעוותים וככל הנראה בלתי ניתנים לתיקון יסודי עמוק שימגר כל רעה חולה. זה נכון גם לגבי האופי האופורטוניסטי, להעלימו לגמרי לא ניתן, אך כן ניתן למזער את הופעתו בקרב האנשים למינימום האפשרי עד כי לא יהווה מכשול ומטרד לחברה. איך עושים זאת? הרי שהתשובה היא כמו לכל שאלה הדנה בענייני קודים חברתיים והתנהגותיים בקרב בני חברה כלשהי – התשובה לכך היא חינוך.

מגיל צעיר בעוד הנולד שומע את הוריו מדברים על עניין כלשהו, עוד אז מתחיל הדבר. החינוך הראשוני הישיר הוא של ההורים, גם אם לא באופן כל כך ישיר אלא דרך המסר שנקלט על ידי הילד מהתנהגות הוריו.

לאחר מכן יש את בית הספר. כאן אולי ניתן להעלות הצעה – להוסיף למקצועות הלימוד מקצוע אחד, נניח בשם "מעורבות ואחראיות חברתית" בו בין היתר יעבירו לילדים את הנורמות החברתיות הבריאות וילמדו אותם כיצד צריך הפרט בחברה לשלב את מטרותיו ושאיפותיו האישיות יחד עם מטרות החברה מבלי שהראשונות יסתרו את השניות אלא יתמזגו יחד בהרמוניה שתביא תועלת, בסופו של דבר, לא רק ליחיד בהצלחתו אלא גם לחברה כולה. ודבר זה נוגע לכל חברה אנושית מתקדמת ללא קשר למוצאה הדתי או הלאומי.

אולי בדרך זו יצמחו לנו לא רק אנשים אלא גם בני אדם. אולי בדרך זו יצמחו לנו בני אדם הראויים לקורבן שרבים מקריבים עבור חיינו כאן, אולי כך יצמחו לנו מנהיגים הראויים שנשים בהם את מבטחנו ואת היקר לנו מבלי לחשוש שיוליכו אותנו שולל אחרי יום הבוחר.

בינתיים אמירת הסופר ש"י עגנון עדיין שרירה וקיימת:

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם, ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם."

הערות:

1] ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 130.

[2] צ'רלס טיילור, מועקת המודרניות, עמ' 3.

[3] שם, הערה 7, עמ' 16.

[4] שם, שם.
,