"...המכנה המשותף לכל ההגדרות שמנינו כאן הוא שלילת הניגוד שבין התורה לחיים. התורה והחיים, מעצם הגדרתם, אינם מתחרים זה בזה. במובנם השלם והאידיאלי, החיים הם חיים דווקא כאשר הם חיים של תורה, הסובבים סביב ערכי התורה והשאיפה לשקוע בה, והתורה היא תורת חיים באשר היא עוסקת בחיים, מאדירה אותם בניגוד למוות, ומעניקה לעוסקים בה חיי עולם. כל מחשבה המנסה לנתק בין הדבקים ולהבחין בין התורה לבין החיים ה"אמיתיים" - אינה נחלת עובדי ה'" (על תורת חיים וחיי תורה, הרב אהרון ליכטנשטיין).
בקטע הזה מומחש לנו יפה יפה מה מאפיין את התורה: חיוניותה הבלתי נדלית הנובעת מהיותה מעוגנת בחיים ומכוונת אל החיים. גם אם נבוא לתאר את ה"תורה" במשמעותה הרחבה, בבחינת מכלול היסטורי מקיף של טקסטים, רעיונות, ערכים, אמונות, סמלים, מנהגים, טקסים ובקצרה: כל מה שאנו מכנים "יהדות", נדמה שנוכל לציין את ייחודו של המכלול הזה בדיוק במילה זו – "חיים".
אך תרבות דתית שמשליכה את יהבה על "חיים"; תרבות שבמהותה יוצאת - באופן ישיר ובאופן עקיף - כנגד הניסיון להשתית את דרכה על עקרונות אבסטרקטיים ו"פילוסופיים"; תרבות שמתקוממת כנגד פניה לערכים "תלושים" שאינם מלווים בהכרח גם במעשה; תרבות שכזו צריכה לדעת לצפות למסקנתם הבלתי נמנעת של החיים – המוות.
את הפרדוקס הזה אפשר להבין טוב יותר על דרך ההשוואה עם תרבות דתית אחרת – הנצרות. אחת התזות המרכזיות שעליה נשענת הנצרות היא המוות – מותו של בן האלוהים שהקריב את עצמו למען האנושות. כותב הרב יובל שרלו:
"הנצרות הפכה את מותו של אותו האיש ליסוד אמונתה. ואילו תורת ישראל מלמד[ת] את ההפך המוחלט. כל מה שיותר קדוש - מחויב דווקא בהרחקה גדולה יותר מהמוות ומחיבור לחיים. הדבר מתנוסס בכל מהותה של התורה הקדושה. ...וכל הטומאות האלה קשורות בצורה זו או אחרת למוות; ...גם ההלכה המעשית הנהוגה בימינו מבטאת את היחס המיוחד של תורת ישראל לחיים. בראש ובראשונה בקביעה כי פיקוח נפש דוחה את רוב המצוות שבתורה, ויסוד התורה הוא "וחי בהם". ...כל אלה, ועוד הלכות רבות אחרות הן חלק בלתי נפרד מהחיבור המיוחד שיש בין תורת ישראל לבין החיים."
הנצרות דוחה, אם כן, את הזיהוי היהודי בין מוות וטומאה; היא רואה במוות סמל לטרנסצנדנטי והנשגב - האלוהי. כלומר דווקא המוות, שסמלו המובהק ביותר בא לידי ביטוי במותו של "אותו האיש", משמש כעין תנאי הכרחי לקיומם של החיים – חיי הנצח המובטחים למאמין. כך יוצא לכאורה, באופן פרדוקסלי, שדווקא ה"מוות" (או לפחות רעיון המוות) "מחייה" את התורה (הנוצרית). לעומת זאת "החיים" שמייעדת היהדות למאמיניה הם תהליך "זמני" ובן חלוף (כי אינם תיאוריה מופשטת, כלומר אינם בבחינת "רעיון" גרידא). בהיעדר עיקרון יציב, בבחינת תורה מופשטת, נגזרת על השקפת העולם היהודית כליה.
מן הדברים הללו משתמע היבט נוסף של אותו הבדל חד בין "תורת" היהדות לתורת הנצרות. הכוונה היא לסבילותו של המאמין הנוצרי לעומת האופי הפעיל שדורשת "תורת" משה ממאמיניה. היהודי מצווה ל"תיקון עולם": להעלות כביכול את המציאות הארצית – לקדש אותה.
ברם, בפעולה זו של ה"העלאה" שוב מתגלה הפרדוקס של "תורת חיים": בהינתן שהפעולה מכוונת לגאולת העולם, כלומר מכוונת לחולל תנאים חדשים ו"מושלמים", מתחייב לשאול: כיצד יכולה "התורה" עצמה לחמוק מתיקון שכזה?! התשובה: ודאי שלא תוכל. אם "תורת" היהדות הייתה מניחה אחרת ממילא היה עליה לקבל את העיקרון המופשט (ה"נוצרי"), שלפיו ישנה "תורה" אחרת, כזו המצויה מעבר לעולם הזה ומעבר ל"חיים". והרי את זאת דחתה "תורת" היהדות מלכתחילה. לכן המסקנה: "התורה" דנה את עצמה למוות, דווקא משום שניסתה להתרחק ממנו כל כך מלכתחילה.
כאמור לעומת אידיאל פרדוקסאלי שכזה המאמין הנוצרי מחזיק באידיאל הסבילות, באשר הוא "יודע" שהמשיח כבר הופיע. מבחינתו נכרתה ברית מחודשת בין המוחלט הטרנסצנדנטי (האלוה) לבין האדם והעולם. לכן עבורו הגאולה הסופית והשלמה היא מן האפשר, אך לא הוא זה שייזום אותה. ממילא לא נדרש ממנו ליצור לעצמו תורה אלטרנטיבית, טובה יותר כביכול.
אבל כאן אפשר להקשות: אם "תורת" היהדות היא "תורת חיים" ו"תורת פעולה" – וזו ממילא מתקדמת אל סופה שלה - ואם, כתוצאה מכך, נכון לה "מוות", כיצד בפועל היא פורחת ומשגשגת אלפי שנים? כיצד היצירה התרבותית היהודית היא מן המפוארות בעולם ומותה לא נראה לעין..? אדרבה, רבים דווקא יצביעו על עליונותה המוסרית של תורה המחנכת את האדם להתקדם ולהשתלם בחיי העולם הזה. וזאת לעומת תורה המחנכת אותו להתרחקות מהקיום הארצי וה"בזוי" (אליבא דהנצרות).
התשובה פשוטה. ה"תורה", על מנת לשרוד, חייבת להתנכר לעצמה, להתנכר למהותה שלה. במילים אחרות, אל לה ל"תורה" לומר את האמת, להיות ל"תורת אמת"; שכן לדידה הפיכתה לתורת אמת תהפוך אותה מיידית ללא רלבאנטית. או אז היא תחדל מלהיות - תתבטל. והרי ברור שאם תודה בגלוי על האמת (שעניינה שלה הוא בעיקר ב"חיים") לא תוכל לשרוד. לכן היא נוהגת בדיוק להפך: עיקרון ה"חיים" הדינאמי והיצירתי כל כך מודחק ומוכחש שוב ושוב, כאשר עצם פעולת ההדחקה וההכחשה מניבה בעצמה "חיים". ההתנכרות העצמית ל"חיים" (השקולה לאי אמירת אמת) פועלת בשירות ה"חיים".
ואכן בחירתה של ה"תורה" לשמר את עיקרון ה"חיים" - וזאת רק על מנת שתוכל לפעול בכל דרך אפשרית להתנכר לו (לנסות לבטלו) – הופכת מיני וביה את "אופני ההתנכרות" לקליפה עבה ומתעבה הצופנת בתוכה את סודה הגדול – ריק מוחלט. זוהי איפוא מהותה הלוגית (וההיסטורית) של היהדות וסוד חיוניותה: התנכרות עצמית מפוארת.
Comments
מחקר גנטי חדש על העם היהודי
Add new comment