המלחמה נגד היהודים על פי אפרים קארש חלק א

פרופ' אפרים קארש פירסם ביולי 2012 מאמר בכתב העת "מידל איסט פורום" תחת הכותרת: The war against the Jews by Prof. Efraim Karsh

ואלה עיקרי הדברים:

לדעת פרופ' אפרים קארש, המערכה האנטי- ישראלית המתנהלת לדה- לגיטימציה של ישראל היא תולדה של המלחמה האובססיבית המתנהלת מזה אלפי שנים נגד היהודים ע"י העולם הנוצרי והמוסלמי.

מאחר שישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, והציונות היא התנועה הלאומית לשחרור של העם היהודי, אנטי- ציונות ( בהבדל מביקורת על מדיניות ישראל בעניינים ספציפיים ) פירושה שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.

גישה מפלה זו של שלילת זכות בסיסית רק לעם אחד (אחד העמים הבודדים שזהותו המשותפת וזיקתו הטריטוריאלית ראשיתם בתקופה העתיקה) בשעה שכל שאר הקבוצות והקהילות נהנות מזכות זאת, משמעותה היא גזענות אנטי- יהודית או אנטישמיות.

ישראל, כותב פרופ' קארש, היא סיפור הצלחה בלתי- רגיל. תחייה לאומית בארץ האבות לאחר אלפי שנות גלות ופיזור, תחיית שפת התנ"ך, הקמת מדינה מודרנית, מתקדמת מבחינה השכלתית וטכנולוגית, ויחד עם זה, חברה משגשגת, דמוקרטית ליברלית באזור הכי פחות דמוקרטי בעולם.

ישראל מובילה בעולם בתחומי החקלאות, הרפואה, אנרגיה סולרית, וטכנולוגיה חדשנית והיא מעצמה טכנולוגית המושכת יותר השקעות הון מארה"ב ואירופה. בישראל מערכת בריאות מהטובות בעולם, תזמורות סימפוניות ו- 10 פרסי נובל ועוד…

מדוע, אם כן, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שזכותה להתקיים היא נושא קבוע להתקפות, של הקהילה הבינלאומית, בשעה שמדינות הרבה פחות מצליחות נחשבות ללגיטימיות?

לדעת פרופ' קארש הסיבה היא דעה קדומה רווחת נגד ישראל,  נגד המדינה היהודית היחידה מימי התנ"ך, כחלק מהאובססיה של אלפי שנים של העולם הנוצרי והמוסלמי.

הנוצרים האוונגליסטים הם יוצאי דופן בעולם הנוצרי בהערצתם ותמיכתם בתחייה הלאומית היהודית בארץ הקודש. כל שאר העולם הנוצרי שבוי באובססיה האנטי- יהודית והאנטישמית המתבטאת בשנאה נגד ישראל.

לדעת פרופ' קארש, הכיסוי התקשורתי הבינלאומי לסכסוך הערבי- ישראלי והעלילות נגד הציונות וישראל, כמו ההשוואה המתועבת לגרמניה הנאצית או לאפרטהייד בדרום אפריקה, משקפים רמה גבוהה של מעורבות רגשית הרבה מעבר לרמה סבירה של סיקור אובייקטיבי, ולא תגובה לפעולות ישראליות קונקרטיות. זהו ביטוי לדעה קדומה רבת שנים שנחשפה באמצעות הקונפליקט.

אנטי- ציונות או אנטי- שמיות?

תוקפיה של ישראל שבים וטוענים שאין להם דבר נגד יהדות ויהודים אלא רק נגד הציונות והציונים, ושהביקורת שלהם היא ביטוי לתיסכול שלהם לגבי הציונות ולא נגד יהדות ויהודים. אבל, לדעת פרופ' קארש מתנגדי הציונות למעשה מעולם לא עשו הבחנה בין ציונים, ישראלים ויהודים.

פרופ' קארש מצטט את הערביסט הבריטי, האנטי- ציוני, פריאה סטרק בהופעתו בפני פורום בינלאומי ב- 1943 בנוגע למדיניות ממשלת המנדט הבריטית בפלשתינה:

"I really can't see that there is any kind of way of dealing with the Zionist question except by a massacre now and then," .. "What can we do? It is the ruthless last penny that they squeeze out of you that does it… the world has chosen to massacre them at intervals, and whose fault is it?"[1]

נשיא צרפת שארל דה גול הגדיר ב- 1967 כאשר ממשלת ישראל התעלמה מאזהרה צרפתית לפני ההתקפה הכל- ערבית ש:

"the Jews—not the Israelis—as "an elite people, self-assured and domineering."

ב- 1974 הגנרל האמריקני ג'ורג ס..בראון, בביקורת נגד ישראל, לא עשה הבחנה בין יהודים לישראליים ואמר ש:

"they own, you know, the banks in this country, the newspapers, you just look at where the Jewish money is in this country."[2]

אחד מהעיתונאים המצריים החשובים ביותר, העיתונאי אניס מנצור, מתומכיו של אנואר סעדאת כתב:

"There is no such thing in the world as Jew and Israeli. Every Jew is an Israeli. No doubt about that."[3]

שלילת זכות ההגדרה העצמית רק מיהודים ושלילת זיקתם למולדתם הם ביטוי לגזענות והמאבק לחיסולה של מדינת היהודים, במסווה של ביטול האנומליה ההיסטורית, הוא פעולה של רצח עם.

אחמניג'אד, נשיא אירן קורא וחוזר על קריאתו "למחוק את ישראל מעל המפה".

בניגוד למדינאים במערב, נשיא אירן אינו מהסס לומר בגלוי שיש לחסל מדינה קיימת, רחוקה אלפי מילים מארצו, שלא עשתה נגד ארצו דבר.

זמן קצר לאחר שנחשפה ההשמדה הנאצית של יהודי אירופה, הליגה הערבית הצהירה ב-2 בדצמבר 1945 על חרם רשמי על סחורות המיוצרות ע"י יהודים.

ב- 11 באוקטובר 1947, כאשר העצרת הכללית של האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית בחלק מפלשתינה המנדטורית, המזכיר הכללי של הליגה הערבית עבדל ראמאן עזאם איים ב:

"a war of extermination and momentous massacre which will be spoken of like the Tartar massacre or the Crusader wars."[4]

ברטוריקה זו עשו שימוש מנהיגים ערבים ומוסלמים בשנות ה- 1950 וה- 1960. נשיא מצרים הגנרל עבדל נאצר קרא לחיסולה של ישראל.

לאחר התיסכול בעקבות ניצחון ישראל במלחמת 6 הימים, נשיא סוריה, חאפז אסאד, נשיא עיראק, סדאם חוסיין והדיקטטור של לוב, מועמר קדאפי המשיכו באותו קו. האייטולה של אירן, חומייני, הדגיש אף הוא את הצורך לחסל את מדינת היהודים, לאחר השתלטותו על אירן ב- 1979, ובתקופת שלטונו הפך חיסולה של ישראל למרכיב חשוב במדיניות הרפובליקה האיסלמית.

התנועה לשחרור פלסטין, הכריזה מאז הקמתה ב- 1964 בגלוי שמטרתה חיסול מדינת היהודים. ביוני 1974 החליטה התנועה לשחרור פלסטין על שלב חדש במאבק, ואימוץ טקטיקה חדשה: הסכמה לקבל כל שטח שישראל תוותר עליו כקרש קפיצה להשגת שטחים נוספים עד ל"

"complete liberation of Palestine"—that is, Israel's destruction—"could be achieved."[5]

בנובמבר 1974, יאסר ערפאת היה לראש של לא- מדינה הראשון שנאם בעצרת הכללית, וב-1975, כאשר התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה המבישה "שהציונות היא גזענות", התנועה לשחרור פלסטין יצרה תקדים נוסף כאשר היא הוזמנה לישיבות מועצת הביטחון על אותו בסיס כמו מדינות חברות. ב- 1980, שבועות ספורים אחרי שארגון הפתח, הקבוצה השלטת בתנועה לשחרור פלסטין, חזר על הצהרתו שמטרתו חיסול ישראל, הקהילה האירופית הוציאה את הכרזת ונציה שקראה לשיתופה של התנועה לשחרור פלסטין בתהליך הפוליטי.

לאור כל זאת, אין להתפלא שלמרות ההתחייבויות בהסכם אוסלו, ערפאת ויורשיו מעולם לא ויתרו על מחוייבותם לחיסול ישראל, ובעוד שהם שבו והכריזו בפומבי בפני הציבור הבינלאומי על כוונות השלום, הם הסבירו לציבור שלהם שזוהי רק תוכנית זמנית. הכפילות הזאת והטרור שהחל בו ערפאת בספטמבר 2000 לא פגעו בתנועה לשחרור פלסטין כשותף בתהליך השלום בעיני הקהיליה הבינלאומית.(6)

פרופ' קארש קובע שלאחר 6 עשורים שבהם הקהיליה הבינלאומית התעלמה מהקריאה המתמשכת לחיסול ישראל, דווקא קריאתו של אחמניג'אד למחיקת ישראל מהמפה, זכתה לגינוי כללי. הוא חושד שלגינוי היה יותר קשר לתיסכול הבינלאומי מהמאמץ הגרעיני של אירן מאשר לדאגה לישראל.

זכות השיבה

פרופ' קארש מביא את הדרישה של הפלסטינים ל"זכות השיבה" כהוכחה לכך שפניהם אינם לשלום עם ישראל ושתי מדינות לאום, אלא לחיסולה של ישראל.דרישה זו שהפלסטינים מעולם לא ויתרו עליה היא הנסיון לחסל את ישראל באמצעים דמוגרפיים ע"י יישובם של הפליטים בישראל ולא במדינת פלסטין. (7 )

לאחרונה, כותב פרופ' קארש, הועלה בקרב האינטליגנציה המערבית הרעיון של "פיתרון ע"י מדינה אחת" כלומר מדינה דו- לאומית, במקום ישראל. זאת תהיה מדינה עם רוב פלסטיני ומיעוט יהודי, אך לדעת אותם גורמים, יהיה זה פיצוי על החטא של "הריסת פלסטין הערבית" ע"י ישראל באמצעות טיהור אתני (8).

פרופ' קארש מביא את דברי האקדמאי הערבי- אמריקני אדוארד סעיד, מאוגוסט 2000, בעיתון "הארץ" :

"I don't find the idea of a Jewish state terribly interesting. I wouldn't want it for myself. Even if I were a Jew, I'd fight against it. And it won't last…. Take my word for it…. It won't even be remembered." … "[T]he Jews are a minority everywhere. A Jewish minority can survive [in Arab Palestine] the way other minorities in the Arab world survived."

כאשר נשאל פרופ' סאיד אם הוא משוכנע שהמיעוט היהודי יזכה ליחס הוגן, הוא השיב:

"I worry about that. The history of minorities in the Middle East has not been as bad as in Europe, but I wonder what would happen. It worries me a great deal. The question of what is going to be the fate of the Jews is very difficult for me. I really don't know. It worries me."[9]

למרות דבריו אלה הוא לא שינה דעתו לגבי הפיתרון.

פרופ' טוני זודט, יהודי, מאוניברסיטת ניו יורק, לא גילה דאגה למיעוט יהודי במדינה ערבית. הוא מתנגד למדינה יהודית. מדוע?:

"the idea of Jewish statehood was "not just an anachronism but a dysfunctional one." "Today, non-Israeli Jews feel themselves once again exposed to criticism and vulnerable to attack for things they didn't do," he wrote in 2003. "The increased incidence of attacks on Jews in Europe and elsewhere is primarily attributable to misdirected efforts, often by young Muslims, to get back at Israel."[10]

אבל, טוען פרופ' קארש לאנטישמים לא היו חסרים מעולם "אמתלות" כדי לרצוח יהודים. יהודים נרצחו לפני הקמת ישראל, במלחמת 6 הימים, וב-64 שנות קיומה של ישראל, ואסור לשכוח את 6 המיליונים שהושמדו באירופה ומעשי הטבח נגד יהודים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה. גם לאחר מלחה"ע השנייה יהודים נרצחו במזרח אירופה (11 ). אבל, כותב פרופ' קארש, הפרופסור היהודי מניו יורק, שהוא מומחה להיסטוריה של אירופה, מאשים את היהודים בהתקפות עליהם.

פלסטין איננה הבעייה

אבל, שואל פרופ' קארש:האם הסכם שלום בין ישראל ו"התנועה לשחרור פלסטין"יביא להפסקת המאמצים לדה- לגיימציה של ישראל, או לחיסול האנטישמיות באירופה?

פרופ' קארש שולל אפשרות זו מפני שלדעתו הסיבה לאנטי- ציונות ולאנטישמיות אין לה כל קשר לקונפליקט הישראלי- פלסטיני. האנטי- ציונות הייתה הגורם המאחד את העולם הערבי נגד היהודים, בשל ההתנגדות לשליטה יהודית על "טריטוריה ערבית", ושנאה היא גורם קל ליצירת סולידריות, ולא הדאגה לערביי הארץ.

מזכיר הליגה הערבית עזאם אמר בעת הפלישה של צבאות ערב לישראל במאי 1948:

the goal of King Abdullah of Transjordan "was to swallow up the central hill regions of Palestine, with access to the Mediterranean at Gaza. The Egyptians would get the Negev. Galilee would go to Syria, except that the coastal part as far as Acre would be added to Lebanon."[12]

בין 1948 ו- 1967 שלטה מצרים ברצועת עזה וירדן בגדה המערבית. אבל, הם לא עשו דבר להקמת מדינה פלסטינית וגם לא גילו דאגה לזכויות האדם בתחומי שלטונם או בשיפור חייהם. עקב המצב היגרו 420,000 מהגדה המערבית. פרופ' קארש מצטט דיפלומט מצרי שאמר:

"We couldn't care less if all of the refugees die, there are enough Arabs around."[13]

ב- 1970, לא היסס המלך חוסין מירדן לטבוח אלפי פלסטינים, כאשר "התנועה לשחרור פלסטין" סיכנה את כיתרו. ב- 1977 לבנונים נוצרים טבחו אלפי פלסטינים במחנה פליטים בבירות וב-1982 נוצרים לבנונים טבחו מאות פלסטינים בסברה ושתילה. ב- 2007 הצבא הלבנוני טבח מאות פלסטיניםבמחנה פליטים פלסטיני.

מנהיגי מדינות ערב השתמשו בנושא הפלסטיני לשירות האינטרסים שלהם והתעלמו לחלוטין ממצבם.

סדאם חוסין פלש לכווית ב- 1990 והכריז שלא ייסוג :

Without "the immediate and unconditional withdrawal of Israel from the occupied Arab territories in Palestine."

ב- 1991, לאחר שחרור כווית מהכיבוש העיראקי, כווית גרשה משטחה 440,000 פלסטינים בשל תמיכתו של ערפאת בעיראק, וטבחה אלפים.

ערפאת הכריז בתגובה:

"what Kuwait did to the Palestinian people is worse than what has been done by Israel to Palestinians in the occupied territories."[14]

לדעת פרופ' קארש מדינות ערב אינן רגישות לסבל של הפליטים הפלסטינים והזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים אף היא אינה מעניינת אותם. המאבק שלהם נגד ישראל הוא למען השתלטות מחדש של שטח ישראל לטובת "בית האיסלאם".

הדברים נאמרו גם באמנה של החמאס:

"The land of Palestine has been an Islamic trust (waqf ) throughout the generations and until the day of resurrection…. When our enemies usurp some Islamic lands, jihad becomes a duty binding on all Muslims."[15]

הגישה כלפי הטריטוריה של ישראל אינה שונה מהדישה הכלל מוסלמית לכל הטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה האיסלאמית. למשל, ערבים ומוסלמים מדברים על החזרת ספרד (וכל חצי האי האיברי ) מנה גורשו ב- 1492 לשלטון מוסלמי. בעיני האיסלאם הרדיקאלי המטרה איננה רק השבת הטריטוריות שהי בעבר תחת שלטון מוסלמי אלא השתלטות האיסלאם על כל העולם. הדרכים להשגת המטרה הן:

דמוגרפיה – הריבוי הטבעי המוסלמי הוא הגבוה בעולם.

כיבוש – מלחמת קודש:ג'יהאד.

טרור – הפלת מגדלי התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר ומעשי טרור רבים נוספים.

לסיכום, ישראל היא רק אלמנט אחד במאבק להשתלטות האיסלאם על כל העולם.

המלחמה העולמית נגד היהודים

פרופ' קארש מעלה את השאלה מהו הרקע לאובססיה בעיסוק העולמי בנושא הפלסטיני והפיכתם ל"קורבן האולטימטיבי", אם רווחת הפלסטינים לא באמת מעניינת את העולם, המזניח טרגדיות הרבה יותר חמורות של זכויות אדם במקומות אחרים?

תשובתו של פרופ' קארש היא שהפיכת הפלסטינים "לקורבן אולטימטיבי" משרתת את השאיפה להעניש את היהודים ובאה להצדיק את הדמוניזציה שלהם.לו היו הפלסטינים בקונפליקט עם כל גורם אחר זה לא היה מושך את תשומת הלב .

הקהיליה הבינלאומית מתעלמת לחלוטין מהיחס המפלה כלפי הפלסטינים בכל העולם הערבי. במדינות ערב שוללים מ -400,000 הפלסטינים החיים שם זכויות בסיסיות של זכויות אדם, כמו תעסוקה במקצועות רבים, בעלות על רכוש או תנועה חופשית. הקהילה הבינלאומית לא מחתה כאשר פלסטינים במספר גדול נרצחו בארצות ערביות. המלך חוסין הרג ב"ספטמבר השחור, יותר פלסטינים בחודש אחד ממה שישראל בעשרות שנים וחוסין נחשב לשליט שוחר שלום. כווית טבחה ב- 1991 אלפי פלסטינים חפים מפשע והתקשורת הבינלאומית שתקה.(16 )אבל, ישראל זוכה לגינוי בינלאומי על מקרה של מות פלסטיני אחד.

אבל, התקשורת העולמית דווחה בהרחבה על פעולת ישראל בלבנון ב- 2006 ובעזה ב- 2008/9 , אבל התעלמה מהגורם שהביא את ישראל לצאת למבצע.

בזמן שישראל פעלה בלבנון, ביולי 2006 , פלש צבא אתיופי לסומליה, כעבור חודש, סרילנקה הפגיזה מורדים טמילים והביאה לעקירתם של המונים ולטבח של מעל 500 טמילים, כולל 50 ילדים, בהפצצת בית יתומים, אבל אירועים אלה לא פורסמו בתקשורת העולמית, ומועצת הביטחון לא התכנסה. גם מרחץ הדמים בעיראק , של כ- 3,000 מתים לחודש, ע"י מיליטנטים לא זכה לפירסום- רק המבצע הישראלי בלבנון.

והרשימה שמביא פרופ' קארש ארוכה:

300,000 נרצחו ב"רצח עם" בדארפור ע"י סודאן וכתוצאה מכך נוצרה בעיה של 2.500,000 פליטים.

בקונגו גרמה המלחמה ל- 4,000,000 בני אדם שנרצחו או הפכו לפליטים.

בצ'צ'ניה נהרגו בין 150,000 ל- 160,000 ו-1/3 מהאוכלוסייה נעקרה מבתיה ע"י רוסיה.

אבל, אף אחת מהטרגדיות הללו לא הביאו להפגנות זועמות בכל ערי העולם המערבי כמו המבצעים של ישראל בלבנון ועזה.

כיצד , שואל פרופ' קארש, ניתן להסביר את החיבוק הנלהב של אזרחים במדינות דמוקרטיות של שני ארגוני טרור – חיזבאללה וחמאס- הפועלים לחסל מדינה דמוקרטית ריבונית בעלת ערכים מערביים כדי להחליפה בכליפות איסלמית?

חיזבאללה גם ביצע פעולות טרור מבריסל עד בואנוס איירוס. בבואנוס איירוס פוצץ החיזבאללה מרכז קהילתי יהודי ורצח 100 ופצע למעלה מ- 200 . ה-ב.ב.ס לא ראה בזה אירוע המצדיק דיווח. על תלונת הארגון הארצי של יהודי בריטניה על כך השיב ה- ב.ב.ס שזה היה יום עמוס במיוחד. פרופ' קארש מונה את האירועים הטריביאליים שהיו חשובים יותר מדיווח על אירוע מזעזע זה.

האדישות של ה- ב.ב.ס לטבח ביהודי ארגנטינה כללה גם התעלמות מירי הטילים נגד אזרחים ישראלים מצד החיזבאללה בצפון והירי הבלתי- פוסק של החמאס בדרום, לאחר נסיגת ישראל משתי הטריטוריות ב- 2000 וב- 2005 .

פרופ' קארש תוקף את ההתעלמות הנובעת מכך ש"דם יהודי היה זול,או חסר כל ערך" במשך דורות רבים בעולם הנוצרי והמוסלמי, והיהודים שימשו כשק חבטות, כשעיר לעזאזל על כל החוליים של החברה.

אז מדוע שישראל תזכה ליחס שונה, שואל פרופ' קארש. כי ישראל "ברוב חוצפתה" מסרבת לשמש שק חבטיות ושעיר לעזאזל עבור שכניה הערבים. ישראל הפכה דם יהודי ליקר, ותופעה זו מקוממת את העולם כולו. והעולם כולו חוזר ומתרעם על התגובות "הלא- מידתיות" של ישראל.

האו"ם – מאוחדים בשנאה

נראה שגם האו"ם נסוג מהחלטתו בנובמבר 1947 להקים מדינה יהודית, בעקבות ההתקפות הבלתי- פוסקות מצד המדינות הערביות והמוסלמיות ובני בריתם, בריה"מ ומדינות העולם השלישי. תהליך זה הגיע לשיאו ב- 1975 כאשר העצרת הכללית של האו"ם קבעה ש"ציונות היא גזענות". אומנם ההחלטה בוטלה כעבור 16 שנים, אבל האו"ם ממשיך להיות במה להסתה נגד ישראל ולאנטישמיות.

שנה אחרי שנה, "מועצת האו"ם לזכויות אדם" מאשימה את ישראל בפגיעה בזכויות אדם, ומתעלמת לחלוטין ממעשי האכזריות הנוראים ברחבי העולם. למשל, במושב של 2004/5 התקבלו החלטות רבות נגד ישראל ואף לא אחת על רצח העם בסודאן.

ב"יום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני" שנערך באו"ם, מזכ"ל האו"ם קופי ענאן ישב על במה עליה התנוססה מפת פלסטין במקום ישראל (17 ).

באו"ם, כותב פרופ' קארש, יש 192 מדינות, אבל מועצת הביטחון הקדישה 1/3 מהחלטות הגינוי שלה לישראל. גם "מועצת האו"ם לזכויות אדם" אימצה 1/3 מהחלטותיה נגד ישראל. ב- 2001 התקבלו 6 החלטות גינוי, אבל סוריה, שבה רצח אסד האב בין 20,000 ל- 30,000 אזרחים בפברואר 1982 בעיר חמה לא קיבלה גינוי.

האו"ם לא מצא לנכון לקיים מושבי חירום על רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני ביוגוסלביה, רצח העם בדארפור או בטימור המזרחית. אבל, רק ב- 2003 כונסו 3 מושבי חירום: 2 כדי לגנות את ישראל על הגדר ואחת על על האפשרות שהעלתה ישראל לגרש את ערפאת.

פרופ' קארש מדגיש שבכל מלחמותיה של ישראל מעולם לא הגיע מספר הנפגעים אפילו קרוב לממדים שהוא הגיע באפגניסטן, אלג'יר, צ'אד, צ'צ'ניה, אנגולה, בנגלדש, בוסניה, בורונדי, קמבודיה קולומביה, קונגו, אל- סלבדור, אריתריאה ואתיופיה.

הצביעות של העולם הגיע לשיאה ב"וועידה נגד גזענות, אפלייה וכסנופוביה" בדורבן, דרום אפריקה, בספטמבר 2001. במשך 8 ימים, נציגים ממדינות רבות ואלפי ארגוני נ.ג.או ניהלו אורגיה של כסנופוביה אנטי- ישראלית ואנטישמית והפכו לצחוק את מטרתה המקורית של הוועידה. חולקו פוסטרים בהם הושוותה הציונות לנאציזם ועשרות אלפים צעדו בהפגנות ברחובות עם סיסמאות ש"היטלר חייב היה להשלים את הג'וב". נציגי קבוצות יהודיות הפכו מטרה להטרדה וספרות שנאה חולקה בוועידה, כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", שחובר ע" המשטרה החשאית של הצאר הרוסי בסוף המאה ה- 19, בהם הואשמו היהודים בקשר להשתלט על העולם. כמו כן, הופצו קריקטורות של יהודים עם אפים עקומים וידיהם מגואלות בדם פלסטיני. חיילים ישראלים צויירו במדים נאציים וישראל הושמצה על היותה מדינת אפרטהייד.

נציגי מדינות מדכאות כמו סוריה ואירן התנגדו להגדרת אנטישמיות או השואה כגזענות ובהחלטות הוועידה ישראל הוקעה והואשמה ב"רצח עם" וב"טיהור אתני", והייתה קריאה לחיסולה.

רק נציגי ישראל וארה"ב יצאו בהפגנתיות, יחד עם נציגי ארגונים יהודיים, מהוועידה והייתה מחאה על "שפת השנאה", השמצת ישראל בהאשמות שווא, והעובדה שמכל מדינות העולם רק ישראל הייתה נושא הוועידה (18 ).

פרופ' קארש הוקיע את הצביעות העולמית על המוסר הכפול של העולם בהתייחסו לישראל. בשטחי יוגוסלביה, לשעבר, התנהל "טיהור אתני", אבל קהילות מרוסיה ויוון שתמכו בסרביה לא הואשמו באחריות לנעשה.

לא היה שמץ דמיון בין הנעשה בבוסנייה לבין הפעולות של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה או לבנון, אבל פוליטיקאים ואנשי צבא ישראלים הואשמו ללא הצדקה, במעשים דומים, ומדינות מסויימות באירופה איימו לעצור אותם באשמת פשעים נגד האנושות. במשאל עם בגרמניה קבעו 51% מהנשאלים שיחסה של ישראל לפלסטינים דומה ליחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. בצרפת חולקו פוסטרים בהם נכתב:"להיטלר יש בן – שרון", ובדבלין צעדו מפגינים וקראו לשים קץ לשואת הפלסטינים ומגן דוד הושווה לצלב הנאצי. ואלה רק מספר דוגמאות למה שהתנהל באירופה נגד ישראל.