מבטן ומלידה אני מזרחית

מבטן ומלידה אני מזרחית. לא יעזור בית דין של מעלה ולא יעזור בית דין של מטה. אני מזרחית! נמאס לי ממחאות הקיפוח של אחיי. נמאס לי מצעקות הקיפוח ובמיוחד של המשוררים מן הקשת המזרחית, שקוראים לשירת המחאה שלהם שירה גדולה. נמאס לי מאלה שמאמינים בתורה החדשה ששירה רעה צריכה להכיל ניבולי פה, ששירה רעה וטובה צריכה לצמוח על כר של שנאת האשכנזים.

אני מזרחית מבטן ומלידה. אמי הטוניסאית הרתה אותי וילדה אותי, ינקתי חלב משורשיי הטוניסאיים ואני לא רוכבת על דגל הקיפוח. אי שם בילדותי אימא שלי סיפרה לי על קיפוח, מאז צמחתי. מאז צמחתי ואיני רואה את הקיפוח כמשענתי. אני רוצה לכתוב על השיר המטפח את המקופח.  צמחו לנו בעשור האחרון משוררים לתפארת הקיפוח שמחברים בין המזרחיים לבין הערבים. אני מזרחית ואיני רוצה לכתוב על קיפוח. איני רוצה לינוק קיפוח ואיני רוצה להנחיל לבניי את רגש הקיפוח.

אם אני איני רואה קיפוח אין זה אומר שאין קיפוח או אינו קיים ברגשותיהם של אחרים. איני רוצה להאמין שרק בזכות קיפוח נחשב משורר למשורר. שירה צריכה להיכתב כי שירה נכתבת. יש אמות מידה לבחינת שירה והם אינם אמות מידה שקשורים למדידת רמות הקיפוח.

ומדוע אני כותבת רשימה זו. בשבת אחר הצהריים העלתה מיטל ניסים לפתע סטטוס בפייסבוק ובו שיר של מואיז בן הרוש. משורר שזכה לאחרונה בפרס עמיחי לשירה עברית ובעבר זכה לפרס ראש הממשלה. שירו של מואיז בן הרוש אינו מייצג את שירתו אך יש בו מצג לתפיסה של המשורר המזרחי המקופח. המשורר המזרחי המקופח זוכה לאחרונה לחיבוק ענק מצד הממסד, והראייה מואיז בן הרוש הגיע למדרגה הזאת בו הממסד בוחר לכבד אותו בטקסים ממלכתיים וגם מעניק לו תמיכות מכספי המיסים שלנו.

הנה דוגמה כיצד התרבות האלימה בה אנו חיים הזדחלה באין מפריע אל תרבות השירה שלנו, לה סוגדים כעת פרופסורים לספרות ולהם מחלקים פרסים בוועדות שונות. יש עוד כמה שעומדים בשער ומחכים לזכות בפרס וכל שירבו בזעקותיהם האלימות והבוטות הם יזכו.

מואיז בן הראש / אנעל אבוק ביאליק
אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיאלִיק
הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִי.
בפרס בְּיאלִיק שהפך לפרס Bעאלק
אִנֲּעָל ה-BOOK מר ביאליק אִנֲּעָל אַבּוּק
שוב גנבו את כספי מסינו הדלים
והעבירו את כַּסְפֵּינוּ לְאַשְׁכְּנַזִי בינוני
אִנֲּעָל אַבּוּק שונאי סְפָרְדִים
כִּי הערבים מזכירים לו סְפָרְדִים
ומה אם משורר היה אומר שהוא
שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?
הייתם אומרים אנעל אבוק בכל כוח גרונכם, לא?
ומה אם לא אמר? אז לא אמר
אבל עכשיו פרס בִּי-עאלק כבר אומר את מה שהמשורר
הַלְאֻמִי אָמַר (אָמַר אז אָמַר, אז מה?)
לְאֻמִי שׁל מי? יענו לְאֻמִי
אִנֲּעָל אַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק
כֻּלָּה כָּתַב חמִישָׁה שִׁירִים סְבִירִים
חַמְסַה חַמְסַה
וְּכְבָר עשׂו אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִי

האם שירה צריכה להיות בכיינית ולא רק כזו אלא גם אלימה. את השיר הזה למעשה הכרתי כי הוא התפרסם לראשונה מעל דפי הרשת בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר.

אם נבחן את אוצר המילים של הטקסט נמצא ש 9 מילים מתוכו הן הקללה "אינעל אבוק". אין בעיה להשתמש בתבלין השפה הערבית בשיר, זה יוצר רתמוס, אך כאן השיר מציג שירה אלימה. כבר בכותרת השיר יש אובייקט שאליו מכוונת הקללה. גם אם השיר מרמז על חלוקת פרסים יש כאן מטען תרבותי הנספח אל תוכנו של השיר. כל אמירתו של השיר היא נוקבת ובוטה כלפי הממסד האשכנזי המחלק את הפרסים לטובת האשכנזים. ניסיתי להתייחס לשיר ולחפש בו משהו מעבר לצעקות, לבוטות לקללות החוזרות בו ולא מצאתי משהו מעבר. שירה רדודה נמוכה ושאינה ראויה לפרשנות. מה כבר אפשר לומר על שירה כזאת. היא אינה אלא שירה אפנתית ואוי לנו שכך קרה.