טליה גרתי / ואהי אור

בשולי עטיפת ספרה, מספרת טליה גרתי על עצמה ומשפחתה: “נולדתי לתוך מילים. בבית הוריי התגורר משורר, לא ערירי, אבא שלי. הוא היה מהנדס בניין. ביד אחת אחז את סרגל החישוב, ובשנייה – עט שירה. הוא כתב שירים אישיים בפנקס, אליו נדחקו אותיות קטנטנות, חלקן מנוקדות (במדויק, יש לומר). “טל שנים טולטלתם על גלי החיים”, כך כתב להוריו, במלאת להם 39 שנות נישואין. וכך, ידעתי, נתן לי את שמי. 

אימא אחזה בעט אחר, עט הביצוע. היא כיהנה כסגנית מנהל משרד המסחר והתעשייה בחיפה ובמחוז הצפון כולו, והייתה, בימים ההם, חריגה בעולם הניהול שהיה כולו גברי. את המפגשים של “החוג הספרותי”, שנערכו בביתנו, ניהלה אימא למופת, ואני השתאיתי נוכח הצלחתה הגדולה לאחוז בשני העולמות בתיאום כה רב. 

מגיל צעיר אני כותבת. בכל הזדמנות. על קרעי נייר, על קרעי עיתון. מוחקת ושוב מוחקת, מחפשת את המילה הפשוטה, הלא מתייפייפת, הנכונה לי. 

אני “מאסטר” בטיוטות. במגירות, בתיקים, במחשב, ביומנים שלי – טיוטות. כל מחשבה שלי היא טיוטה. אחרי שמלאו לי שבעים, הבנתי, שלכל היותר ייוותרו בידיי כמה טיוטות, ולכן אולי יש ערך להפכן לספר.” 

באירוע השקת קובץ השירה, חשפה המשוררת עוד פירורי מידע ואף גילתה כמה סודות. קודם כול התייחסה טליה גרתי לעטיפה החיצונית של הספר שזה עתה יצא לאוויר העולם. מופיעה עליה תמונת שמיכה קיצית קלילה ורכה, הקשורה לאחד משירי הקובץ, השמיכה (עמ’ 34), שבו בחר עורך הספר כדי לייצגו: 

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
גּוּף
מְכֻסֶּה הֵיטֵב.
מוֹקִיר מְאֹד אֶת הַדְּאָגָה
לוֹ.
וּבְתוֹךְ הַגּוּף
נֶפֶשׁ
לֹא מְכֻסָּה.
הַשְּׂמִיכָה קְצָרָה מִדַּי. 

שמיכת הפלנל הקייצית שייכת  להוריה של טליה גרתי. מופיעים על העטיפה (רונית בהונקר), בנוסף לשמיכה, עוד שני מוטיבים: האור החודר מן המזרח ומאיר בחמימות נעימה את כל החדר וכן שם הספר: ואהי אור. טליה גרתי, גמלאית, שהייתה מורה לתנ”ך ולספרות בבית ספר תיכון, איננה מעוניינת לתת פירוש לכותר ומשאירה זאת לכל אחד ואחד, בהתאם לעולמו הפנימי. המשוררת מאמינה בכוחו של שיר (או סיפור) לעורר אצל הקורא מחשבה ורגש. וכך, תלמידה שלה לשעבר, העירה שהאור מאריך את השמיכה. וזוהי, אומרת טליה גרתי, דוגמה נהדרת לפרשנות אישית.

יש לציין שתלמידה לשעבר אחרת של טליה גרתי, סיגל זהבי, היא זו שהשפיעה על מורתה לאגד את פיסות הנייר ולהוציא לאור את ספר שיריה. היוצרות התהפכו. התלמידה דרבנה את מורתה וליוותה אותה בתהליך היצירה. סיגל זהבי, שפרסמה חמש שנים קודם ספר שירים, אחד, חכם ומיוחד, חמש שיחות שלא נענו (1), עודדה את טליה גרתי לפרסם את ואהי אור. טליה גרתי סרבה בתחילה. את מי זה כבר יכול לעניין. הלא היא כותבת על עצמה, רק על המתרחש בתוכה. אך התגובות הוכיחו לה שתלמידתה צדקה. הספר מרגש, נוגע ללב, נשים רבות מזדהות עם מילותיו ומשתקפות במראתו. וגם גברים מוצאים בו עניין (הרצל חקק ועמיקם יסעור, למשל, שסקרו אותו). וכך, כמו נפרדה המשוררת, לדבריה, במעין אי אמון, מפיסות חיים שהיו מוטלות לפניה.

המעבר מרשות היחיד לרשות הרבים לא היה אם כן קל, ואפילו בבחינת סיכון. ובהקשר זה, מצטטת טליה גרתי את דבריה של אישה חכמה ממקורביה: “היצירה היא כניסה ייחודית, חד פעמית, אישית מאד, אל עולמו של היוצר, אל חוויותיו, אל מקורותיו, שהופכים להיות מקור היצירה. אני אומרת לעולם “הנה אני”, ומזמינה אותו ללוות אותי. זהו רגע מאד מפחיד.” וכאן מצטטת טליה גרתי גם את אורי ברנשטיין: “שירה היא שיחה מבהילה שאדם מנהל עם עצמו כדי שאחרים ישמעו.”

בשלב שני דיברה המשוררת על תוכו של הספר המחולק לחמישה פרקים. הפרק הראשון, בעצב תלדי,  מתאים לקשיי הלידה ולכאביה, במילים אחרות, לארס פואטיקה. יש בו התייחסות למורשתו של אביה ולקשייה ככותבת להביע את עולמה הפנימי. המילים מתבקשות לצאת אך נתקלות בחסימה. “הַלָּשׁוֹן מְסֻגֶּרֶת” (הדף ואני, עמ’ 14), ו”פִּסּוֹת מִלִּים רוֹצוֹת לָעוּף אַךְ אֶבְרָתָן שְׁבוּרָה” (אני מטיחה בי, עמ’ 15). וגם לאחר שהשיר כבר עלה על הדף, מתענה המשוררת מהתסכול שגורמים לה הקיצוצים הנכפים עליה על ידי בית ההוצאה לאור, שכמו כורתים לה אברים נושמים מגופה (אצל עורך השירה, עמ’ 19). 

הפרק השני, במאורתו של הכאב, עוסק בכאבי גוף ובכאבי נפש אך בסופו קיימת אפשרות של הקלה. הפרק השלישי, בזיכרון לבדו, מוקדש לאירועים שונים בחייה של המשוררת, למצבים, למקומות ולאנשים שההיזכרות בהם מלווה אותה בעוצמה. הפרק הרביעי, בדיבור ובשתיקה, משקף את עיסוקה של המשוררת בשאלה: מה צריך/מותר/אפשר/רצוי לומר, כשלעומתה ניצבת השאלה: אולי עדיף בכלל לשתוק. הפרק האחרון, בדרכי, פרק התובנות, מכיל הסתכלות ממרום הגיל באירועים ובאנשים ובוחן את יכולתה של הכותבת לראות את תנודות נפשה, את גלי הים הפנימי שלה. מבט זה מקביל בעיניה להתבוננות אמתית וקשה במראה. וכאן היא מצטטת קטע מתוך הפרק השישי בספר הסיפור שאינו נגמר למיכאל אנדה: 

השער השני היה גם פתוח וגם סגור… בכל אופן, כשאתה עומד לפניו, אתה רואה את עצמך, אבל לא כמו שהיית רואה בראי רגיל. אינך רואה את בבואתך החיצונית; מה שאתה רואה הוא טבעך הפנימי כפי שהוא באמת, האני האמתי שלך. אם אתה רוצה לעבור, אתה חייב – אם אפשר להתבטא כך – להיכנס אל תוך עצמך. 

התרשמות אישית 

בקובץ השירים המרגש של טליה גרתי מתנגשים עולם הבריאה ועולם התוהו, אור וחושך, שלווה ועכירות, טל וטלטלה (2). הספר אמנם אישי מאוד אך ספוג בהשפעות ובדימויים תנ”כיים. מצד אחד הטל, הרעננות, הראשוניות, הטוהר, חיבוק השמיכה המלטפת והאוהבת המייצג את מורשת ההורים, אהבת הבעל והבנות, הטבע העולץ, הבעת תודה לאנשים היקרים ולמילים הנענות. המשוררת מאנישה את המילים והשירים ומודה להם על קיומם, נוכחותם וסיועם. השמיכה שעל עטיפת הספר, משני צדיו, מחבקת גם אותם, כמו אם המערסלת את תינוקה, המרגיש חום וביטחון, המתכרבל בנוחיות. הרך הנולד מקבל את היחס והטיפול הראויים. 

הבריאה היא ערסולים, התוהו הוא טלטולים. זהו הצד השני, הפרידה הכואבת מההורים, אבל שלא נגמר, שלא ייגמר, געגועים לאבא האימהי, שברי זכרונות ילדות חונקים, רגשי אשמה, כעסים, ספקות, חרדות, המוות הסובב סביב הבית, מפורר את נרות הנשמה, אורב, מחכה. השירים מהלכים בקו התפר שבין טביעה לצלילה, בין הצלול לצל. 

ואולי משמעות הכותר, ואהי אור, היא שלמרות הכול, ואף ממרום סולם השנים שממנו רואים את הפגמים, האור הוא המנצח. הייתי אור, אני אור, אהיה אור. וההחלטה הסופית לטובת כותר זה, לעומת אחרים שעמדו על הפרק, מדגישה את בחירת האור כדרך חיים. 

ליטוף וצריבה 

הים הרותח, דקירת הכידונים המורעלים, צריבת הסרפדים, חריקות ורעש של הברות, סופה וחושך, כל אלה הם רפרור אל עולם הבלהות של התוהו ובוהו המקראי שבו המאורה מגלמת את הרוע (2). כאבה של המשוררת לובש צורה של גּוּשׁ בָּשָׂר, כֵּהֶה, כָּבֵד, המוטל עליה, שממנו מגיחות תולעים (אני רואה אותו, עמ’ 32). בשיר עזרה ראשונה (עמ’ 26) הכאבים נעשים בשר – הנפש נעשית גוף, וכך יהיה קל יותר למגרם על ידי חשיפה אלימה לקרני השמש. כדי להוציא את הכאב ממאורתו ולייבש אותו בשמש, דימוי הבדים/הבגדים, השולט בקובץ, שוב נחלץ לעזרה: 

עַל חוּט שָׁקוּף

בַּשֶּׁמֶשׁ

לְיִבּוּשׁ

אֲנִי נוֹעֶצֶת אֲטָבִים בִּבְשָׂרָם שֶׁל

כְּאֵבַי. 

שֶׁיִּמּוֹגוּ. 

חיבור ההפכים ברי החילוף מקבל ביטוי גם בחלק ב. של שירים לשם הפועל (עמ’ 12) שבו תופרת המשוררת בגדים לְגוּף הַנֶּפֶשׁ. בשיר השמיכה, שצוטט לעיל, בולטים דווקא הניגוד וההפרדה בין הגוף המכוסה לנפש החשופה. 

כנגד הדקירות המתפשטות ומשתלחות מכפות הרגליים ועד הלשון (כידונים, עמ’ 27), ייצוג אופייני של עולם התוהו, ניצב עולם הרננה של הבריאה:

לִנְסֹק מִמַּעֲמַקִּים

אֶל צְבָעִים בְּהַפְתָּעָה,

לִיצֹר מִלִּים

בְּחוּטִים חֲדָשִׁים,

לִתְפֹּר בְּגָדִים

לְגוּף הַנֶּפֶשׁ

וְלַעֲטֹף אוֹתוֹ

בְּחָכְמָה,

לִצְלֹל בִּבְרֵכָה שֶׁל

תְּמוּנוֹת רִאשׁוֹנִיּוֹת

וְלִשְׂחוֹת. 

לֹא רַק לָצוּף.

רַק

לֹא לָצוּף. (שירים לשם הפועל, ב, עמ’ 12). 

המשוררת היא חלק מהבריאה ושואפת להצטלל, להגיע לעומקיהם הנסתרים של מימיה הראשוניים הטהורים כמו גם לנסוק אל על ולתפור חוטים חוטים את אריגי שירתה. דימוי המלבושים העוטפים גוף ונפש מרפרר אל יריעת הבד הקליל והזוהר שבה עטה הבורא את היקום כסוכת מגן, בחוכמה. במילים נברא העולם כשתחילתו הייתה בהארתו ובהזדככות מימיו, בשטיחת רקיעו כשלמה של אור. ודגם זה, הארה ופרישה, משמש למשוררת כאידיאל, כמפלט מפני חיי החולין שבהם, ברגעי חוסר השראה, היא מתכדררת כגוש קוצים (אני מטיחה בי, עמ’ 15):  

וַאֲנִי יוֹדַעַת:

עֲדַיִן לֹא מוּאֶרֶת, לֹא נִפְרֶשֶׁת,

רַק מִתְעַגֶּלֶת

בְּתוֹכִי.

אֲנִי קִפּוֹד

דּוֹקֵר אוֹתִי. 

את הדואליות שבלב הקובץ ניתן למצוא בגרסות רבות ומרובות, בתוכן ובצורה. בשיר אימה (עמ’ 24), למשל, אישה זרה מכפילה את האני בלא אני. השיר שקיעה (עמ’ 28) מתחיל דווקא בזריחה. צמד השירים, אני רואה אותו, הוא לא באמת ראה אותי (עמ’ 31), מתכתבים זה עם זה ומשלימים זה את זה. בשירים מקורות השראה (עמ’ 10) והדף ואני (עמ’ 13), החוץ פולש אל הפנים ומתאחד אתו, לטוב או לרע. בשירים לשם הפועל (עמ’ 12), החלוקה לשניים, א. ו-ב., משחקת עם הסימטריה והאסימטריה כשחלק ב. מתחיל, למעשה, מבחינת התוכן, באמצעיתו של חלק א. הרהור על צבעי הסוואה בטבע

(עמ’ 54) בנוי על השוואה, “אַתְּ כְּמוֹ חַיָּה”, שיש בה הרבה מן השוני. 

ובלשונה של טליה גרתי ששלחה לי באדיבותה פתקה קטנה משלל פתקאותיה: “יש גם קצוות בין עבר והווה, זכרונות מעורפלים לעומת תחושות ברורות, לפעמים שקט ולפעמים רעש, מצד אחד דיבור, ומצד שני שתיקה. ישנם מקורות – ההורים וגם ענפים – הבנות, ישנו מבט אל חפץ קטן, הפתילייה, ולעתים תמונה כוללת. ישנו מבט אל שתי דמויות ידועות לי, מוחשיות, ומולו שיחה פנימית עם המוות.”

הקלה וריפוי 

השירים מסייעים במאבקה הפנימי של אישה עדינה נגד נזקי הלעג, הבוז, הכזב, הצביעות והאנוכיות של אנשים סביבה, גברים ונשים, שכדאי להתרחק מהם. עם זאת, רגישה ככל שתהיה, ואולי דווקא משום רגישותה, טליה גרתי יודעת לזהות את המגיע לה (יום הולדתי, עמ’ 64). העלאת אפיזודות כואבות על הנייר מגבירה את נחשולי הכוח שמצאה בתוכה כדי לכבות את האש השורפת והמזיקה (חברות, עמ’ 55, הרהור על צבעי הסוואה בטבע, עמ’ 54, מצאתי בי כוח, עמ’ 71). 

ומתחת לכול, השירים מאפשרים להמשיך לנהל דיאלוג עם ההורים, אם ואב, מעבר למוות. השיחה עם האם נועדה אולי להשלים את השתיקה בעוד שזו עם האב ממשיכה את הניגון: 

*שיחה עם משפטי השיר של אבא 

“לְבֵן אָדָם כְּנָפַיִם לֹא נִתָּנוּ

מִלְּבַד כְּנָפַיִם שֶׁל דִּמְיוֹן וְשֶׁל צְלִילִים”,

וְלִי בְּאַמְתַּחְתִּי

מִלִּים מְכֻנָּפוֹת

נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי אֶל אֶרֶץ הַדִּמְיוֹן.

בְּעֶזְרָתָן אַרְקִיעַ אֶל שְׁחָקִים. וְשָׁם

אֶרְאֶה דַּפִּים קְטַנִּים,

גַּם פְּסַנְתֵּרִים שָׁרִים,

בֻּבּוֹת קְטַנּוֹת,

עֵינַיִם צְמֵאוֹת,

גִּעְגּוּעִים. 

אוֹתָן מִלִּים הֵן הַתָּוִים שֶׁל מַנְגִּינַת חַיַּי,

וְהֵן אוֹרְגוֹת שִׁירִים. וְהַשִּׁירִים –

“מָזוֹן בָּהֶן לַנֶּפֶשׁ”

וְהִתְעַלּוּת (הַגּוּף פִּתְאוֹם כֹּה קַל).

“עִם הַשִּׁירִים יוּקַל לַלֵּב”.

נָכוֹן. הוּקַל. (עמ’ 9). 

 חיים רונן, 1935* 

מטפורות רפואיות של ממש נמצאות בשיר ירושה (עמ’ 11): 

הִפְגַּשְׁתָּ אוֹתִי עִם מִלִּים, אַבָּא,

עִם הַחֹמֶר וְהַלְּבֵנִים שֶׁל הַשִּׁיר.

טִפְטַפְתָּ לִלְשׁוֹנִי מִלִּים.

גַּם מִתַּחַת לְעוֹרִי הִשְׁחַלְתָּ.

מִלִּים-מִלִּים קִשְּׁטוּ אוֹתְךָ כְּמוֹ חֲרוּזִים

קִשְּׁטוּ אוֹתִי

עַד שֶׁכִּסּוּ כַּנְפֵי הַשִּׁיר אֶת שְׁנֵינוּ. 

האב מטפטף סם חיים ללשון ומשחיל גם מתחת לעור, כמו רופא במרפאתו. המילים קישטו אותך, קישטו אותי, והחזרה על הפועל מדגישה את קשר ההעברה בין האב לבת. חרוזי השיר שייכים ליופיו, אך האסתטיקה מושגת במחיר עמל וטרחה, עבודת כפיים של פועלים – ארגז כלים, חומר ולבנים. והשכר בדמות הגנה וכיסוי, סוכה המאחדת את האב והבת, יקר מכול. ירושה שהיא מורשת ואיננה נמדדת בכסף וברכוש חומרי. שירתו האוהבת של האב מתנגנת גם בשירי הערש הרכים ששר לבתו במנגינה של ברהמס (מרחק ואני, עמ 76), שירים המלמדים אותה מאוחר יותר, כשהיא כבר אם בתורה, איך לא לוותר על התקרבות. בשיר אחר, בו מתאמצת המשוררת להעלות באוב את הילדות הרחוקה כדי למצוא רוגע (מצאתי דרך, עמ’ 69), זכרונו של האב, שהפיק במדויק אריות על המסרק השר בפיו, משיג את האפקט ההפוך.

ציור עירום במילים

על העטיפה כתוב: שירי ואהי אור של טליה גרתי נעים במעגלי זיכרון ושכחה, הסתרה וגילוי, חדווה וכאב. “גוף מכוסה היטב” ו”נפש לא מכוסה”. חשופה, רגישה לכל ניע וניד בקרבה ומחוצה לה. ולעולם “השמיכה קצרה מדי. לשון שירתה לא מקושטת, ערומה. חדה כאיזמל מנתחים לאַתֵר את מקום התורפה ולהעלות לו ארוכה בשיר.

דברי העטיפה על לשון השירה הערומה מתאימים גם לתחושת ההתערטלות הנפשית של המשוררת. ובהקשר זה, היא מצטטת את הציירת נעמי טנהאוזר, תלמידתה לשעבר, שכתבה כי במשך הזמן גופה הלבוש והעירום שימש עבורה מעבדה לבדיקת תכנים. היא השילה מעצמה הרבה מהנושאים אשר היו חלק בלתי נפרד מאישיותיה עד כה. וכך גם טליה גרתי שהפשיטה מעליה, לדבריה, בעזרת מילים ברורות, כיסויים פנימיים.

עם זאת, רבים משיריה של טליה גרתי, נכתבו, לדבריה, באופן ספונטני, בלתי מודע, בלי לדעת למה, כמו ציוריה של הדס אביאל, גם היא מתלמידותיה לשעבר, שכתבה לה: “הכי אני אוהבת את הציורים האינטואיטיביים, שמתחילים מתוך חוסר ידיעה מוחלט, אפילו מתוך כאוס או סערת נפשות, ופתאום משהו נולד, מפתיע, בלתי צפוי.” והכאוס הזה, התוהו ובוהו, בנפשו של האמן, הצייר או המשורר, מתעדן על ידי כלי המדידה של הבריאה אשר מְצֵרִים את התרוצצויותיו ונותנים לו צורה.   

(1) סיגל זהבי, חמש שיחות שלא נענו, גוונים, 2013

(2) אורנה ליברמן, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, מתוהו לבריאה – הארות מזווית ראייה קצת שונה, בלוג בחסות אתר רשימות