אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ותמאן ושתי / חווה עציוני-הלוי


מירב גולן's picture
ותמאן ושתי / חוה עציוני-הלוי, הוצאת אריה ניר

ותמאן ושתי / חוה עציוני-הלוי, הוצאת אריה ניר

אני אוהבת את מה שחווה עציוני-הלוי עושה. היא לקחה כפרוייקט חייה להעיר לחיים את סיפורי התנ"ך, ולא סתם סיפורים אלא דווקא את נשות התנ"ך. יתרה מזאת, היא מתעכבת על הנקודות הפמיניסטיות. עד כה היא פרסמה שבעה ספרים העוסקים בדבורה הנביאה, נשות אלקנה, רות, הגר ושרה ועוד. זה האחרון, "ותמאן ושתי", עוסק מן הסתם בושתי מלכת ממלכת פרס ומדי, אשת אחשוורוש. עציוני-הלוי בחרה הפעם דמות שנויה במחלוקת, הדמות המרשעת כפי שלימדו אותנו לחשוב בבית הספר, והעלתה את סיפורה כגיבורה הראשית שלה, ולאו דווקא את של אסתר. לאסתר יש מקום מיוחד בליבנו, כמו גם בליבה של חווה והיא לא שכחה גם אותה, כמובן.

כשקוראים את ספריה של חווה עציוני-הלוי יש שני פרטים שראוי לציין אותם: ראשית, היא כותבת בשפה שקרובה מאוד לשפה התנ"כית, הארמית ולשפה שהקורא יוכל "להיזרק" אחורה בזמן ולהרגיש שהוא נמצא חי ופעיל במדבריות, בארמונות, בתככים ובמזימות. אני מודה שפה ושם היו פיקשושים קטנים, אך הם לגמרי נסלחים. שנית, אם הקורא מוציא עצמו מהסיטואציה של לחיות בתוך עולם של שמלות פשוטות לדמויות האיכריות או המפוארות למלכים ולרמי המעלה – ובתנ"ך, ובהיסטוריה בכלל, יש הבדלי מעמדות ניכרים לעין אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה – או מלחמות אינסופיות, דמויות ערמומיות או טובות, ניתן להבחין בעומק המחקר שעורכת הסופרת כדי להביא את הקורא למצב שיחוש את ההיסטוריה חיה קיימת ועולה מתוך תהום הנשייה. היא דורשת במקרא, בספרות חז"ל ובמקורות רבים אינספור כדי להתאים את המקום, הזמן, והדמויות ולתפור סיפור הרקום לעילא ולעילא, סוחף, קריא ומרגש.

בספרה הקודם, "כחוט השני", לדוגמא, סיפרה את סיפורן של בנותיו של צלפחד. ממשפט אחד ותמים לכאורה העירה עציוני-הלוי את הסיפור הפמיניסטי המובהק הראשון והאחרון בתורה. בתקופה זו נהוג היה (יש הטוענים גם בתקופתנו-אנו) שהירושה עוברת רק לבנים. אך מכיוון שלצלפחד היו בנות בלבד, הן קמו לעשות מעשה וביקשו ממשה שייעתר לרצונן לקבל את נחלת אביהן. בסיפור כובש מסופר על חייהן של הבנות, התאהבויותיהן, אכזבותיהן וחיין ובעיקר היענותו של משה לבקשתן. והן היחידות בתנ"ך שירשו, כבנות, את נחלת אביהן.

כאמור, בספרה הנוכחי "ותמאן ושתי" מעירה עציוני-הלוי את דמותה המלכותית של ושתי. לדידה ושתי נולדה בכפר קטן ונידח וכל שאיפתה מילדותה היתה להיות מלכה. אימה, שהבינה כי ביתה נולדה יפה באופן יוצא דופן מבקשת ממכר שלה, שהעביד אותה בעבר ואולי אף ניצל אותה מינית, לקחת אותה לשושן הבירה ולהציגה בפני המלך החדש והצעיר אחשוורוש. אגב, בתחילת הספר עציוני-הלוי מדגישה כי היה נהוג שהמעביד לא רק שלא מפטר את עובדותיו שהרות ללדת, אלא משלם להן. רק אחר כך, לקראת סופו של הספר, עם טוויסט נוסף, ושתי מבינה שכנראה מעבידה של אימה, כרשנא, כנראה שניצל אותה. כרשנא לוקח על עצמו לאהוב את ושתי ולעזור לה כאילו היתה ביתו, ואילו אשתו קינאה לה, שנאה אותה ומחליטה לנקום בה על זה. אחשוורוש מצויין בספר כגבר הולל, שלא רק חובב נשים הוא אלא גם חובב יינות מושבע ורפיון חושים ושכל זהו מצבו הכמעט-קבוע. באחשוורוש ניצתת התשוקה לושתי מרגע שמבטו נוחת עליה והוא ממליך אותה למלכתו ומלכת הממלכה העצומה. ושתי מבקשת, כמלכה, להאזין ולעזור לנשים שיש להן בעיות עם בני זוגן או עם מעבידיהן, היא אפילו מבקשת לחוקק חוק שיאפשר תעסוקה של נשים על ידי נשים. אחשוורוש לא ממש אוהב את הרעיון והוא מסרב לחוקק את החוק. כשחייה של ושתי מתנהלים במתחים אינסופיים היא מבינה שחייה לא היו כפי שתכננה והיא מאוכזבת מאוד מחייה בארמון. זאת ועוד, אישתו של כרשנא עושה הכל, הכל!, כדי למנוע מושתי להמשיך בכהונתה, אך לבסוף יהיה זה לה לרועץ.

באחד מימי המשתה המפוארים מבקשי רעתה של ושתי מבקשים מאחשוורוש שעינו בכוסו להגיע לארמון הגברים בכתרה בלבד. כלומר, עירומה כביום היוולדה ולה כתר בלבד לראשה. אחשוורוש, שתוי עד לשד עצמותיו, מאשר את הבקשה ושולח את סריסיו להעביר לה את המסר. ושתי ממאנת לרצות את המלך כשהיא מבינה שלא תעשה זאת בפני הגברים, היא לא מוכנה להשפיל את עצמה. בעבור זה (ועוד כמה דברים שאמנע לפרט אותם כאן) ושתי מסולקת מכס המלוכה, ואחשוורוש מבקש לו בתולות חדשות. כשהוא מוצא את אסתר הוא מוותר על כולן וממליך אותה למלכה החדשה. ושתי נכנסת מספר פעמים לאסתר ומבקשת ממנה שתדבר בשבילה בפני אחשוורוש שיסכים לשחרר אותה כאחת מנשותיו, כי לא טוב לה שם. אחשוורוש מסרב לבקשתה, מכיוון שאם יסכים לשחררה נשים נוספות יבקשו להשתחרר ואז הוא יוודע כמלך שנשותיו לא חושקות בו וכחלש אופי. כאן מתגלה נקודת מבט מעניינת ושונה למתיחות בין ושתי לאסתר, שאינה נובעת מקנאת נשים, דווקא.

בינתיים המן הופך לשר הראשון והמקורב ביותר למלך ומבקש את רעת היהודים. למותר לציין, כי עציוני-הלוי מדגישה שהמן הוא היחידי מבין מקורביו ושריו ששונא את היהודים ומבקש להרוג אותם על לא עוול בכפם. כל שריו כאחד מבקשים להימנע מהרג לא רצוי, אפילו ושתי מתגלה כהומנית פילנטרופית. ובסופו של דבר, המן יתגלה ברשעותו יתלה בחצר ביתו, יהיה הרג וטבח, אך צבא אחשוורוש יעזור ליהודים מול מבקשי מותם.

חשוב לציין, שמבעד לפמיניסטיות, מבעד לביקורת של חווה עציוני-הלוי כלפי היחס של גברים לנשים – אם זה בסצנה של הטרדה מינית, סיבת סירובה של ושתי להופיע בפני המלך בעירומה, בקשתו של אחשוורוש לסלקה מכס המלוכה בגלל שאין להם ילד, או בחירת נשים לפי בתוליהן – היא צמודה לטקסט המקראי ומצטטת אותו לרוב. ולנשים היתה שמחה וצהלה.

גם בספר זה מצליחה חווה עציוני-הלוי למצוא את הנקודות הנשיות, העצמת נשים ופמיניזם: תשלום לנשים הרות עבור עבודתן, בקשתה של ושתי לעזור לנשים, בקשתה יוצאת הדופן של ושתי להשתחרר מקשריה למלך אחשוורוש, סלידתה מהרמון הנשים, היחס לנשים, היחס לבתוליהן של נשים, הסחר בנשים או אהדתה ההומניסטית של ושתי לאסתר וליהדותה. יתרה מכך, ושתי תצליח בסופו של דבר להגשים את חלומה ולהיות ראשונה לעזור לנשים במצוקה. כל מצוקה. כל זה מעורב כמובן בסיפורי אהבה, תככים, שנאה והומניות.

 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן