אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ספר הגות ביקורתית כביכול


מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל ? / ארז תדמור, 2017, הוצאת סלע מאיר, 279 עמ'

מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל ? / ארז תדמור, 2017, הוצאת סלע מאיר, 279 עמ'

שליטת אליטות השמאל אינה מאפשרת השתלבות של ימנים "בתפקידי מפתח בפרקליטות ובכלי תקשורת המרכזיים. ...שום סיכוי לפתח קריירה  אקדמית או לצלוח את ועדות הלקטורים והקרנות החולשות על כספי ציבור ולהפיק  סרט או מחזה...שאיפתי כאן להעניק לכם הקוראים, תמונה שלמה ורחבה ככל האפשר של פני המערכה במלחמת הרעיונות...בהמשך הספר אנסה להציג את שורשיו האינטלקטואלים של העימות הרעיוני בין השמאל לימין, ואת שורש חולשתו של הימין...בחלק האחרון של הספר אנסה להצביע על נתיב אפשרי להתמודדות ולתיקון המעוות בדרך לדמוקרטיזציה של מוקדי הכוח ולכינונה מחדש של דמוקרטיה בישראל" (עמ' 13).

כבר בתחילת הספר מעיר תדמור ביחס לפקידות הבכירה שבמהפך 1977 - "מכתבי הפיטורים כבר היו מונחים על השולחנות, אך בגין טרף את הקלפים...פנה ... לעובדי השירות הציבורי והבטיח "באנו לשרת, לא לרשת"...ואכן בגין החליף רק שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: את מנהל לשכתו, את מנכ"ל משרדו ואת מזכיר הממשלה" (עמ' 22), אולם במקום להראות שלאי החלפת הפקידות הבכירה היה מחיר בבלימת מדיניותו בתחומים מסוימים, כותב המחבר כלאחר יד "בחוסר הבנתו, באצילותו הפולנית, גזר מנחם בגין את דינו של המהפך, והשיב את השלטון בחזרה לידי אנשי הפנקס הפתוח והיד הרושמת ממפא"י" (עמ' 25).

רוחב יריעת התייחסות המחבר הינו על חשבון ניתוח עומק, מה גם שאת זירת הפרקליטות יש לבחון בשונה מאשר את זירת התקשורת הנמצאת למעשה בתהליך של שינוי.

מעבר לזירות השונות, מתיימר תדמור להציג את שורשיו האינטלקטואלים של העימות הרעיוני בן הימין לשמאל , אך עושה זאת  בקווי ניתוח עבים מדי, באשר אין מדובר בשני אשכולות רעיוניים מונוליטיים, מה גם שהוא טועה בזיהוי אידיאולוגי של המחשבה המדינית.

בעיה נוספת שהוא כותב עליה - ההתייחסות האידיאולוגית המוטה לתופעות התנהגויות שממשלות הימין שנבחרו - "מנוטרלות ונכנעות לתכתיבי אליטות השמאל. כך קורה ביחס להשתוללות הפרועה של הבדואים בנגב, בהתמודדות מול ההקצנה הגוברת של ערבי ישראל בגליל..." (עמ' 12).

" השתוללות?" על מה מדובר? על העדר תכניות מתאר ביישובי הבדואים המביא לבניה בלתי חוקית בלתי נמנעת?! ולכן להריסת בתים ולהתססה?! המכיר תדמור את ההיסטוריה של  יישובי הבדואים בנגב, שהתבקשו בתחילת שנות ה-50 לעבור ממקומם למספר חודשים בשל צרכי ביטחון ומאז לא ניתן להם לחזור לאדמותיהם?!

ובנוסף, ועל סמך מה הוא קובע : "ההקצנה הגוברת של ערבי ישראל בגליל"? האם בדק זאת? כיצד?  דומה שבחלק זה של הספר הוא כותב בסיסמאות הקלוטות מהאוויר.

התייחסות רחבה מקדיש תדמור לסוגיית "המהפכה התחוקתית" וביטול בית המשפט את חוקי הכנסת בטענה שמדובר בהפרת האיזון בין שלושת רשויות המדינה, ומעורבות לא לה של הרשות השופטת בתפקיד הרשות המחוקקת היא הכנסת המייצגת את העם.

תחת הכותרת "הגול העצמי של הימין" הוא כותב על ההצבעה עבור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שאפשרה לנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק "להעמיד את הדמוקרטיה הישראלית על ראשה ולהעביר את הריבונות על מדינת  ישראל מדי הכנסת והממשלה לידי מערכת המשפט" (!) לא פחות ולא יותר...

סוגית המהפכה התחוקתית הינה סוגיה משפטית אכן חשובה, שרבות נכתב עליה. לכאורה היא מעלה בעיתיות הראויה לתקיפתה מימין לאור תשובת ברק לטענת בנק מזרחי, שחקיקת פריסת חוב החקלאים (חוק גל) פגעה בזכות הקניין שלו כנושה של אותם חקלאים. בין יתר דבריו אמר ברק: "הביקורת השיפוטית של חוקתיות החוק נגזרת מעקרון הפרדת הרשויות. סמכותה של הרשות המחוקקת היא לחוקק חוקים. לשם כך מוסמכת היא לפרש  את החוקה לעצמה. כאשר מתעורר סכסוך בין בעלי דין, ולשם הכרעתו יש לפרש את החוקה, מוטל תפקיד הפירוש על בית המשפט. פירושו של בית המשפט הוא המחייב. פרשנות החוקה היא תפקידו של בית המשפט בהפרדת רשויות".

אולם לישראל אין חוקה. האסיפה המכוננת שנבחרה אך ורק לצורך חיבורה בגדה בתפקידה והפכה  עצמה לפרלמנט, היא הכנסת הראשונה. מאז מנחם בגין האופוזיציונר גרס נמרצות שיש צורך בחוקה, אך את החוקה הליברלית ביותר שהוצעה באותם ימים טרם הכרזת העצמאות, שחיבר לבקשתו ד"ר בדר הוא מסמס במוסדות תנועתו....

ברק אמנם הכריז ש"הכל שפיט", ותדמור מצטט דבריו לאמור: "עתה ניתן לשופטים "נשק לא קובנציונלי", המאפשר ביטולו של דבר חקיקה שאינו מקיים את דרישות חוקי היסוד, בכך ביטאה הכנסת, כרשות מכוננת, אמון בשופטי ישראל...כאשר שופט מבטל חוק של הכנסת, בשל היותו מנוגד שלא כדין לאחד מחוקי היסוד, אין הוא מבצע בכך פעולה שאינה מתיישבת עם הדמוקרטיה. נהפוך הוא, שופט המבטל חוק שנוגד חוק יסוד הנותן ביטוי לתפישות היסוד של החברה, "ה"אני מאמין" של האומה, ולערכי היסוד מהם צמח העם.. ועל זאת גורס תדמור: "דברים רבים  ניתן להגיד על אהרן ברק, אך קשה להגיד שהוא לא אמר מה שהתכוון לעשות: הוא ניכס לעצמו את הכוח לבטל את חוקי הכנסת, לא למען הרצון המשוער של הציבור, אלא בפשטות, לפי "האני מאמין" של"הציבור הנאור" (עמ' 51).

הספרות המקצועית מציינת רק  14 מקרים של התערבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ  לביטול חוק או חלק ממנו מאז התממשה המהפכה התחוקתית  ב: הסדרת  ניהול תיקי השקעות, משך זמן מעצר חיילים ללא הבאה לשופט, רישיון לערוץ 7 לשדר ללא מכרז, יישום תכנית ההתנתקות שהגביל את זכות המפונים מגוש קטיף לפיצוי, חוק הנזיקין שמנע מפלסטינים לתבוע המדינה אם נפגעו ע"י כוחות הביטחון במהלך פעולה שאינה מלחמתית, תיקון לפקודת בתי הסוהר שאפשר הקמת בית סוהר פרטי, סעיף לחוק הסדר הפלילי שאפשר הארכת מעצר חשוד בעברת ביטחון שלא בנוכחותו, חוק דחית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, שהתיר את  דחיית גיוסם של בני הישיבה, וכן שלושה תיקונים לגבי מסתננים: תיקון בחוק שאפשר החזקה במשמורת משך שלוש שנים של מסתנן חסר מעמד בישראל, תיקון נוסף שאפשר להחזיק במשמורת מסתנן חדש שנכנס לישראל וכך אפשר להחזיק מסתננים "במרכז שהייה למסתננים" ותיקון לחוק מניעת ההסתננות שהעמיד את משך השהיה של מסתננים  ב"מרכז שהייה למסתננים" על 20 חודשים" ועוד. האמנם – כצעקתה? או כצעקת תדמור?!

בהקשר להתערבות זו של בית המשפט העליון - במיוחד בסוגיית המסתננים - נותן  תדמור במיוחד   את דעתו. ראשית הוא גורס שמדובר ב"בהסתננות מהגרי עבודה מאפריקה", בעוד שידוע שמסודן  ומאריתראה הגיע אחוז גבוה של פליטים פוליטיים שאפסיות הכרתם ככאלה בישראל נופלת הרבה מונים מהכרתם ככאלו במדינות המערב שקלטו אותם. שנית הוא מסביר את בלימת הגעתם לארץ בכך ש"החוק למניעת הסתננות שאפשר למדינה לעכב לתוקפה של שלוש שנים גנבי גבול וכן בניית הגדר התבררו כהצלחה חסרת תקדים" (עמ' 58), זאת מבלי לעמוד על תרומת כל אחד משני האמצעים הללו להצלחה זו.

הוא תוקף את ביטול הסעיף בחוק למניעת הסתננות ע"י בג"ץ שהתיר לכלוא אותם למשך שלוש שנים באשר נקבע שמדובר ב"היעדר מידתיות...יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית המוקנית לבין היתרון החברתי הצומח מהפגיעה" (עמ' 58), ואז דמגוגית הוא טוען ש"מידתיות היא מונח שמאפשר לשופט גמישות אינסופית לפסוק כרצונו ובשמו ניתן להכשיר או לאסור כל דבר" ( עמ' 58-59). כדי להשלים את הדמגוגיה הוא טוען "נניח שארבל ושופטי בית המשפט העליון טעו: שלא היה די בהקמת הגדר (שהוא עצמו מנה כאחד משני הדברים שמנעו  ההסתננות!) ושהאיסור על כליאת מסתננים גרם לעשרות אלפי מסתננים אחרים לדלג מעל הגדר ולהיכנס לארץ" (עמ' 60). אמנם לא ברור איך בדיוק יעברו המסתננים את הגדר, אבל  אין הוא עוסק בזוטות כאלו, מה עוד שבמסגרת הדיון ב"עונש מידתי" הוא מעלה הקושיה: "מדוע סבורים שופטי בג"ץ שהם אלה שצריכים לקבוע מהו העונש המידתי בסוגיית ההסתננות לישראל בלבד? מדוע שלא ייטלו לעצמם את הסמכות לקבוע מהו העונש המידתי על עבירות נוספות דוגמת רצח, שוד אונס, וגניבה? הרי גם כאן "מדובר בתכלית הרתעתית" (עמ' 60).

דומה שהמחבר טרם שמע שבית המשפט העליון מפחית לפעמים מעונשם של מורשעים (או מחמיר) שהורשעו בבית המשפט המחוזי והוגש ערעור על חומרת (או קולת) עונשם.

בפרק שנושאו "המסתננים כמשל" הוא שב ומתייחס לסוגיה. מחד הוא מציין ש"בישראל יש כיום כ-41.5 אלף מסתננים בלתי חוקיים", מאידך הוא חושש ש"תופעת המסתננים (עלולה) להפוך לאיום נוסף על זהותה של מדינת הלאום של העם היהודי" (עמ' 136 ), האם הוא מוצא ב-0.5% מכלל אוכלוסיית ישראל בגדר איום דמוגרפי!

לא רק זאת, אלא שהוא מתעלם מאיסור העבודה על  "המסתננים" וריכוזם בשכונות מצוקה מבלי לאפשר להם לעבוד בצורה מסודרת במקומות נדרשים בפריפריה תוך החלפה הלכה למעשה את מהגרי העבודה, שתקופתית מיובאים שוב ושוב לארץ (גם כי יש מי שגוזר קופון מכך). במקום זאת הוא טוען דמגוגית ש"המסתננים משתכרים בהתאם לתנאי השכר של המשק הישראלי, לא משלמים מיסים ישירים לא מפרישים לביטוח לאומי, הוצאותיהם מזעריות והם שולחים למשפחותיהם אלפי שקלים מדי חודש" (עמ' 137-138), ובכך הוא עושה "סלט" בין מהגרי עבודה המגיעים כחוק לישראל לפרנסת משפחותיהם שבחו"ל, בעוד שבין המסתננים יש גם כאלו הצרכים לשלם סכומי עתק  לשחרר קרוביהם שנחטפו על ידי מבריחים בדואים בדרכם מסיני לישראל.

בטרם אטפל בהתייחסות לחברה האזרחית ולהשפעתו הרעה של השמאל הקיצוני, מן הראוי לעסוק בטיפולוגיה בנושא ימין ושמאל. בהתייחסותו לטבע האדם הוא נוגע ברציונליות ומסביר ש"שמרנים יוצאים מנקודת הנחה כי החלטותיהם של בני האדם מונחות לא רק על ידי שיקולים רציונליים, אלא גם על ידי שיקולים שאינם רציונליים: מוצאם, גזעם, מינם קבוצת ההשתייכות שלהם, והלאום שלהם וכדומה" (עמ' 195).

אולם למשל, צידוק ההגנה על קבוצת ההשתייכות העומדת בלב ליבה של הרב תרבותיות הגורסת שאין די בליברליזם האינדיבידואלי ושיש צורך במעטפת מגינה לקבוצות ה"אחרים", יוצאת מהליברליזם ולא מהשמרנות.

לניגוח השמאל בארץ ממציא תדמור טיפולוגיה לגבי רציונליות ביחס לכוונות וכותב כלהלן: "גישה שמרנית, לדוגמה, תניח שאם היטלר כתב ספר שהוא גורס בו כי הפתרון ל"בעיה היהודית" הוא השמדת  היהודים, הרי שזו  אכן כוונתו. ובמטבע דומה, גישה שמרנית תייחס חשיבות למה שכתוב באמנת אש"ף או באמנת חמאס, למה שאומרת העיתונות הממשלתית הפלסטינית, למה שכתוב בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית וכן הלאה. עמדת השמאל שונה לחלוטין. הנחת היסוד כאן היא שבני אדם פועלים באופן רציונלי, וכשנראה שאינם פועלים באופן רציונלי, הרי ברור שזו העמדת פנים (לצרכים טקטיים או אסטרטגים) או חלק מהתודעה הכוזבת שלהם" (עמ' 196).

האם העמדה הזהירה של רבין לעומת פרס במהלך המו"מ עם הפלסטינאים העידה שהוא שמרן בעוד פרס הינו איש שמאל?האם תודעה כוזבת היא גם נחלת גם סוציאל דמוקרטיים? או סוציאליסטים כמו למשל חברי אחדות העבודה בראשות יצחק טבנקין, שצידדו בארץ ישראל השלמה? האם התנועה למען ארץ ישראל השלמה שהוקמה בעיקר ע"י אנשי העבודה הייתה תנועה של שמרנים או של אנשי שמאל?

תדמור משליך על השמאל בכללותו את מה שנהוג ליחס לקומוניזם ע"י מבקריו: "כדי להשיג את מטרת העל הגשמת גן העדן של העולם הבא כבר בעולם הזה, ועד שהעם "יראה את האור", ראוי ומוצדק, מבחינת מנהיג השמאל, לנקוט פעולות של הונאה, רמייה והטעייה ככל הנדרש, עד שתושג מטרת העל" (עמ' 197).

בהקשר זה הוא כותב בהערת שוליים "דוגמה יפה לכך נותן לכך שלמה בן עמי, שהצהיר כי השלבים האחרונים במשא ומתן בטאבה ועל מתווה קלינטון התנהלו כשלממשלת ברק כבר לא הייתה כל עמידה וכל יכולת להגיע להסכם או לחתום עליו (וכאן מסקנתו) כלומר ניסיון ציני להעמיד את ישראל מול עובדות מוגמרות ובמצב של סיכון, אפילו לטעמם של אנשי שמאל מובהקים, כמו חיים רמון" (הערה מס' 84, עמ' 277-278).

אולם ניתן לראות הדברים בזווית ראייה אחרת, כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרות ברק שלמען השלום  "הוא הפך כל אבן", אמירה המאפשרת לראות בצד הפלסטיני את האשם באי השגת ההסכם המדיני.

תדמור אינו מסתפק בביקורתו זו על השמאל וכתיבתו גם מציירת את השמאל בצורה קריקטוריסטית ומופרכת כלהלן: "ההנחה הגלומה בכל חזונות אחרית הימים של השמאל היא השאיפה של כל אדם מואר היום, כמו השאיפה של כל אדם בעתיד, היא להגיע למעין מצב של נירוונה, ששבו  אין שאיפות גשמיות כלל, וכל היצרים והעדפות האנושיות...נעלמים לחלוטין אל תוך מרק אחיד ודליל של בני אדם מחייכים זה לזה בטמטום מוחלט" (עמ' 197-198), במילים אחרות השמאל בכלותו מושטח ומתואר כניו – אייג !

תדמור מתגלה אף כחדשן בתחום מדע המדינה. הוא כותב לא פחות ולא יותר ש"מאז שפרצה לחיינו המהפכה החוקתית שהוביל ברק, מתקדמים תומכיה תפישה ערכית שעיקרון היסוד של הדמוקרטיה הליברלית אינו שלטון העם באמצעות הכרעת רוב (שזו הרי ההגדרה הפורמלית של הדמוקרטיה. י.ב.) אלא הדמוקרטיה היא משטר שייעודו הוא לקיים מערכת של זכויות אדם" (שזו למעשה הגדרת הדמוקרטיה הליברלית (!)) וכדי להגכיח הסוגיה, הוא מוסיף ומציין ש"מערכת זו, בחירותיו והעדפותיו של העם צריכות לתפוס מקום משני, הכפוף לתפישת הזכויות המקובלת על אליטת הנאורים" (עמ' 205).

בהקשר זה הייתי שוב ממליץ לתדמור לקרוא את הצעת החוקה שכתב בדר, עליה פרסמתי מאמר בעתון הארץ שכותרתו "חוקה עושה העם לא פרופסורים".

מעבר לכך אציין שבגישתו זו הוא משבש את הראיה ההיסטורית של הליברליזם  וקושר את זכויות האדם והדמוקרטיה המהותית ל"הנחות היסוד של השמאל. לשיטתו, בכוחה של התבונה האנושית לפתור את תחלואי החברה האנושית, כיוון שהאדם הוא טוב מטבעו, ומקורם של העוולות ואי הסדר בזירה המדינית נעוץ בתודעה הכוזבת הנובעת ממוסדות חברתיים מיושנים ומושחתים, וכיוון שיש אליטת מוארים ("הנאורים") שטבעם לא הושחת.." (עמ' 206).

מעניין מה היו חושבים על כך ליברלים כמו: ג'ון לוק שצידד בזכויות טבעיות, ג'ון סטיוארט מיל, שהבליט את חשיבות החרות במיוחד חופש הביטוי (מעניין גם מה הוא היה אומר על הגבלות על חופש הביטוי אצלנו), או ג'ון רולס שטבע את "מסך הבערות" ( בין הידע של האדם על עצמו לבין זכויותיו).

לאחר מהלך זה הוא מנגיד את הגישה הפרוגרסיבית לדמוקרטיה הליברלית במספר סוגיות:

 א. הכוח משחית. בניגוד דווקא לתעמולת השמאל, מקור הליברליזם אינו בצד שלו, אלא דווקא בימין הפוליטי הוא טוען (וזה אמנם נכון, אבל כיום אדם המכונה בארצות הברית "ליברל" הינו איש שמאל). הנחת היסוד הליברלית הנה כי האדם פגום מטבעו, ולכן יש חשש מהענקת כוח ועוצמה שלטונית גם לאלה הנתפסים כטובים, כמוסריים וכנאורים ביותר שבבני האדם, לדוגמא שופטי בית המשפט העליון "(תדמור אינו מתייחס לכך שבארצות הברית ניתן לבטל חוקים הסותרים את החוקה!). הכוח משחית..(ולכן הדרך היא) הגבלת כוחו של הממשל, פיזור כוח בין מספר רב ככל האפשר של גורמים והנהגת איזונים ובלמים, שיבטיחו שאף גורם בזירה המדינית לא יצבור כוח מופרז" (עמ' 207), במילים אחרות, הרציונל התחוקתי של ארצות הברית בהיותה דמוקרטיה פדראלית בעלת משטר נשיאותי אינה סותרת את תפיסת זכויות האזרחים.

אין שיטת האיזונים והבלמים נובעת רק מ"עיקרון נגטיבי הקובע את ההגדרות שימנעו ויגבילו שימוש  בכוח מצד זרועות השלטון" (שם) כשלעצמו, אלא מתפיסת האיום האפשרי של המדינה על זכויות האינדיבידואלים (החירות הנגיטיבית בפי ישעיהו ברלין).

ב. תחת הכותרת " אוליגרכיה מאחורי מסכה ליברלית", גורס המחבר טענה כביכול נכונה המשרתת למעשה עיקור ה"משפט תחוקתי" בטענתו ש" אין משמעות ברורה וחד משמעית למושגים כמו "זכויות אדם" (אז מי? ומה יקבע בתחום זה?), "כבוד האדם וחירותו", " שוויון" (ומה לגבי שוויון בפני החוק?)," צדק חברתי" (אכן מושג חלול באשר הוא יכול להיות גם צדק קפיטליסטי  נוסח איין ראנד וגם צדק קומוניסטי)... הטענה שיש להעניק למיעוט זניח המונה אנשים בודדים סמכויות לפסול הכרעות דמוקרטיות, משום שאלו סותרות כביכול (ואם הם לא סותרות "כביכול"?) ערכים של זכויות אדם, משמעה להעניק כוח מופרז וחסר תקדים לאוחזים במונופול על פירוש הערכים הללו...התפישה הזו היא אנטי דמוקרטית במהותה וגם בישומה. זו אינה דמוקרטיה, אלא אוליגרכיה, בדמוקרטיה, מקומן של הכרעות ערכיות הוא בידי נבחרי הציבור הנבחרים באופן דמוקרטי וייצוגי" (עמ' 209).

ומה לגבי מעמד של שופטים בבית משפט לחוקה? גם הם בגדר אוליגרכיה?

ג. סדר קודם לצדק ומוסדות קודמים לעקרונות..  תדמור יוצא נגד עקרונות מופשטים, למשל חוק המסתננים הנפסל בגלל שהוא פוגע בזכויות האדם של המסתננים ומבהיר: "מנקודת מבט ליברלית קלאסית, סדר קודם לצדק ולאתיקה" (זה בפירוש אינו נכון, במיוחד לא לגבי התפישה הליברלית הנסבה על זכויות טבעיות כשהמוסדות הפוליטיים והחברתיים מוקמים לאור עקרונות מופשטים), שכן קריסת הסדר המדיני תוביל את החברה בחזרה למצב של תוהו ובוהו" (עמ' 210).

חשוב להדגיש את פרימת הפרט בתפיסה הליברלית ולכן התפיסה האימננטית שלה סדר הפוליטי מבטיחה את זכויות הפרט הנגזרים מאותן עקרונות מופשטים....

ד. אתיקה אינה מדינאות.  בסעיף זה עוסק המחבר ובצדק בניגוד של אנשי רוח ואינטלקטואלים  בעלי אג'נדה חזונית, לתמיכתם במשטרים אפלים, ובנוסף לדוגמא שהוא מביא ניתן להביא דוגמאות רבות של אינטלקטואלים מערבים שתמכו במשטר הסטאלניסטי או הקומוניסטי של מאו.

מעבר לדיונים בסוגיות השונות, יש גם מקום לעמוד על מספר טעויות בטענותיו : 1. הוא מתאר את האליטה שקרסה כשמאל קיצוני בעוד שהשמאל הרדיקלי היה והינו שולי לעומת השמאל הציוני (עמ' 32). 2. טענתו ש"ציונות נטולת יהדות היא ציונות נטולת שורשים" (עמ' 165) משכיחה את היות הציונות מרד ביהדות שיצר שבר, עד כדי תיאורה כ"מהפכה ציונות".

מי שאוחז כיום בתפיסה הציונית אוחז בתפיסה אנכרוניסטית מעצם קיומה של המדינה שהיא משאת נפשה של הציונות.

3. בגין מתואר כמי שהיה "נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדר ממשל תקינים" (עמ' 230), אך בגין היה משפטן בהשכלתו שהכיר את המחשבה המדינית דמוקרטית וגרס שלדמוקרטיה יש שישה עקרונות: א. בחירה חופשית. ב. פיקוח הפרלמנט  על הרשות המבצעת. ג. עליונות מוחלטת של הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה. ד. עצמאות המשפט ועליונותו על שאר רשויות המדינה. ה. עיתונות חופשית, בלי צנזורה מוקדמת. ו. הפרדה בין השליט לבין המפרנס ("ששת יסודות הדמוקרטיה", עיתון "חרות" 15.8.61).

אולי אם היה תדמור מתעניין יותר בכתבי בגין (ונעזר בחומר הרב המצוי במרכז מורשת בגין), שלא לדבר כמובן על כתבי ז'בוטינסקי, היה כותב ספר יותר רציני ומעמיק..

Comments

לא רק ביקורתית כביכול

מר ברנע :חבל על המאמץ שאתה משקיע ארז תדמור מייצג תנועה המתחזה לציונית היא ציונית כביכול הקשר שלה לערכי הציונות רופף עד קלוש הכל אחיזת עיניים תדמור הוא בסך הכל עוד זרוע בשדולה נחושה שמטרתה הצדקת עוד הזרמת כספים לפרוייקט ההתנחלות

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע