אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסע לפולין


תאריך פרסום קודם: 
2004

 

מסע משותף של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין – סיקור ממבט שאינו  עיתונאי. קצת רגש, קצת אהבה, קצת אור – גיליתי שם, שלא זה מה שימית אותנו. שווה לנסות, המלצה חמה.

 הזיכרון פוצע בנו פצעים ומותיר צלקות וכולם מדברים אתנו על סליחה, על קבלה, על ללכת הלאה. מדי פעם אנחנו שבים/ות למחוזות הזיכרון – והתגלית מפתיעה: אין שכחה, אין סליחה, הזיכרון חי בנו כאן ועכשיו וגם אם סלחנו למה שהיה פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו רק בתחילת הדרך מול החוויה המחודשת של האימה.  

האימה הפרטית שלנו, האימה שלנו כציבור, כעם, כאדם.  

האימה הזאת לוקחת אותנו למחוזות קשים – לנו זה לא יקרה, שוב זה לא יקרה, בדם ואש את הפחד נגרש. יחד איתו, נגרש גם את האמפטיה האנושית, את האהבה לזולת, את אהבת האדם באשר היא/הוא אדם. נקים לנו אויבים ונגדר גדרות, כי אם לא נייצר אויבים, אם לא נייצר ונתחזק היטב את השנאה האפילה המופנית כלפינו, לא נוכל להוכיח לעצמנו בוקר בוקר שלנו זה לא יקרה שוב. והנה זה קרה לי שוב. נסעתי לשם, למחוזות האופל של ההשמדה השיטתית של יהודים, של צוענים, של נכים וחלשים, של הומואים, של מתנגדים להשמדה, של חפים וחפות מכל פשע, של בני אדם ובנות חווה שכל עולם הוא שהיו גם הם מחוץ לגדר. לא שהם ידעו שהם מחוץ לגדר – אלא שהיה מי שלמען ההגדרה העצמית שלהם הציבו גדר סביבם, וכולם נשארו בחוץ. ברי מוות.  נסעתי לשם ללמוד על ההווה הפרטי שלי. כמו כולם בקבוצה. גם כשאנחנו מדברים על אחווה בין עמים, אנחנו נשארים גברים ונשים, כל אחד ואחת עם ההווה שלה, החוויה שלה, מקבץ לא אקראי של בני אדם, של לבבות, של חיים עכשוויים.  

היו שם בני ובנות כל הדתות בארץ, העמדות בארץ, הכמיהות, הפחדים, המאבקים, הסיוטים והתקוות. הביאו אותנו לשם שני א/נשים נפלאים – האב אמיל שופאני, איש רוח ומנהיג ענק, ורותי בר שלו – אשת חזון ותקווה, מנהיגה של חלום ומעשה כאחת. הם הביאו לשם, מאוחדים בלבבות, את החילוניות והדתיות, את הנוצרים, המוסלמים והיהודים, את השמאל והימין, את הפוליטיים וה-א-פוליטיים, את הרב של עפרה בכפיפה אחת עם שמאל רדיקלי, את ביתו של הרב עובדיה יוסף וקבוצה מגוונת של כל הקשת האורתודוקסית כמעט - מול "הגרעין הקשה" חילונים אידיאולוגיים.  

בקרב היהודים והיהודיות - היו בקבוצה גם כל ההפכים הבלתי אפשריים כמעט בחברה הישראלית – שמאל דתי, ימין חילוני, שמאל חילוני, ימין דתי, קונפורמיזם, רדיקליות, מאבק, דיאלוג. מן הערבים היו ערבים ישראלים מכל רחבי הארץ, בדואים, דרוזים. הצטרף לקבוצה בחו"ל סודאני מוסלמי שקרא עליה ורצה לבוא, כדי לגעת באהבה ובכמיהה לשלום בין כולם. הצטרפו אליה אנשי כנסיה פולנים, מוסלמים מצרפת, יהודים מצרפת, יהודים מאמריקה.  כולם, אבל ממש כולם, מצאו את עצמם בסוף – מול החגורה המסתובבת של המזוודות בנתב"ג – מתחבקים ונפרדים באהבה.  

הקבוצה נסעה לארבעה ימים שהתחילו מסיור בעקבות חייה של יהדות פולין – הקהילה המשגשגת, התרבות העצומה שנכחדה רובה ככולה בתאי הגזים. האם הנאצים השיגו את מבוקשם בהכחדת היהודים? לדעתי, חלקית – כן. אני לא מחוברת, לחלוטין, לתחושה שיכלנו להם. יש שושלות שלמות שאין מי שיספר את סיפור חיי היומיום של עברן, והשושלות האלו – שום חיים יהודיים או קהילתיים היום, לא ישיבו את חוויית היותם. בנותרים, הטמיעו הנאצים את דפוס ההיררכיה הגזעית, הטבעה עמוקה שנותנת לנו תחושה מתעתעת, כאילו זהו "טבע האדם".  

אז הנה, נסענו לשם וראינו שזה אינו "טבע האדם" – זו רק הטבעה, דפוס שלא משרת אותנו יותר. רובינו, לו היינו שם אז, היינו צועדים ברגליים רועדות, מזי רעב וקור, אל תאי ההשמדה. כי היינו יהודים, או בני מיעוטים אתניים, או נשים בהריון, או חולים, או נכים, או הומואים, או סתם מתנגדים לדיכוי. האב אמיל שופאני היה מן הסתם נטבח על אמונתו ועל הגנתו על הנרדפים. רותי בר שלו היה נטבחת על יהדותה. ההבדל הרעיוני ביני – בעלת התיאולוגיה החילונית ושנאבקת למען החזרת שטחי יהודה ושומרון לפלשתינאים - לבין הרב של עפרה, היה נמחק לאור יהדותנו המשותפת. שנינו היינו צועדים בסך על אותן אבני חצץ דוקרות, יחפים, בקור, אל הוצאתנו להורג בעוון המשותף שבינינו.   

היה שם איש אחד עם מבט טוב בעיניים, חובש כפה, שמן מאוד, שהתקשה לצעוד אף מרחקים קצרים מבלי להתנשף – מיוזע כולו – ולעמוד לנוח. היו שם דרוזים ובדואים – אלו, היו נטבחים על היותם קבוצה אתנית מבודלת (כפי שנטבחו הצוענים), ואלו על צבע עורם והשוני הקבוצתי שלהם. היו שם ערבים, בעלי מרקם צבעוני ים תיכוני, כהה, אקזוטי משהו בעיניים האריות, אבל בר מוות בהעדר לבן וצהוב מאותו מנעד של צבעי גוף.  

מן הסתם היו בקבוצה א/נשים שמתקשים "לגמור את החודש", וא/נשים אמידים, אולי אפילו אמידים מאוד. אלו ואלו, היו אז מושא קנאה נוקבת וחמדנות חומרנית של מקומיים, שהיו מצמצמים את החורים ברשת, מסגירים למצעד הדומם הזה את מי שהצליחו להסתנן ממנו החוצה.

בעירום יוקד, בקור, ברעב – היו כאלו שהיו עוזרים אחד לשני בצעדיהם האחרונים, וכאלו שדוחפים אחד את השני לטיפולם המזוויע של הקלגסים. עירומים, רעבים, ללא שיער, ללא זהות, הטוב שבאדם, כמו גם הרע שבו, לא היה מבחין בין דתי/ה לחילוני/ת, דרוזי/ת למוסלמי/ת, גבר לאשה, צעיר/ה למבוגר/ת, רב לפעיל/ת שלום. אדם לאדם, וזהו.  

מסע "מזיכרון לשלום" של האב אמיל שופאני, רותי בר שלו ו- 260 יהודים וערבים, הוכתר לכן בהצלחה. התהודה העצומה שהוא קיבל בעולם באה מתוך חיבור הלבבות והיכולת להרגיש ביחד ואחד את השני/ה, מתוך המקום האנושי מאוד של האדם העירום, זה שאין לו / לה סממני זהות חיצוניים שמחברים אותנו לקבוצה. הערבים והיהודים בכו ביחד, צחקו ביחד, עמדו יחד דמומים מול חוויה שלא ניתן לתאר, חשו את הקולות של הטבוחים, עמדו ביחד בתוך חדר הגזים והביטו סביב מתוך הרגש העצום של מי שרואים את המראה האחרון שראו מיליוני "אחרים" בשואה. אולי המסע הזה הוא התקווה של כולנו, שאם נתחבר לאנושי שבנו כבסיס לדיאלוג, נתחבר לכאב ולשמחה שלנו שלא מתוך רצף האירועים שיצרו אותם – אלא מתוך הכאב עצמו, והשמחה עצמה, והתקווה עצמה, נוכל ליצור לנו ולבאים אחרינו עולם טוב יותר.  

יש מידה של תום בתפילה הזו שלי, מול החבטות החוזרות של טבע האדם, מול העוולות והדיכוי שממשיכים להתקיים ולהתרבות בתוכנו, מול ההשתקה השיטתית של האמפטיה האנושית שלנו – האובייקטיביזציה השיטתית המצמררת של האחר. המסע הזה חיזק את בחירתי האישית בתום הזה, שכותבת עליו רחל נעמי רמן בספר "ברכות סבי", בקטע בו היא נזכרת  כיצד פירש לה את נס החנוכה: 

"זהו אחד הניסים של האור. אבל יש עוד. בכולנו יש מקור של אור. כך אלוהים ברא אותנו. כאשר אלוהים אומר 'ויהי אור', הוא מדבר אלינו באופן אישי, נשומה'לה. הוא אומר לנו מה אפשרי, איך נוכל לבחור את דרך חיינו. אבל נר אחד לא מפיץ הרבה אור בחשיכה. אלוהים לא רק נתן לנו הזדמנות לשאת את האור, הוא גם נתן לנו יכולת לשלב ולחזק את האור זה בזה, להעביר את האור. וזו הדרך בה אור האלוהים יאיר בעולם לנצח".  

ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, מתוך מגע פנימי של רגש אנושי, מתוך החוויה. אין הידיעה שווה לחוויה, כי רק אותה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים.

תודה ליוזמי המהלך הזה, תודה לחברי שהשתתפו בו, תודה לכולנו כאן בארץ הזו שמדי פעם אנחנו מראים שיש בה גם תעצומות של אור.  

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי

.