אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תפיסת האלוהים של מריון : תיאולוגיה ואמונה


תאריך פרסום קודם: 
2003

 

תיאולוגיה הייתה תמיד בראש מעייניה של הפילוסופיה. מיום היוולדה, ניסו העוסקים בה לנתח, להבין ולהגדיר אמונה מהי ואת מהות אלוהים. מאמר זה ינסה לבחון באיזה אופן מתגלם מושג האלוהות בעבודתו של ז'אן לוק מריון. שני דגשים עיקריים זוכים לתשומת לב לאורכם של הפרקים, המאפשרים לחלק את המאמר, מבחינה נושאית, לשניים. הדגש הראשון מושם על הממד התיאולוגי בהגותו של מריון, ואילו השני נושא אופי פנמנולוגי. עם זאת, אין החלוקה הנושאית מעידה על סתירה בין השניים. מטרתו של המאמר היא להמחיש כיצד הפנמנולוגיה שמציג מריון חופפת במובנים רבים לממד התיאולוגי. לאחר הקדמה קצרה שדנה בקריאתו של מריון את דקארט, יתרכזו שני הפרקים הראשונים בהפרדה שעושה מריון בין הפילוסופיה לתיאולוגיה ובעדיפותה של האחרונה ככלי להבנת האלוהות. הפרק השלישי יציג את חשיבתו הפנמנולוגית הייחודית של מריון, חשיבה שמאפשרת סינתזה בין תיאולוגיה לפנמנולוגיה ומציגה את שתיהן כמשלימות זו את זו. 

על מנת להבין במלואה את תפיסת אלוהים של מריון, ראוי יהיה לבחור כנקודת פתיחה את רשמיו מקריאה של דקארט. במאמר מ 12002, חושף פול דהארט Paul DeHart גישה ביקורתית של מריון לתפיסת האלוהים על פי השיטה הקרטזיאנית. ביקורתו של מריון נשענת על מה שהגדיר היידגר כאונטו-תיאו-לוגיה. היידגר מאפיין את המסורת המטא-פיסית של המערב כאונטו-תיאו-לוגיה, היות שעיסוק בהוויה כרקע (ground) לתפיסת המציאות נע בין שתי משמעויות של ההוויה. האחת העוסקת בהתבוננות על ההוויה ככוח כללי הנחלק בין כל הדברים הקיימים, כ- being qua being. והשנייה, המעניקה למילה 'הוויה' משמעות מטא-פיסית נוספת. במקביל לתפיסת ההוויה ככוח קיים כללי, המטא-פיסיקה חיפשה תמיד את ההוויה העילאית – ישות פרטנית העומדת בראש ההיררכיה של ההוויה ומהווה את הרקע לכל יתר הישויות. אונטולוגיה עוסקת בחקר ההוויה בכללותה בעוד שהתיאולוגיה עוסקת בחקר אותה ההוויה העילאית, האלוהים. המטא-פיסיקה מעולם לא הצליחה להחליט באופן מוחלט היכן נמצאים יסודות הקיים – the groundness of being. האם בהוויה ככללותה או בהוויה האלוהית. משחק הגומלין בין אונטולוגיה לתיאולוגיה מאפיין את הפילוסופיה המערבית כאונטו-תיאו-לוגיה.

דקארט, טוען מריון, מציג ראייה אונטולוגית חלקית, אונטולוגיה "אפורה". מצד אחד הוא (דקארט) משאיר מקום לאונטולוגיה בכללותה, זו הדנה ב-being qua being, אולם מן הצד השני, הוא מאמין שחוק בסיסי של הבינה הוא שלכל דבר קיים חייבת להיות סיבה (causa sive ratio). לפיכך העיקרון עליו מושתתת הוויית כל הישויות הוא השתתפותן בסדר סיבתי המעוגן בכוחו היצירתי של האלוהים. למעשה, דקארט מציג עקרון-על שבכוחו נגזרת ההוויה - ישות על אלוהית המהווה את סיבת עצמה ואת הרקע האולטימטיבי לקיום הכול.

פול דהארט מדגיש תובנה זו של ז'אן לוק מריון :  

For insofar as the being of being is understood as a being caused, Descartes deploys a conception of God as the highest causal power, indeed as the cause of his own being as well as of every other (causa sui)2.

בחיפוש אחר ישות-על אולטימטיבית כרקע להוויה, דקארט, לדעתו של מריון, מציג מודל מטא-פיסי החופף להגדרתו של היידגר את האונטו-תיאו-לוגיה. ביקורתו של מריון על דקארט לא מסתיימת בזיהוי אונטולוגיה קרטזיאנית עם אונטו-תיאו-לוגיה. מריון מוסיף שהאונטו-תיאו-לוגיה של דקארט מתאפיינת בדו-צדדיות שהופכת אותה לפרדוכסאלית. האפיסטמולוגיה של דקארט מניחה שידע הקיים עובר דרך האגו. עקרון זה מומחש בקביעתו של הפילוסוף, על פיה קיום כל דבר מותנה בהיותו נוכח או מוצג (present) באופן של תואר (attribute) המשפיע על המושא היודע3. כך שהכרה בהוויית כל ההוויות, האל, מעוגנת באדם המסוגל לדעת אותה. נשאלת השאלה, לפיכך, היכן ממוקם הרקע (groundness) להוויה, באל או באדם המכיר את האל. נוצר כאן פרדוכס. מצד אחד, טורח דקארט לאפיין את האל כאינסופי, מעל מחשבה רציונלית אנושית, עם זאת, הכרתו ככזה תלויה באדם. בשורשו של הפרדוכס טמונה תפיסת האל כאינסופי, בהיותו סיבת עצמו וסיבת הכול.  

אך תפיסת אלוהים במושגים של סיבתיות מכפיפה את אלוהים לעקרון הבינה האנושית (כאמור, הבינה האנושית דורשת סיבה לכל דבר). האל הופך כפוף לאימפרטיב אפיסטמולוגי שבמרכזו עומד האדם כעוגן למקור הידע. דהארט ממחיש זאת :  

God grounds this [human] knower by creation even as this knower grounds God, so to speak, by “cogitation”4.

ז'אן לוק מריון מניח את דקארט במרכזה של מחלוקת בין פילוסופים ואנשי מדע במאות ה-16 וה-17. מצד אחד של המתרס ניצבו אלה שטענו כי מהותו של אלוהים מסתורית היא ומעבר לתפיסה אנושית, בעוד שמצידו השני של המתרס (אנשי מדע כמו קפלר או גלילאו) היו שטענו שהחשיבה המתמטית או הלוגית הקיימת מאחורי התהליכים בעולם הטבע מהווה תובנה ישירה לנפש האלוהית. גם בני האדם (אמנם במידה פחותה) וגם האלוהים פועלים על פי אותן אמיתות יקומיות מדעיות. דקארט צידד בראשונים ודחה את האחרונים בטענה שכל ניסיון לכפות על האל נוסחאות רציונליות פוגעות בעקרון הנשגב האלוהי. ב Sur la prisme metaphysique de Descartes, טוען מריון שדקארט התנגד לכל שיח על אלוהים במונחים לוגים ואפיסטמולוגים המרכיבים לשיטתו את הידע האנושי. אולם הבעיה נוצרת בשלושה שמות בהם מכנה דקארט ב-Meditations את האלוהים :

א) אלוהים כאינסוף (God as infinite)

ב) אלוהים כישות המושלמת (God as the most perfect being)

ג) אלוהים כסיבת עצמו (God as self-cause)  

שני הכינויים האחרונים (ב' ו ג') מעיבים על ניסיונו של דקארט להציג את האלוהים כישות הנמצאת מעבר לכול תפיסה אנושית.

לגבי הכינוי השני, אלוהים כישות המושלמת (ב'), מריון טוען שבעצם שימושו של דקארט במילה 'שלמות', מתייחס האחרון לשלמות הנתפסת על ידי יצורים נבראים, בני האדם, ולא לשלמות האלוהית שהיא מעבר לתפיסה אנושית. דהארט לא מספק דוגמאות פרטניות לטיעון זה של מריון, ועל כן יש לפנות לדוגמאות מ-Meditations על מנת להמחיש למה מתכוון האחרון. ב-Meditation III, מספר 15, טוען דקארט שרעיונות אינם יכולים לצוץ זה מתוך זה עד לרגרסיה אינסופית. בסופו של התהליך אנו חייבים להגיע לרעיון הראשוני, למקור. המקור הוא :

…the reality or perfection that is found objectively or by representation in these is contained formally and in act.

 המציאות המושלמת הנמדדת ביחס לרעיונות שלנו, בני האדם, היות ו :

ideas exist in me as pictures or images, which may, in truth, readily fall short of the perfection of the objects from which they are taken, but can never contain anything greater or more perfect.

 במספר 24, טוען דקארט ששלמותו של האלוהים נתפסת בהשוואה לאי השלמות האנושית :

…for how could I know that I doubt, desire, or that something is wanting to me, and that I am not wholly perfect, if I possessed no idea of a being more perfect than myself, by comparison of which I knew the deficiencies of my nature?5 

בכינוי השלישי, אלוהים כסיבת עצמו (ג'), כאמור, מכליל דקארט את האל בתוך מערכת הנשלטת על ידי הסקות אנושיות רציונליות. במסורת זו המשיכו פילוסופים אחרי דקארט כשייחסו משנה תוקף לחשיבה פילוסופית של אלוהים כישות המושלמת וכסיבת עצמו, וכך נתנו חשיבות יתר למה שהפילוסוף לייבניץ הגדיר כ 'principle of sufficient reason' להבנת האלוהות. לדעתו של מריון, מדובר היה על נטיות הולכות וגוברות ליצור 'אימפריה מטא-פיסית' של רציונליות שדרשה מושגים ניתנים להבנה אפילו כשמדובר היה על הלא מובן, האלוהי התיאולוגיה נהפכה כפופה לפילוסופיה ונוצר הפרדוכס בין דרישות סימולטניות לראות באלוהים ישות מובנת רציונלית ובאותה הנשימה ישות המתעלה מעל הבינה האנושית.

רק תפיסת אלוהים במונחים של אינסוף, הכינוי הראשון (א'), מצילה אותו משרירותה של מחשבה ושפה אנושית מוגבלת וסופית. עבור מריון, שיוכו של האל לאינסוף מעיד על שאיפתו של דקארט להוציא את אלוהים מהספירה המחשבתית של המטא-פיסיקה: אלוהים נמצא מחוץ למערכת מטא-פיסית מוגדרת כי בעצם אינסופיותו, הוא אינו נכלל בתוך מערכת ייצוגית וקשרים סיבתיים. אלוהים הופך זר למדע אובייקטיבי. באמצעות כינוי אלוהים "אינסוף", מצליח דקארט לסטות מנתיב שסיומו באונטו-תיאו-לוגיה, המייחסת ל'קוגיטו'-cogito מקום מרכזי בהוויה הדתית ורואה את אלוהים כסיבתיות. הפילוסופיה של דקארט פותחת פתח לעבר התיאולוגיה. את הפתח הזה ירחיב המאמר בפרקים הבאים באמצעות ירידה לעומקם של הדברים הטמונים בכתביו של ז'אן לוק מריון.  

א)  בעייתיות – השורשים ה'אידוליטריים' של המטא-פיסיקה 

ב God without Being6 ממחיש מריון שוב את הבעייתיות בתפיסה המטא-פיסית של האלוהים. באמצעות מושג ה causa sui, המטא-פיסיקה יוצרת מערכת אונטו-תיאו-לוגית שבה הנשגבות האלוהית מוסברת במונחים של תועלת אונטולוגית, של סיבה ומקור. האלוהים נסוג לתוך מתחם תפעולי מוגדר, לתוך עצמו. אולם למעשה נסיגה זו של האלוהים לתוך עצמו היא נסיגה של האלוהים לתוך העצמי האנושי. האלוהים מתואר כקונספט מוגבל של סיבה ומקור. המשגת (Conceptualization) האלוהים מניחה שורשים 'אידוליטריים' (idolatrous). האדם מביט באלוהים במונחים אותם הוא מבין, ולפיכך מביט אל עצמו. אלוהים נהפך לאליל (idol) היות ומבטו של האדם מחזיר אליו את השתקפותו של המתבונן. במילים אחרות, טוען מריון, המטא-פיסיקה מחפשת יעוד להוויה, יעוד אותו היא מוצאת בהמשגת סיבת הסיבות ובכך טומנת שורשים 'אידוליטריים' בהוויה האלוהית :  

The conceptual idol has a site, metaphysics; a function, the the-ology in onto-theology; and a definition, causa sui7.  

האלים החדשים עליהם הכריז ניטשה, אלים חופשים מתוכנייה אנושית מוסרית, עדיין מתפקדים ב-'אזור הדמדומים' של ה-'האללה' (idolization). אצל ניטשה הופך המושג המכתיב את תפיסת האלוהים למונחים של הרצון לעוצמה, אולם הוא עדיין נתפס במסגרת מושגית. מריון טוען ביחס לניטשה ש- 

" one idolatrous apprehension succeeds another: the manifestation of the divine only passes from one (moral) condition to another8 ".

תחת ניטשה הופך האלוהים בנאלי בעידן של ניהיליזם. כל האלים הם שיקוף של עצמנו, של רצוננו לעוצמה המציינת את הנקודה הסופית  בהוויה. ראייה אונטו-תיאו-לוגית שמה את האל במרכז, כמקור ההוויה. ניטשה, באופן ברור, מניח שם את האדם ושאיפותיו.  

במרכז הגותו של היידגר עומדת תפיסת ההוויה כהוויה (Being qua Being). כעקרון, על פני השטח צצים לא אלים, לא אלוהים ואפילו לא לוגוס logos, אלא ההוויה עצמה. השאלה האונטולוגית מקבלת קדימות למציאות האונטית (ontic) של האלוהים. בהתייחסות להוויה בכללותה כבורג ארכימדס, ולא לישות-על שהינה סיבת הכול – במתן דגש ל what-is is – מנסה היידגר לסטות מהמסלול האונטו-תיאו-לוגי המאפיין לדעתו את תרבות המערב. הקדימות שמעניק היידגר להוויה עצמה, מדגיש מריון, מספיקה בפני עצמה לבסס 'האללה'. הוויה תלויה ב Dasein, לשיח אודות ההוויה לא תהיה כול משמעות אם האדם לא יהיה מסוגל להיאחז ב-Dasein. ה-Dasein מניח שכל ישות מעניקה משמעות לא רק להווייתה הפרטית, אלא להוויה בכללותה9. אולם, מבחינה פנמונולוגית, קדימותה של ההוויה תלויה בקדימות הניתנת ל Dasein כהבנת ההוויה. כך נוצר פתח להנחתו של האדם במרכז המציאות ולאתיאיזם (atheism) פרטני. אתיאיזם עבור מריון אינו שלילה מוחלטת של האלוהים אלא 'השהייתו', כלומר ייחוסו למשהו המקדים לו, ה Dasein. בהיותו של האדם Being-in-the-world, האל (ומריון שם את המושג תחת מרכאות) הופך לפועל יוצא שלו כפריט נוסף – או אליל – אחד מתוך שלל הפרטים המרכיבים את ההוויה. מריון מסביר : עבור היידגר, היפתחות להוויה כהוויה חייבת לכלול הבנה אך ורק של הישויות המרכיבות אותה, שבתורן סוללות נתיב למדיטציה של ההוויה. האלוהים נתפס מראש כעוד ישות התופסת שטח על אותו הנתיב10. מלכתחילה תלוי האלוהים ביעוד אותו ייחסנו לו כחלק מההוויה, וחשיבה עליו תמשיך לשקף את אותו הייעוד הראשוני, כמו עובד אלילים שמראש מעצב את אלוהיו באופן הרצוי עבורו, ועבודת אותו האל ממשיכה לשקף את יוצרו. מריון מדגיש :  

“God is a being” itself appears as an idol, because it only returns the aim that, in advance, decides that every possible “God”, present or absent, in one way or another, has to be11

בסוף הפרק השני של God without Being מסביר המחבר מהו לדעתו האלוהים האמיתי, אלוהים שאינו אליל :  

The Gxd who reveals himself has nothing in common with the “God” of the philosophers, of the learned, and, eventually of the poets12.

מריון מוציא את אלוהים מידי הפילוסופיה. 

ב) אלוהים מחוץ לפילוסופיה 

הדיון אודות האלוהים האינסופי צריך להתבצע במסגרתה של דממה. "Honor the ineffable with a wise silence", מצטט מריון את 'פסאודו דיוניסוס'  Pseudo-Dionnysius13. עם זאת, גם העדרן של מילים דורש הסבר משום שדממה, עקב אי-יכולתה להסביר את עצמה, פותחת פתח לאי הבנות ויכולה להשתמע לשתי פנים. הדממה של ז'אן לוק מריון בשיח אודות האלוהים היא הוצאתו של האחרון מהפילוסופיה. ואת הדממה הא-פילוסופית הוא ניגש ומסביר -

על מנת לשחרר את אלוהים מ'האללה' יהא עלינו לשחרר אותו מההוויה. שחרור האלוהים מההוויה כולל את שחרורו מהמטא-פיסיקה כהוויית כל הישויות (the Being of beings) ומההוויה במונחים האנושיים של רצון לעוצמה. שחרור האלוהים לעבר God without being היא האפשרות היחידה לתאר אותו כאלוהים נשגב ללא שימוש במרכאות, על משקל "אלוהים לכאורה".

אולם, האם אפשר לחשוב על האלוהים מחוץ להוויה, שואל מריון בסוף החלק הראשון של הפרק השלישי ב God Without Being14? במילים אחרות, האם אפשר להבין את האלוהות עם אותו סימון "איקס" במרכז המילה 'אלוהים'? – איקס על ההוויה. מריון טורח לצטט קטע מהרצאה של היידגר בציריך ב-1951 בה טוען האחרון כי האמונה אינה זקוקה להוויה, כשאמונה נהפכת לחשיבה היא מאבדת את תוקפה כאמונה15. משפט זה מהווה ביטוי לאי-ההתאמה בין מושג ההוויה לבין התיאולוגיה. כלומר, הוויה כמושג אונטולוגי אינה יכולה להיכלל בחשיבה תיאולוגית – הפילוסופיה מתגרשת מהתיאולוגיה. מריון מתאר זאת באמצעות מונח ספרותי, Caesura. Caesura היא מפסק הממוקם באמצע שורה של שיר. ברצף שבין החשיבה הפילוסופית לתיאולוגית קיים מפסק. הפילוסופיה עוסקת בהיפתחות להוויה ועיקר עיסוקה הוא בהעלאת שאלות ותהיות. התיאולוגיה, לעומת זאת, עוסקת בהתגלות האלוהית ועיקר אמונתה היא האמונה16. החשיבה אינה מסוגלת להבין את האמונה והאמונה אינה מסוגלת להבין את החשיבה. בהקשר זה מבדיל מריון בין שני מושגים, theiology ו theology.

ה-Theiology היא 'מדע הקיים', וככזה היא עוסקת בחקר ישויות. תוספת ה i מציינת את מקומו המרכזי של הלוגוס logos בחקירת האלוהי, כאשר הדגש הוא אונטולוגי – מקומן של הישויות ביחס להוויה. ה-Theiology נשענת על רציונליות ודרכה מנסה להוכיח את קיומו של האלוהים באופן שיוכל להיתפס על ידי הבינה האנושית. מהותו של האלוהים הופכת חיובית במונחים:

א) אונטולוגים - המציאות האלוהית מוגדרת באמצעות התארים שלה. ב-Ethics I/10 Scholium, טוען שפינוזה שככל שלישות יש יותר תארים, כך יש לה תוקף מציאותי יותר. האלוהים, כישות אינסופית, מוגדר במונחים של התארים שלו :

…each entity must be conceived under some attribute, and the more reality or being it has, the more attributes it has which express both necessity (or, eternity) and infinity… an absolutely infinite being is necessarily to be defined as an entity which consists of infinite attributes17. 

האלוהים של שפינוזה מתקיים תחת הצורך ב'לוגוס' -logos.

 ב) אונטו-תיאו-לוגים. ה-Theiology אינה זקוקה לאמונה כדי להגדיר את האלוהים. האלוהים עבורה הוא היסוד המוחלט לקיום, היסוד המוסרי או ה-causa sui.

ה-Theology, לעומת זאת, לא מגדירה את האלוהים כמושא להיגיון הרשמי. הפוזיטום שלה אינו אלוהים אלא האמונה - במילים אחרות, היא עוסקת לא במדע האלוהים כמו הפילוסופיה או ה-theiology, אלא במדע האמונה. עבור היידגר, התיאולוגיה הנה למעשה לא מדע האמונה אלא מדע האדם המאמין - ולפיכך תיאולוגיה חושפת סוג מסוים של DaseinDasein של אמונה. מריון טוען, מנגד, שהתיאולוגיה אינה עוסקת באלוהים (היא אינה theiology) ולא באדם (לא ב Dasein) אלא רק באמונה לשמה. התיאולוגיה מושפעת מ Dasein אך היא אינה פילוסופיה, כי האמונה השוכנת במרכזה אינה תלויה ב Dasein18. באופק של התיאולוג נמצא משהו שהוא בסיסי יותר מ "being with whose being itself is an issue" - נחשפת בפניו התגלות אלוהית, היות ואמונה נמדדת רק באמונה. ה- Dasein קיים בתוקף צמצום עד כדי חיסול, Dasein Ex-ist. ה-ex מוציא החוצה ומבטל את אלוxים (Gxd) כאלוהים מעבר לאלוהי ההוויה 19. לכן הפילוסוף יביט אל יוון בעוד שהתיאולוג יביט לרומא.  

ז'אן לוק מריון ממשיך במסעו לשחרור האלוהים מהפילוסופיה ומההוויה ולשייכו לאמונה ולתיאולוגיה בלבד. היידגר טוען שעל מנת שהאדם יוכל לתאר לעצמו את האלוהים מעבר ל causa sui המטא-פיסי, התיאור חייב להיות בעל משמעות פנמנולוגית. אותה משמעות פנמנולוגית מכתיבה אופן מסוים של הבנת האלוהים במונחים של Dasein, שהאמונה היא פועל יוצא שלו. לפיכך, האלוהים נתחם בתוך מסגרת של מחשבה מוגבלת שמראש מניחה אותו כישות שהיא מענינו של being with whose being itself is an issue20. ההוויה משמשת מראש כמסך שעליו, ורק עליו, יכול כל אלוהים מכל סוג שהוא להופיע. האלוהים הופך לאסיר השמימי של ההוויה. גישתו של היידגר חושפת את עולם ההוויה ("the world worlds") אבל ככזו היא נשארת רק במסגרת העולם – השמיים והארץ, בני התמותה ובני האלמוות. מדוע חייב האלוהים להתקיים כחלק מן העולם? מדוע חייב האלוהים "להיות" ישות שההוויה חושפת, שואל מריון?

ואכן, האלוהים של ז'אן לוק מריון, אלוxים, אינו שייך בהכרח לעולם הזה. מריון אינו מתכוון לחשיפה אונטולוגית של האל אלא להתגלות תיאולוגית של האמונה, והאמונה יכולה לפעור תהום ששום מדיטציה של העולם הזה לא תוכל לכסות עליו. וכאן הוא מסביר את המשמעות הנוספת של האלוxים עם אותו x במרכזו : האלוהים המוצלב באיקס כאלוxים המתגלה על הצלב, בדמותו של ישו21.

כדי להשלים את תמונת ההתגלות התיאולוגית בניגוד לחשיפה האונטולוגית של האלוהים, צריך עדיין מריון להסביר מדוע הוא יענה בשלילה לשתי השאלות שהועלו שתי פסקאות למעלה : מדוע חייב האלוהים להתקיים כחלק מהעולם? מדוע חייב האלוהים "להיות" ישות שההוויה חושפת? הנקודה בעלת החשיבות המכרעת היא זו - ששחרור האלוהים מההוויה עובר דרך שחרור האדם ממנה, כי רק אם האדם ישתחרר מההוויה, יוכל הוא לתפוס את אלוהים מחוץ לה ובכך "לשחרר" אותו. שחרור האדם מההוויה אינו מזכה אותו בעצמאות ממנה, משום שעצמאות תעמיד את ישותו מול ההוויה, אחד מול אחת, ולא באמת תשחרר אותה : "Emancipation [will] confirm its author in the status of a being22". מריון מתכוון לחירות מההוויה, חירות שתיצור אי-הבדלה (indifference) שתבטל את הפער בין being  ל Being.

במצב של הבדלה אונטולוגית מתרחש תהליך שמוביל להאללה :  

…being only envisages Being, which, through it, always envisages itself. An interplay of ontological differences as fold (pli), but especially as withdrawal (repli) of Being/being into an invisible spectacle –  idol again?  (my emphasis) 233. 

Being מתגשם ב-being  ו-being מתגשם ב-Being. נוצר שיקוף הדדי של זו בזה וההוויה חוזרת כאלילה של הישות. פתרונו של מריון הוא לא לבטל את ההוויה בכללותה (ספק אם בכוחו של האדם לעשות זאת), אלא להציע חוקים חדשים למשחק, לפיהם Being לא תמצא את עצמה מתגלמת ב-being ו- being לא יוביל את עצמו ל-Being בחזרה. תוצאתו של המשחק החדש הזה מופיעה בשני משפטים זהים במשמעותם בהם משתמש מריון:

1) "to envisage Being as it cannot envisage itself",

              2) "to turn the play of being with Being away from itself"24.

כוונתו של מריון היא לשנות את חוקי המשחק ו'להערים' (to outwit) על ההוויה, כך שלא תהווה יותר אקט שיקוף עצמי של הישות. במילים אחרות, ההוויה לא תהיה פועל יוצא של החשיבה האנושית שתכבול אותה (את ההוויה), אלא תהיה הוויה כהוויה, מנותקת מתכתיבים אנושים : 

So that (the) Being (of beings) can appear with the features that it offers to no invisible mirror and hence which it itself would be incapable of seeing or telling25.

 עד כה מתאר ז'אן לוק מריון רק טיוטה ראשונית של תהליך השחרור מההוויה. על מנת להפוך את התהליך לבר-יישום, יש להכניס אליו גורם נוסף, זר וחיצוני להבדלה האונטלוגית. באופן טבעי נחשוב על ההתגלות האלוהית כאותו הגורם החיצוני. ייחודה של ההתגלות האלוהית ושל האמונה בה היא שהן נותרות אילמות בכל הנוגע למשחק האונטולוגי של being מול Being. אך כפי שנטען לעיל, גם שקט דורש הסבר. תהא זו טעות להניח שהשקט אותו שומרת ההתגלות האלוהית בנוגע להבדלה האונטולוגית מעיד שלהתגלות אין מה להגיד על being/Being. מריון ניגש להסביר כיצד ביכולתה של ההתגלות האלוהית להתעלות מעל הבדלה אונטולוגית  ולהערים על חוקי המשחק של being/Being. הוא מציג שלושה טקסטים שימחישו זאת -  

הטקסט הראשון לקוח מ' איגרת אל הרומיים" - Romans 4:17, ובו מתואר האלוהים כמכריז על ה-non-beings כ-beings. הנקודה העיקרית בטקסט, על פי מריון, היא המעבר ממוות לחיים, מאי קיום לקיום – מ-ta me onta ל-ta onta. אותו מעבר מבוצע באמצעות כוח חיצוני להוויה, האלוהים. בעוד שבעולם ההוויה האנושי ההבדל בין הקיים והלא קיים מוחשי, עבור האלוהים אין הבדל מהותי בין שני המצבים הללו. עבורו what is ו-what is not אחד הם. בכך יוצרת המהות האלוהית אי-הבדלה בתוך הבדלה : "indifference of ontic difference"26, במילים אחרות, אין הבדל בין קיים ללא קיים אצל האלוהים, ואי ההבדל הנ"ל יוצר הבדל בין האלוהים לעולם. אברהם אבינו הכיר בכך בכוח אמונתו, ולפיכך על פי השליח פאולוס הרי שהוא המאמין הראשון.  

ב' איגרת אל הקורינתיים-Corinthias I, 1:26-29, הטקסט השני, שם מריון את ליבו על ההבדל בין החשיבה האלוהית לחשיבה האנושית. האלוהים בוחר את מה שנחשב לטיפשי או לחלש במונחים של העולם הזה, אך לא במונחים של העולם שלו :  

But God chose the foolish things of the world…to confound the wise, and the weak things of the world… to confound the strong. 

עבור מריון טומן הטקסט בחובו יותר מחידוד ההבדלים בין חשיבת האלוהים לחשיבת העולם הזה. באמצעות אותם ההבדלים מצליח הטקסט להערים על ההוויה ולנתקה מ-being  - הקיום הופך בלתי תלוי בהוויה. הטקסט מתחיל במשפט: "For consider your call brethren". פאולוס אינו מבקש מהקהל שלו להתייחס לעצמו. הוא לא אומר consider yourself, משום שהתייחסות לעצמם תהייה התייחסות ל cogito שלהם, מבט של עצמם על עצמם. לחלופין, הוא מבקש מהם להתייחס לקריאה שהיא חיצונית ואינה תלויה בהווייתם. זאת היא קריאתו של האלוהים, שחכמתו נפרדת מחכמת העולם, נפרדת מהפילוסופיה של העולם. רק החכמה האלוהית מסוגלת לבחור ב-non-being כדי לבטל את ה-being : 

God chose the ignoble things of the world and the contemptible things, and also the non-beings, in order to annul the beings – in order that no flesh should glorify itself before God

 אלוהים מסוגל לבחור את הלא קיים כאילו הוא קיים, כי עבורו הלא קיים נמצא, אכן, בחזקת קיים. אין הבדל של ממש בין שני המצבים הללו עבור האלוהים, היות ומהותו מבטלת (annuls) את אותו ההבדל. במילים אחרות, האלוהים הופך את ה-less than nothing ל-something. העולם לא בנוי על הבדלה בין being ל-non-being, הבדלה שהיא פועל יוצא של ההוויה. העולם נשען על משהו שמעבר לכך :

the glorification of God. רק אלוהים הוא יסוד העולם עבור הקיים והלא קיים. את היסוד הזה ניתן למצוא מעבר להוויה, באותה הקריאה אליה מפנה פאולוס את אחיו, קריאתו של ישו. 

בטקסט השלישי מנסה מריון להדגים פעם נוספת כיצד הקשר בין being ל-non-being טמון במקור חיצוני להוויה. מריון מעלה שאלה מרכזית: איזה סוג של משחק משחקת ישות כשהיא מערימה על הבדלה אונטולוגית שטמונה בהוויה ?

ב' לוקס'-Luke 15: 12-13 מוצג משל אודות שני בנים ואב. הבן הצעיר מבקש מאביו את חלקו ברכוש, ousia. האב נענה לבקשה ונותן לבן הצעיר את חלקו. זה מבזבז הכול במהרה ונשאר ללא כלום. משמעות המילה ousia בהקשר הנ"ל היא רכוש גשמי27.  מריון מציע פרשנות נוספת לרכוש, תאוות הבצע של הבן הצעיר. בין ה-ousia לבן הצעיר נכנסת דמותו של האב. הבן נהנה תמיד מזכויות על הרכוש בהיותו בנו של אביו, אולם הוא (הבן) מעוניין פחות ברכוש ויותר באחזקתו של הרכוש, לא מתוקף היות הרכוש זכות או מתנה המוענקת על ידי האב. הבן מעוניין ב-ousia ללא האב וללא מתנת האב, ועל כן הוא מדגיש: "Give me the Share of ousia that is coming to me" - במנותק מהאב. כאמור, על פי המשל לא מחזיקה ה-ousia מעמד לאורך זמן, משהבן מבזבז את הירושה כולה ומגיע עד חרפת רעב. הסיבה להעלמות ה-ousia טמונה בהיעלמותה עוד בשלב בו החליט הבן לממש אותה במנותק מהיותה מתנת האב. מריון שם לב לכך שהבן בזבז את רכוש אביו ב-great region. אותו אזור נרחב מסמל את הריקנות, מקום בו לא רק האוכל חסר אלא אף המשמעות.  בחוסר ברירה חוזר הבן הצעיר לאביו, המוכן לקבל אותו בחזרה לחיקו ואף להחזיר לו את מה שאיבד בשאיפותיו להתנתק ממנו וממתנתו, ייחוס (filiation) אבהי. הבן הבכור מתנגד למחילה שקיבל הצעיר ותשובת האב להתנגדות זו, ב-Luke 15: 31, משקפת את המסר העיקרי של המשל :

" You, son, you are always with me, and all that is mine is yours also".

כדי להבין את חשיבות המשפט הנ"ל יש לסטות לרגע מהמשל עצמו ולהתעכב על משמעות מושג המתנה.

המתנה, עבור מריון, מסוגלת לבטל את הקשר שבין being ל-Being ובכך לבטל הבדלה אונטולוגית. היא עושה זאת בתוקף יכולתה לפתוח חלל מושגי שההוויה אינה מסוגלת להבינו, חלל שנשאר "unspeakable according to the language of Being"28. ככזו היא אינה תלויה בהוויה אלא מחוללת אותה, בכוחה מתקיים היחס בין being ל-Being. being משתחרר מהתלות ב-Being היות והראשון אינו תלוי בשני אלא במתנה עצמה. בלשונו של מריון : 

The gift delivers also in that it liberates being from Being or, put another way, Being/being from ontological difference, in rendering being free from Being, in distorting being out of his subjection to Being…29

ה-being לא פונה יותר ל-Being כעוגן אלא מביט אל מקור אחר, אל אלוxים. אלוxים הוא מקור ההוויה. כפי שפאולוס טוען ב Acts 17:25, אלוxים "gives us", ואותה מתת-אל מתקיימת בכוחה של האמונה. אמונה זו שונה מן המחשבה הפילוסופית היות והיא אינה מנסה להבין. עבורה אלוxים הוא ה-understanding אבל לא ה-understood. לכן קבלת המתנה היא אינה מבט אל האליל, בו משקף המבט האנושי את עצמו, משום שמבט אל המתנה השמימית אינו מבט של הבנה במונחים אנושים.  

בחזרה למשל - הבנים והאב, האב מעניק לבניו מתנה הנמצאת מעבר ל-ousia במונחים מוחשיים ושרירים כגון רכוש. האב מעמיד את היחס בין being  ל-Being על מישור השונה לחלוטין מזה הקיים - הוא מדבר במונחים לא חומריים של אהבה ללא תנאי והיכולת לסלוח. מריון מסביר שעבור הבנים המבט על ה-ousia מקובע על הבנת הצד החומרי שלה ועל יצירת מעגל של נתינה, קבלה ושוב נתינה של סחורות. האב מציין יצירת מעגל שונה לחלוטין, מעגל שאינו סובב סביב ציר בר-חלוף (כמו הרכוש הפיסי המבוזבז על ידי הבן הצעיר) אלא על ציר אינסופי של חסד : donation, abandon and pardon. זהו אותו חסד אלוהי המשתרע מעבר לגבולות ההוויה. הפער בין הבנים לאב בתפיסת ה-ousia יוצר מרחק שמסייע לנו להבין את תפיסת האלוxים מעבר להבדלה אונטולוגית. האב, שביכולתו להעניק חסד ומחילה, מסמל את האל ביכולתו להעניק את מתנתו לאדם. במשל מופיע אב הנמצא בדרגה גבוהה בהרבה מהבנים, כנותן מתנה. ההבדל או המרחק בין נותן המתנה למקבל המתנה מחזק את תוקפו של אלוxים כ-understanding אבל לא כ-understood או כ-"indifference of ontic difference". המתנה תלויה במרחק שנוצר בין נותן המתנה למקבלה : 

The known instance, here Being/being…can by rights enter in a distance with an instance that must remain unthinkable in order precisely to exercise the gift…”30 

ממרחק, אלוxים מבטל את הקשר בין Being ל-being כשההוויה מונחת מעבר לכל ידע. אלוxים הופך לא ל-being ולא ל-Being אלא ל-agape. אותו מושג חללי, ריק מוחלט מושגי בין האדם לאלוהות, מאפשר להתרכז במתנה כמתנה מבלי לדעת את זהות המעניק. אי-ידיעת זהות המעניק אינה מאפשרת לנו לכנות את אלוxים בכינוי מכל סוג שהוא. האלילים שלנו שוקטים כשאנו נותרים עם אלוהים מעבר לידע, אלוהים מעבר לפילוסופיה, לעבר תיאולוגיה. 

ג)       אלוהים שב לפילוסופיה 

כפי שתואר עד עתה, מותח ז'אן לוק מריון קו המבדיל בין חשיבה פילוסופית להתגלות דתית באמצעות האמונה. אולם נשאלת השאלה - האם ניתן להשיב את אלוהים חזרה לתחומי הפילוסופיה? מהלך מסוג זה מנסה מריון לעשות ב-"The Saturated Phenomenon" (1996) 31 על ידי הצגת פנמנולוגיה דתית.

מריון מתחיל בהגדרת אפשרות התופעה. עמנואל קאנט יוצר קשר בלתי נפרד בין תופעה ואפשרות. קיום האפשרות תלוי בניסיון הממחיש את היהפכותו לתופעה (– הניסיון חווה הופעת תופעות). לכאורה, אפשרות הופכת תלויה בתופעה. מריון שואל האם ניתן להסיק מכך שהתופעה כופה את אפשרותה במקום להיות כפופה לאפשרות. על פי הבנתו של מריון את עמנואל קאנט, התשובה היא לאו מוחלט. הסיבה לכך היא שהאפשרי אינו חופף לאובייקט של הניסיון, דהיינו לתופעה, אלא לתנאים של הניסיון - אפשרות לא נגזרת מהתופעה אלא מהתנאים המכתיבים את התופעה. התגלמות התופעה או אפשרות התגלמותה תלויים מראש בכוח הידע :  

The Possibility  - and therefore also and especially the impossibility – of a phenomenon is ordered to the measure of the “power of knowing…”32 

עקרון מרכזי במטא-פיסיקה, נשען מריון על לייבניץ, הוא ששום דבר אינו מתרחש ללא סיבה מספקת. הסיבה המספקת להופעת התופעה היא היכולת לדעת אותה. לא יהיה זה מספק להצדיק תופעה רק על סמך אפשרות קיומה. התופעה אינה דבר עצמאי העומד בפני עצמו. במנותק מהאדם היודע אותה ומהווה את הסיבה לקיומה,  אין לה זכות קיום :  

"In a metaphysical system, the possibility of appearing never belongs to what appears, nor phenomenality to the phenomenon" 33. 

הפנמנולוגיה מנסה לשחרר את התופעה מתלות בסיבה מספקת בהציגה כ-"absoluteness of intuitive givenness"34. התופעה הופכת עצמאית באמצעות "עקרון כל העקרונות", כפי שמציג אותו הוסרל : 

“every originality giving intuition is a source of right for cognition, that everything that offers itself to us originarily in ‘intuition’ is to be taken quite simply as gives itself out to be, but also quite simply within the limits in which it is given there (my emphases)35.

 "עקרון כל העקרונות" טומן בחובו את התפיסה לפיה אינטואיציה מספיקה כדי להצדיק את קיומה של תופעה על בסיס עצמה. עם זאת, מריון מטיל ספק במקוריות התופעה, ספק שהוא מבסס על שתי משמעויות הנובעות מאותו "עקרון כל העקרונות".

ראשית, "עקרון כל העקרונות" מצדיק כל תופעה, אך רק במסגרת ('within the limits'( בה היא נתונה. לפיכך, לא כל תופעה יכולה להציג את עצמה באופן מושלם, ואינטואיציה מאופיינת כמוגבלת. הכפפת האינטואיציה למסגרת מלמד על פעולתה בהקשר של אופק (horizon) המעגן את התייחסותו למטרה, ייחודו או מהותו של כל אובייקט. אופק יכול להשתנות, להתרחב או להתחדש עם הניסיון, אבל תמיד יישאר האחרון בתוך מסגרתו של הראשון.  המשמעות השנייה הנובעת מ"עקרון כל העקרונות" מבוססת על התופעה כמציגה את עצמה ('gives itself') לנו. התופעה מבוססת על ה-'אני'. במילים אחרות, ה-אני' נותר הסמכות העליונה של היחשפות התופעה. זהו תפקידו, בסופו של דבר - לקבוע מה מציג ומה לא מציג את עצמו במסגרת האופק. מריון מכנה זאת "רדוקציה ל-'אני'".  

הפנמנולוגיה שואפת להעמיד את קיום התופעה כתופעה התלויה בעצמה. אולם בגין שתי המשמעויות הנלוות ל-"עקרון כל העקרונות", האופק והרדוקציה ל-'אני',  חורצת הפנמנולוגיה את גורלה במו ידיה. ללא האופק וה-'אני', היא הופכת את עצמה לבלתי אפשרית. האמנם?

ז'אן לוק מריון אינו מסתפק בקביעה זאת. הוא מעוניין להציג סוג חדש של תופעה, כזו שתתעלה מעל מסגרת במקום להיות סגורה בתוכה ובמקום לחזור אל ה-'אני', תוביל את ה'אני' בחזרה לעצמו. באמצעות פנמונולוגיה דתית הוא מתהלך על הגבול שבין הפנמנולוגיה הרגילה כשמבטו שלוח אל מעבר לאופק.  

הדרך לכך כוללת חציית מכשול גבוה של התגברות על מגבלות האינטואיציה. עבור הוסרל, התגלמותה המושלמת ביותר של תופעה מתרחשת כאשר קיימת זהות (adequation) בין הופעתה הסובייקטיבית של התופעה להופעתה האובייקטיבית, זהות בין כוונה לאינטואיציה, בין noesis ל-noema. זהות זו אינה רק אמת, אלא מהווה גם "אידיאל של מימוש מוחלט" (ideal of ultimate fulfillment). מריון טוען שאותה הזהות ביו כוונה לאינטואיציה והאידיאל של מימוש מוחלט הינם בלתי ניתנים למימוש. הסיבה לכך, לפיו, היא מוגבלותה של האינטואיציה. הכוונה תמיד תתעלה מעל לאינטואיציה והתופעה אינה מסוגלת לכסות על הפער : "The realm of meaning is much wider than that of intuition"36. למעשה, אפילו סכום לא מוגבל של תוצרים אינטואיטיביים לא ימלאו את החלל הקוגניטיבי באובייקט האמיתי המוחלט לעולם. חוסר יכולתה של האינטואיציה למלא את המחשבה משאיר תמיד מקום לאחרונה ולפרשנויותיה.

מגבלותיה של האינטואציה הן תוצאה של מסורת מטא-פיסית הבאה לידי ביטוי בעיקר אצל עמנואל קאנט. קאנט הגדיר את האמת כהקבלה בין אינטואיציה למושג. ללא חושיות, לא ייחשף האובייקט בפנינו. ללא הבנה, לא ניתן לחשוב על האובייקט :" Thoughts without content are empty, intuitions without concepts are blind"37.  עם זאת, גם קאנט הטיל ספק בהקבלה מלאה בין אינטואיציה למושג. המושג נותר ריק ללא אינטואיציה, שהיא התנאי לניסיון וככזו מקיימת את האפשרות לקיומו של המושג.  במילים אחרות, התופעה נחשבת באמצעות המושג, אך על מנת שניתן יהיה לחשוב עליה, היא צריכה בראש ובראשונה להינתן על ידי האינטואיציה, לכן

 "in the realm of the phenomenon, the concept is not king but rather intuition"38.

הדגשת חשיבותה של האינטואציה היא, בלשונו של מריון, רק תרגיל טקטי בו משתמש קאנט על מנת להמחיש, בסופו של דבר, את מגבלותיה. אם האינטואיציה לבדה אחראית לחשיפתם של אובייקטים, בפני בני האדם נחשפות רק תופעות חושיות. מיתר התופעות הדורשות פעילות של האינטלקט נשללת האפשרות להופיע. התופעה נותרת מוגבלת למסגרת הגורם המאפשר לה להופיע – האינטואיציה. נוצר פרדוכס : ככל שהאינטואיציה חושפת יותר באופן חושי, כך הופך כישלונה לאפשר את קיומה של תופעה מוחשי יותר39.

אינטואציה תלויה ברעיון. רעיון הינו בלתי-נראה לחושים, אך עדיין נותר גלוי – visable – היות ו-'פרח המחשבה' מזמין אליו 'פרחים חושיים' ושורד אותם"40.  במילים אחרות, המחשבה היא הפעולה המקשרת בין אינטואיציה לאובייקט. המחשבה מתעלה מעבר לאובייקט הניתן לנו על ידי האינטואיציה ומייחדת מקום לאותם היבטים של התופעה שלעולם לא יופיעו בכוחה של החושיות בלבד. התופעה, לפיכך, היא דבר מוגבל מטבעה. מוגבלותה של האינטואיציה כובלת אותה לאופק והרעיון מוביל אותה לרדוקציה ל-'אני'.

ז'אן לוק מריון שואל אם ניתן לחשוב על אינטואיציה לא מוגבלת שתמנע תלות באופק וברעיון שמוביל לרדוקציה ל-'אני' על סמך אותו האופק ההתחלתי. האם ניתן לחשוב על תופעה שאינה מרוששת (impoverished) על ידי אינטואיציה אלא רוויה (saturated) בה. על אותו המשקל, האם קיימת תופעה שאינה מאופיינת בכשלים בהם ניחנה האינטואיציה, ולפיכך, האם ניתן לשפר את התופעה על ידי פריצת גבולות האינטואיציה, באמצעות סוג של אינטואיציה שתתעלה מעל עצמה ותיתן יותר ?  

עמנואל קאנט דן באפשרות כזו בצורת הרעיון האסתטי המייצג אינטואיציה שאינה יכולה להפוך לקוגניציה. בייצוג אסתטי מציגה האינטואיציה עודף של givenness בדמיון, מעל ליכולתו של המושג לארגן את התוכן האינטואיטיבי במסגרת חוקים41. קאנט מציין כשלון לא של האינטואיציה אלא של המושג, היות והראשונה לא נחשפת עוד באמצעות המושג אלא מתעלה אל מעל ליכולת הקיבול שלו. נוצר כאן תהליך הפוך מזה שתואר בפסקאות הקודמות, שם נכשלה האינטואיציה אל מול המושג, בעוד שכאן המושג נכשל למולה. האינטואיציה אינה בלתי נראית כתוצאה מעיוורון אלא כתוצאה מעודף אור המסנוור את המושג. עודף האור חושף תופעה רוויה באינטואיציה. בכיוון הזה ממשיך מריון כשהוא מאמץ את המודל האסתטי של תופעה שאינה מרוששת על ידי אינטואיציה ומוגדרת על ידי הזהות בין אינטואיציה לכוונה, אלא תופעה הרוויה באינטואציה ולפיכך בריבוי עודף של givenness על כוונה.

ריבוי עודף של givenness על כוונה מאפיין את התופעה הרוויה כתופעה המתעלה מעל לקטגוריות ההבנה. מריון ממחיש כיצד התופעה הרוויה מתעלה מעל ההבנה כשהוא מציג את קוויה הכללים במסגרת שני מושגים - 'תדהמה' (amazement) ו-'ערפול חושים' (bedazzlement). התופעה הרוויה אינה ניתנת להערכה במונחים כמותיים. מכיוון שהאינטואיציה בתופעה הרוויה אינה מוגבלת, תוכנה אינו ניתן לחלוקה או להגדרה אחידה באמצעות חלקים סופיים. במילים אחרות, התופעה הרוויה אינה יכולה להימדד על בסיס הפרטים המרכיבים את תוכנה, היות והאינטואיציה שמאחורי התופעה מגדילה את כמותם ומשקלם של אותם הפרטים ללא הרף. לפיכך, נמדדת התופעה הרוויה במונחים של 'סינתזה מיידית' (instantaneous synthesis) – ייצוג של מה שמתעלה מעל לסכום הפרטים המרכיבים את תוכנה של התופעה, בניגוד ל-'סינתזה עוקבת' (successive synthesis) המודדת את התופעה ביחס לפרטיה המצטברים. 

ה-'תדהמה' היא ביטוי לתופעה רוויה הנמדדת מעל לסכום חלקיה. על פי דקארט התדהמה מכה בנו כשהסובייקט תופס את האובייקט באופן ראשוני בלבד, ללא היכולת לצבור ידע מוחשי נוסף לגביו42.  האובייקט מציג בפנינו היבט אחד ויחיד שלו ומייד אנו מרותקים ומוכים בתדהמה לגבי כול מה שנחשף מאוחר יותר. כל תופעה היוצרת תדהמה כופה את עצמה עלינו כך שאין אנו מסוגלים להעריך אותה באמצעות פרטיה הפרטניים ואין אנו מסוגלים ליצור סכמה של אותם הפרטים ושל סדרם. מריון מסביר כיצד התדהמה מתעלה מעל יכולתנו הרציונלית להבין ולמדוד אותה : 

Indeed it amazes because it arises without any common measure with the phenomena that precedes it, without announcing or explaining it43.  

בנוסף לקושי להעריכה במונחים כמותיים, התופעה הרוויה מציגה קושי נפשי בפני הסובייקט בעצם נשיאתה, ובכך מציינת כשל בהבנה איכותית. האינטואיציה, במסגרתה חושפת ללא הגבלה. היא מגיעה לעוצמה העולה על יכולת ההערכה, כלומר, מנקודת ההתחלה של הופעתה בפני החושים, התכנים שהיא מציגה מתעלים מעבר לכל יכולת חיזוי וקליטה. האינטואיציה מסנוורת את ההבנה כש-'ערפול חושים' מוגדר כמבט מעוור. מבט מעוור הוא מבט הנחשף למידה מופרזת של אינטואיציה, עד שזה אינו מסוגל "להישיר מבט" לעבר מה שהוא רואה. אדיפוס, מעיר מריון, מעוור את עצמו לאחר שנחשף למה שמבטו אינו מסוגל לראות - חומרת החטא שלו עצמו.

ניתן להוסיף לכך את דוגמת האורקל העיוור במחזות של סופוקלס – טירסיאס, הנביא העיוור הרואה מעבר למובן הרגיל של ראייה, הנביא החווה את רצון האלים. ב-'משל המערה' של אפלטון מספק מריון דוגמא נוספת לערפול חושים בדמותו של האסיר היוצא מהמערה. ביציאה ממנה הוא נתקף בערפול חושים כשהוא רווי באורה המסנוור והמעוור של השמש ושל האמת. לסיכום, התופעה הרוויה העומדת מאחורי ערפול החושים מושפעת משני גורמים עיקריים. ראשית, במונחים קאנטיאנים ישנו מקסימום סובייקטיבי – המפתן שעם חצייתו אין ההבנה מסוגלת להתמודד עוד עם המידע הזורם אליה מן האינטואיציה. ערפול החושים מתחיל ברגע בו נחצה קו של המקסימום הסובייקטיבי.

שנית, התופעה הרוויה ממחישה את סופיות האדם, סופיות שאינה נמדדת במונחים של מחסור במידע אלא בעודף שלו. מול אותו העודף לא נותר לאדם ולמבטו אלא לעמוד דוממים מול העוצמה הנמצאת מעבר להבנתו של האדם וזאת, כפי שיודגם בהמשך, אותה הדממה אותה חווה כל המתנסה בתופעה הרוויה באמונה.  

התדהמה וערפול החושים מציינים את שקיפותה של התופעה הרוויה למונחים כמותיים ואיכותיים. לאחר שמריון מדגים שקיפות זו, הוא ניגש לטפל במגבלות האופק והרדוקציה ל-'אני' תוך המחשה כיצד התופעה הרוויה מתעלה מעליהם.  קאנט מעלה שלוש הנחות מקדימות המגדירות את התופעה. באמצעות שלילתם מגדיר מריון את התופעה הרוויה. על פי ההנחה הראשונה, כל תופעה מציינת אחדות של הניסיון. אחדות של הניסיון באה לידי ביטוי באמצעות

 א) היות התופעה פועל יוצא של התגשמות

ב) היות התופעה נובעת מסיבה

ג) היות התופעה חלק ממכלול (community) תופעות אחרות44.  

בהתייחסות להנחה הנ"ל, שואל ז'אן לוק מריון האם כול תופעה חייבת לכבד את עקרון אחדות הניסיון. האם תופעה אינה יכולה לכפות את עצמה על התפיסה מבלי להיות תלויה בה ובשלוש הנקודות שהן ביטוי של תוקפה? התופעה הרוויה יכולה להתגלם מחוץ לרשת גורמים המכתיבים את אחדות הניסיון. היא יכולה להתעלות מעל לניסיון במובן היותה בלתי ניתנת לצפייה על בסיס העבר, בלתי ניתנת למיצוי ולהבנה על סמך ההווה ובלתי ניתנת לשחזור על בסיס העבר. בקצרה, תופעה ייחודית ומנותקת מכל הקשר, תופעה שהיא 'אירוע טהור' (pure event), בלשונו של מריון. 

ההנחה השנייה נוגעת גם היא בעקרון אחדות הניסיון, אחדות מובנית באמצעות האנלוגיה. האנלוגיה המאחדת את הניסיון יכולה להיות כמותית (מתמטיקה) או איכותית (פיסיקה). אנלוגיות ניסיון אינן מכוננות את האובייקט אלא מבטאות צורך סובייקטיבי בהבנת המציאות, בהיותה הבסיס לקביעת ידע א-פריורי. אולם, כאמור, הסובייקט נחשף גם לסוג של תופעות שהן מעבר להבנה כמותית או איכותית, בדמות ה-'אירוע הטהור' הגלום בתופעה הרוויה. לפיכך, מעלה מריון תהייה, כיצד יכולה האנלוגיה להוות קנה מידה לתופעה רוויה המתעלה מעל כל ידע א-פריורי שהניסיון מתיימר לבסס?   

ההנחה השלישית של קאנט מבוססת על הקביעה לפיה אחדות הניסיון, האחדות הסינתטית של תופעות, מתפתחת על בסיס של זמן. בשפה מטפורית, מסיק מכך ז'אן לוק מריון כי השחר שמעל התופעה אינו יכול להפציע אלא מעל לאופק. במילים אחרות, כל תופעה זקוקה לאופק באופן כללי, ולא רק במונחים של זמן. מכאן נובע קיומו של אופק שקודם להופעתה של התופעה הקיימת על הרקע אותו הוא מספק, כשכל הופעה כזו מוגבלת לממדיו המושגיים של אותו האופק. מעבר לזהותו של האופק, נשאלת השאלה המהותית (שהוצגה במאמר זה מכבר) - האם תופעה יכולה להתעלות מעליו?

מריון אינו מבטל את האופק לחלוטין. הוא מודע לכך שללא אופק אין אפשרות מעשית לתופעה. מה שעומד בראש מעייניו הוא הצורך לתאר תופעה כלא מוגבלת על ידי האופק. הוא מחפש תופעה שלא תבוא לידי עימות עם קדימותו של האופק, ושקדימותו לא תערער את שאיפתה של התופעה למוחלטות. עד כה תיאר מריון תופעה שמשיגה בדיוק את מה שהוא מבקש : התופעה כ-'אירוע טהור', המתעלה מעל עבר, הווה ועתיד, מעל לאנלוגיה של הניסיון ומעל למחשבה כמותית ואיכותית – היא זו המסוגלת לזרוח באופן מוחלט מעל האופק. אולם כפי שנאמר, התופעה המוחלטת אינה מבטלת את האופק אלא רק מונעת ממנו להגבילה. אם כן, שואל מריון, מהו אותו אופק לא מגביל שהתופעה המוחלטת מזהה?

האופק המופיע מול תופעה כזו הוא אופק רווי (saturated horizon). כשמדובר על תופעה רוויה, מתעלה עוצמת האינטואיציה מעל לניסיון הרגיל. מצד שני האופק, מעצם טבעו, מגביל ומוגבל על ידי התופעה. באמצעות הליכה זו על גבול הפנמנולוגיה מצליחה התופעה למלא ולהציף את האופק. אצל שפינוזה, למשל, הנוכחות הכל-יכולה של ההתגשמות האלוהית כצורך הנצחי והמוחלט מצליחה להמם ולטשטש את אופק המטא-פיסיקה הקרטזיאנית באמצעות אי-הותרת מקום לכל דבר שהוא סופי. באופן דומה, משתיתה התופעה הרוויה את המוחלטות שלה ומאפשרת את הופעתו של יותר מאופק מושגי אחד מוגדר. זאת תוצאת הרוויה המתעלה מעל "a system of coordinates" או " relational network that ensures experience its unity"45. מריון מסביר זאת : 

…no horizon nor any combinations of horizons tolerate the absoluteness of  the phenomenon precisely because it gives itself as absolute; that is, as free from any predetermination by a network of  relations, with neither precedent nor antecedent with the already seen (the foreseen)46

הרדוקציה ל-'אני' היא הסוגיה הנוספת אותה מנסה מריון לפתור כחלק מתיאור התופעה הרוויה כמוחלטת מטבעה. התופעה הרוויה אינה ניתנת לבחינה במונחים של מודליות (modality). הקטגוריות של המודליות, מטעים קאנט, אינן מגדירות את האובייקט כשלעצמו ואינן מגדירות קשר בין אובייקטים אלא את היחס שלהם למחשבה. בכך מבטאות הקטגוריות המודליות את פעולתו של כוח הידע. חייבת להיות חפיפה בין האובייקטים של הניסיון לבין כוח הידע. בכוחה של חפיפה זו נקבעת אפשרות התופעה להתגלם עבור ה-'אני' המתעלה אל למעבר.

לפיכך אפשרות קיום התופעה תלויה ברדוקציה ל-'אני'. לשאלה מה יקרה במידה והתופעה לא תחפוף ל-'אני' היודע, ישיב קאנט בשלילת אפשרותה של התופעה. תשובה זו תקפה לגבי התופעה הרגילה, אך מה בדבר התופעה הרוויה? האם גם היא תלויה ברדוקציה ל-'אני' היודע ולפיכך בכוח הידע? לדעתו של מריון, בהתגלמותה של התופעה הרוויה חווה ה-'אני' חוסר הסכמה בין התופעה לבין התנאים הסובייקטיביים המהווים תנאי לקיומה. כתוצאה מכך, ה-'אני' אינו יכול להסמיכה כאובייקט חיצוני לו. התופעה הרוויה מסרבת להניח לעצמה להיראות כאובייקט משום שהיא מופיעה באופן כה מגוון ובלתי ניתן לתיאור עד שכול ניסיון להסמיך אותה כאובייקט הופך בלתי אפשרי.

הופעתה של התופעה הרוויה כ- "non-objectivizable object" אינו מעיד על נסיגה לממד אי-רציונלי או שרירותי, אלא על תופעה שמצד אחד קיימת ונראית, אך מצד שני ה-'אני' אינו מצליח לקבע עליה את מבטו. במילים אחרות, הנראה בתופעה הרוויה נצפה על ידי האני ללא שלזה האחרון תהיה היכולת לשלוט על אשר הוא רואה : התופעה הרוויה כופה את עצמה על האני בעוצמת אינטואציה גבוהה עד כדי שלילת האפשרות לרדוקציה שלה (של האינטואיציה) לניסיון, ולפיכך ל-'אני'. יחד עם זאת, לא ניתן לבטל את קיומה של אותה האינטואיציה. קיומה למעשה מתאפשר ללא תנאי ה-'אני'.  אם כן, ארבעה עקרונות מייחדים את התופעה הרוויה ביחס לתופעה רגילה.

א) היא בלתי ניתנת למדידה במונחים כמותיים,

ב) היא בלתי ניתנת למדידה במונחים איכותיים,

ג) היא מתעלה מעל אחדות הניסיון בהיותה בלתי תלויה באופק ו-

 ד) היא אינה ניתנת לרדוקציה ל'אני'.  

בתחילת המאמר מבטיח מריון לדון באפשרות התופעה הדתית במסגרת של Phenomenality :  

…the religious phenomenon would thus become a privileged index of the possibility of phenomenality47.

בפועל ז'אן לוק מריון לוקח את המאמר לכיוון הפנמנולוגי יותר מאשר לכיוון התיאולוגי. אולם אין זאת אומרת שהמאמר נעדר משמעות תיאולוגית. התופעה הרוויה רוויה במשמעויות דתיות, רוויה באמונה. על מנת להבין את הקשר בין הממד הפנמנולוגי לתיאולוגי אצל מריון, יש לשלב בין God without Being לבין "The Saturated Phenomenon". לדעתו של אדמונד הוסרל48, הקושי בתופעה לא בא לידי ביטוי בהיותה בלתי ניתנת למדידה במונחים כמותיים או איכותיים (עקרון א' ו ב'). תוכנה של האינטואיציה יכול להתעלות כמותית ואיכותית על מה שמאפשר המבט. הקושי האמיתי הסובב את התופעה הרוויה בא לידי ביטוי בהיותה לא תלויה באופק וברדוקציה ל-'אני' (עקרונות ג' ו-ד') – מה שמעמיד אותה בסתירה ל "עקרון כל העקרונות". על כן, ייסוב הניסיון למצוא את הקשר בין הממד הפנמנולוגי לתיאולוגי סביב שאלת האופק והרדוקציה ל-'אני'.

התופעה הרוויה חושפת את עצמה כחופשייה באופן מוחלט מכל אנלוגיה לניסיון קודם שנחווה, הובן או הוסמך כאובייקטיבי - היא אינה תלויה באופק. האם אין אי-התלות בניסיון כאופק קשורה בשחרור מתלות באופק נוסף, באופק המוגדר במונחים של הבדלה אונטולוגית?

התופעה הדתית, המתבססת על אמונה, אינה מעוגנת ביחס בין Being ל-being, אלא מסוגלת להערים על המשחק האונטולוגי. האינטואיציה בחוויה הדתית מרווה לחלוטין את הניסיון ומתעלה מעליו, והאופק היחיד שנחשף הוא ה-agape, הנמצא בממד השונה לחלוטין ממימד של המודליות והקטגוריות של ההבנה. היכולת להערים על המשחק האונטולגי דומה ליכולת להרוות את הניסיון. ב-"The Saturated phenomenon" מתאר מריון את התופעה הרוויה כ -

…absorbing all the determinations and all the individuals corresponding thereto, manages to overwhelm with its infinitely saturated presence the horizon of Cartesian metaphysics, by leaving therein no more free space for the finite 49(my emphases).

 ב-God without Being הוא מתאר את  חווית ה agape כ-

 At the heart of the agape , following its flux as one follows a current that is too violent to go backup, too profound for one to know its source or valley, everything flows along the giving, and, by the wake traced in water, but without grasping anything of it, everything indicates the direction and meaning of distance. Even, eventually, Being/being – like the rest 50 (my emphasis). 

התופעה הרוויה סופגת לתוכה כל התגלמות מוחשית או אובייקטיבית של הנחשף ומשאירה את האדם נטול יכולת הבנה רציונלית, קרטזיאנית, בדומה ל-" without grasping anything of it" ב-agape. באי-הותרת חלל ריק לכל דבר סופי, דומה התופעה הרוויה לאותו החלל או המרחק ("distance") שיוצר ה-agape מכל ניסיון יומיומי ולבסוף מהקשר שביןBeing  ל-being.  

כפי שנאמר לעיל, ה-'אני' יכול לצפות בתופעה הרוויה, אך אין הוא יכול להתמקד ולנעול מבטו עליה : "to see but not to look after" או "eye without a look"51. ה-'אני' מתמודד עם עומס יתר של תוכן אינטואיטיבי באמצעות עדשות קצרות מידי ומצליח לראות לנגד עיניו חזות מטושטשת. ה-'אני' חש כי מבטו אינו חוזר אליו אלא ממשיך לבהות לתוך ערפל מושגי. לדעתו של מריון נוצר כאן פרדוכס. לא רק שה-'אני' אינו מסוגל לשעבד ולייחס את התופעה לעצמו, אלא אף חש שהתופעה עושה זאת לו – התופעה מסמיכה אותו במקום שהוא יסמיך אותה :  

The “I”… finds itself … deprived of the duties of constitution, and thus itself constituted: a “me” rather than “I”52.

התופעה הרוויה המסמיכה את ה-'אני' הינה תופעה השייכת לעצמה ומתחילה מעצמה, ומריון מכנה אותה 'התגלות' (revelation). הוא מדגיש שהתגלות זו היא התגלות במונחים פנומנולוגים 53, אולם בטקסט התיאולוגי של God without Being אנו נתקלים בתופעה שמסמיכה את ה-'אני', שבדומה להתגלות הפנמנולוגית מציינת התגלות תיאולוגית. התופעה הנ"ל היא תופעת הסמל (icon).

אם נחזור ל "The Saturated Phenomenon", ז'אן לוק מריון מתאר לקראת סוף המאמר דרגות של תופעה רוויה. ראשית ישנה תמונה הנחשפת באמצעות עודף אינטואיציה. המתבונן אינו יכול לגבש תמונה מלאה וברורה של מה שהוא רואה, אך עם זאת יכול עדיין להתמקד להכליל את הנראה תחת מבטו. מריון מפנה אותנו לדוגמת האליל. ב-God without Being, יש לאליל פונקציה דומה. האדם העומד מול האליל נחשף לאינטואיציה בעוצמה רבה הגורמת לסחרור חושים, אולם המבט אינו ממשיך לאינסוף. הוא נעצר, מתמקד ומתקבע. האליל משמש מראה בלתי נראית המשקפת את דמותו של המתבונן חזרה אליו, כמו גם את כוונותיו ומאווייו. מתוקף כך, הבלתי נראה היחיד באליל הוא הפונקציה אותה הוא ממלא (מראה בלתי נראית) ובניגוד לתופעה הרוויה, המאופיינת בערפול חושים כתוצאה מאי-היכולת למקד מבט, האליל מסחרר בגלל עודף הראות שהוא מספק למתבונן. האליל אינו יכול לציין תופעה שאינה תלויה ברדוקציה ל-'אני', משום שבמבט לעברו נתקל ה'אני' באותה המראה שמחזירה אליו את המבט : 

 "With the idol, the invisible mirror admits no beyond, because the gaze cannot raise the sight of its aim"53.

 אנו מתקדמים לשלב הבא, כשב-"The Saturated Phenomenon", מתאר מריון מבט שנתקל במבט בלתי נראה, המתבונן על המתבונן. תופעה זו משויכת לסמל. ב-God without Being, הסמל, בניגוד לאליל, אינו תוצאה של מבט המתבונן, אלא מחולל את המבט בעצמו. הוא (הסמל) מזמן אליו את עיניו של המתבונן על מנת שאלה תתעלינה במבטם ולא תעצורנה בנראה. במילים אחרות, הנראה מציג את עצמו כבלתי נראה. הסמל חושף פנים שבראייתן נח המבט האנושי על דמות חסרת פנים – המבט האנושי נסוג לאחור מהנראה לבלתי נראה באמצעות צורתו הנראית של הסמל. מריון מציג כאן תיאור הזהה לתיאור התופעה הרוויה ב-"The Saturated Phenomenon" כ-"eye without a look". עינו חסרת המבט של המתבונן בסמל גורמת לסמל להביט על המתבונן במקום שהמתבונן יביט עליו. מריון מסביר ב-God without Being : "…the icon opens in a face that gazes at our gaze in order to summon them to its depth "54. הסמל המתבונן במתבונן ממלא תפקיד זהה לזה אותו ממלאת התופעה הרוויה המסמיכה את ה-'אני' במקום שה-'אני' יסמיך אותה. שניהם מציינים תופעה נעדרת רדוקציה ל-'אני'. 

השילוב הסופי בין פנמנולוגיה לתיאולוגיה מתרחש ב-" The Saturated Phenomenon" כשעודף האינטואיציה מוביל את מבטו של המתבונן על המתבונן להתפרש במונחים של אהבה ונתינה. כאן משתמש מריון במושג תיאולוגי – 'theophany'. המילה theophany לקוחה מהמילה הלטינית theophaneia, שמשמעותה התגלותו של האלוהים לאדם. לא בכדי, ב-God without Being מתגלה החוויה הדתית כתופעה רוויה, רוויה באהבה ללא תנאי מוקדם של נתינת מתנה המתעלה מעל עצמה – מעל האופק ומעל ה-'אני':  

Thus love gives itself only in abandoning itself, ceaselessly transgressing  the limits of its own gift, so as to be transplanted outside of itself55. 

לסיכום, הכותרת לפרק השלישי במאמר מבטיחה להשיב את האלוהים חזרה אל הפילוסופיה לאחר שפרקים קודמים יצרו את ההבדלה בין חשיבה פילוסופית המתגלמת ב-theiology לבין חשיבה דתית המתגלמת ב-theology. ב-God without Being שויך מושג האלוהות כחוויה דתית לממד התיאולוגי ואילו האלוהים של הפילוסופיה היה אלוהים של הרצון לעוצמה, של סיבת עצמו או של ההוויה. לאלוהים של אמונה במסגרת החוויה הדתית לא היה מקום תחת כנפי הפילוסופיה. ב-"The Saturated Phenomenon" מבצע מריון מהלך של פסיעה על גבולות הפנמנולוגיה והצגת התופעה הרוויה המאפשרת, באמצעים של אותה הפנמנולוגיה שעל גבולותיה הוא מתהלך, להכניס את החוויה הדתית לתוך החשיבה הפילוסופית כתופעה רוויה הנישאת מעל לאופק ומעל ה-'אני' אך עדיין נשארת במסגרתם. כפי שהאופק לא מתבטל כליל אלא הופך בלתי מגביל וכפי שהאני לא מתבטל אלא הופך לחלק מן התופעה במקום להיות מרכזה, כך נותרת גם הפנמנולוגיה ניצבת על כנה, אם כי באופן שונה. הכרה בתופעה הרוויה ובמשמעויות התיאולוגיות שלה, כפי שהמאמר מתאר אותן,  מציגה "A final possibility of phenemonology"56.

ערות שוליים: 

1) Paul DeHart, “ The Ambiguous Infinite: Jungel, Marion, and the God of Descartes,” The Journal of Religion, Vol. 82, no. 2, 2002, pp. 75-99.

 2) DeHart, “ The Ambiguous Infinite”, 84

 3) ב Principles, I/52 טוען דקארט:

That the term is applicable univocally to the mind and the body, and how substance itself is known. Created substances, however, whether corporeal or thinking, may be conceived under this common concept; for these are things which, in order to their existence, stand in need of nothing but the concourse of God. But yet substance cannot be first discovered merely from its being a thing which exists independently, for existence by itself is not observed by us. We easily, however, discover substance itself from any attribute of it, by this common notion, that of nothing there are no attributes, properties, or qualities: for, from perceiving that some attribute is present, we infer that some existing thing or substance to which it may be attributed is also of necessity present.

 

4) DeHart, “ The Ambiguous Infinite”, 91

5) Descartes, Meditations on First Philosophy

  מקור:

6) Jean-Luc Marion, God without Being (Chicago and London: The University of Chicago Press, 1991).

7) Marion, God without Being, 36

8) Ibid., 38

9) מריון מצטט את היידגר  ב GwB, 42:

Human Dasein is a being with the kind of being to which it belongs essentially to understand something like Being.

10) Marion, God without Being, 43

11) Ibid,, 44

12) Ibid., 52

13)  Ibid., 54

14)  Ibid., 60

15) Ibid., 61

16) Ibid., 62

17) Spinoza, Ethics, trans. G.H.R Parkinson (Oxford: Oxford University Press, 2000), p. 81.

18) אמונה היא עדיין סוג של Dasein אולם היא נהנית מעצמאות אונטית (ontic) משום שלא ניתן לבצע בה רדוקציה לתלות אונטולוגית ב Dasein

19) הסימון אלוxים מקביל למה שמריון מכנה Gxd: God that crosses Being

20) Marion, God without Being, 69

21) Ibid., 71

22) Ibid., 83

23) Ibid., 84

24) Ibid., 84-5

25) Ibid.,  85

26) Ibid., 88

27) ב God without Being (עמ' 96(  מריון מגדיר ousia כמשהו שקיים כאן ועכשיו. הגדרה זאת ניזונה מהאופן בו אריסטו תפס את משמעותה של ה ousia כנוכחות הקיים – "that something is", במילים אחרות, מה שנוכח מעצמו.

Michael E. Zimmerman, Heidegger’s Confrontation with Modernity (Bloomington and Indianpolis: Indiana University Press), p. 169.

28) Marion, God without Being, 101

29) Ibid., 101

30) Ibid., 106

31) Jean-Luc Marion, “The Saturated Phenomenon,” Philosophy Today, Vol. 40, no. 1, 1996, pp. 103-124.

32) Marion, “The Saturated Phenomenon,”, 104

33) Ibid.

34) ibid., 106

35) Husserl in ibid., 105

36) Husserl in ibid., 108

37) Ibid., 109

38) Ibid.

39) Ibid., 110

40) “…the flower of… calls for sensible flowers and survives them…”, ibid., 110

41) בביקורת השיפוט הטהור קאנט מתאר את הנשגב כמאבק אסתטי בין הבינה לדמיון שנובע מנטייתה של הראשונה לתפוס את התופעה כטוטאלית במסגרת חוקים ואילו הדמיון מציג תופעה מעבר ליכולת של הבינה לתחום במסגרות טוטאליות:

The feeling of our incapacity to attain to an idea that is a law for
us, is respect. Now the idea of the comprehension of any phenomenon
whatever, that may be given us, in a whole of intuition, is an idea
imposed upon us by a law of reason, which recognizes no definite,
universally valid and unchangeable measure except the absolute
whole. But our imagination, even when taxing itself to the uttermost
on the score of this required comprehension of a given object in a
whole of intuition (and so with a view to the presentation of the idea
of reason), betrays its limits and its inadequacy, but still, at the
same time, its proper vocation of making itself adequate to the same as law…
In the case of the logical estimation of magnitude, the
impossibility of ever arriving at absolute totality by the progressive
measurement of things of the sensible world in time and space was
cognized as an objective impossibility, i.e., one of thinking the
infinite as given, and not as simply subjective, i.e., an incapacity
for grasping it; for nothing turns there on the amount of the
comprehension in one intuition, as measure, but everything depends
on a numerical concept. But in an aesthetic estimation of magnitude
the numerical concept must drop out of count or undergo a change.
(Book II, ss 27)
 

42) Marion, “The Saturated Phenomenon,” 113

43) Ibid., 114

44) Ibid., 115

45) Ibid., 116

46) Ibid., 118

47) Ibid., 103

48) Ibid., 120

49) Ibid., 117

50) Marion, God without Being, 106

51) Marion, “The Saturated Phenomenon,” 119

52) Ibid., 119

53)  Marion, God without Being, 13

54) Ibid., 19

55) Ibid., 48

56) Marion, “The Saturated Phenomenon,” 122

 

ביבליוגרפיה

מקורות ראשיים:

Jean-Luc Marion, God without Being (Chicago and London: The University of Chicago Press, 1991).

Jean-Luc Marion, “The Saturated Phenomenon,” Philosophy Today, Vol. 40, no. 1, 1996, pp. 103-124.

 

מקורות משניים:

Descartes, Meditations on first philosophy (Indianapolis : Bobbs-Merrill, 1960).

Descartes, Descartes' meditations and selections from the principles of philosophy (Chicago : The Open court publishing company, 1969)

Paul DeHart, “ The Ambiguous Infinite: Jungel, Marion, and the God of Descartes,” The Journal of Religion, Vol. 82, no. 2, 2002, pp. 75-99. 

Richard Polt, Heidegger (Ithaca and New York: Cornell University Press, 1999). 

Spinoza, Ethics, trans. G.H.R Parkinson (Oxford: Oxford University Press, 2000) 

Michael E. Zimmerman, Heidegger’s Confrontation with Modernity (Bloomington and Indianpolis: Indiana University Press).

 

 

*** 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי