אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המרחב הערבי בנתיב הכישלון המדינתי / קובי מיכאל ויואל גוזנסקי


המרחב הערבי בנתיב הכישלון המדינתי / קובי מיכאל ויואל גוז'נסקי, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת ת"א, יולי 2016, 149 עמ'

המרחב הערבי בנתיב הכישלון המדינתי / קובי מיכאל ויואל גוז'נסקי, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת ת"א, יולי 2016, 149 עמ'

 ספרם של החוקרים במכון למחקרי בטחון לאומי, קובי מיכאל ויואל גוז'ינסקי הוא ספר דק כרס אבל ענייני, בהיר, המסתמך על מקורות תאורטיים לא מועטים. הספר אולי נועד לקובעי מדיניות אבל הוא גם ספר אקדמאי לקהל הרחב היכול להיעזר גם בטבלאות המבהירות שבו.

השיח שהספר נסב עליו הוא שיח המדיניות הראליסטית הקושרת בין אידיאולוגיות ואינטרסים פוליטיים לבין אפשרויות בינוי והתפוררות מבנית מדינתית. מעבר לעניין הכללי, יש בו מידע רלבנטי לישראל על המדינות הסובבות אותה וביחוד הרשות הפלסטינית, מכאן שמעבר לשיח הזכויות הקיים, מן הראוי לעסוק גם בשיח הביסוס המדיני.

רציונל המחקר כבר מצוי בטענה בהקדמה ש"חשיבותו של המחקר היא בניסיון להרחיב את היריעה ולהעמיק את הידע על ההשלכות של הטלטלה העוברת על המרחב הערבי מאז שלהי 2010, שאחד מביטוייה הבולטים והחמורים הוא האצה של תהליכי כישלון מדינתי והתפרקותן של מדינות לאום ערביות"(עמ' 9).

תרומת הספר העיקרית מצויה בתאורטיזיצית המדינה הכושלת. זו זכתה לתיאורים שונים כמו: "מדינה שברירית", "מדינה קורסת", "כישלון מדינתי", כמו גם "מדינה במשבר" ואף "מדינה שברירית כתוצאה מקונפליקט" (עמ' 17). המחברים מעדיפים לעשות שימוש במונח "מדינה כושלת" הנוצרת "כאשר היא מפגינה יכולת מועטה או אף אפסית לספק לאזרחיה ביטחון אנושי... מתאפיינת בכושר משילות ירוד של השלטון המרכזי כתוצאה מחולשתו. שלטון חלש הוא שלטון שהלגיטימיות שלו מוגבלת או שכלל אינה קיימת ואשר אינו נהנה ממונופול על ההפעלה של אמצעי האכיפה (הכוח). לפי צ'רלס קול, מדינה הופכת לכושלת כשמוסדותיה וסמכויותיה כלפי פנים וחוץ נחלו כישלון חרוץ, כלומר קרסו"(עמ' 18).

לדעת המחברים מוסיף ויליאם זרטמן אבחנה חשובה ה"נוגעת לתהליך שבו מדינה הופכת לכושלת לטענתו, מדובר לרוב בתהליך הדרגתי וממושך ולא באירוע פתאומי שמתרחש באבחת חרב... עוד הוא כותב שמדינות הלוקות בפרגמנטציה פנימית (בעיקר נוכח פוליטיקה של זהויות - דתית, אתנית, עדתית וכדומה), ובה בעת מתאפיינות במוסדות חלשים ואף לא מתפקידים, עלולות להפוך למדינות כושלות... מייקל הדסון בחן את יציבותן ואת חוזקן של מדינות על פני רצף שבין מדינות שבריריות למדינות יציבות ודינמיות על בסיס שני משתנים: מידת הפרגמטיזציה הפוליטית ( שבאה לידי ביטוי בפוליטיקה של הזהויות) ומידת האפקטיביות השלטונית. כמו זרטמן גם הוא הגיע למסקנה כי כאשר האפקטיביות נמוכה והפרגמנטיזציה גבוהה, ישנה סכנה ממשית ליציבות המדינה"(עמ' 19,20).

המחברים מסכמים שלמדינות הכושלות "יש שלושה מאפיינים בולטים משותפים: ממשל חלש ונעדר לגיטימציה, עוני עמוק וקונפליקט פנימי מתמשך"(עמ' 21). נוסף על כך הם מציינים ש"מדינות כושלות מתאפיינות גם בשחיתות רבה: השליטים ומקורביהם הופכים לעשירים יותר ויותר, והאזרחים הופכיים לעניים יותר ומנוצלים יותר. חמור מכך: הביטחון האישי אינו קיים למעשה במדינות הכושלות, וחייהם של האזרחים הופכים להפקר. כתוצאה מחוסר יכולתה של המדינה לספק לאזרחים צרכים בסיסיים, צומחים ארגונם וגופים שלוקחים על עצמם חלק מתפקידי המדינה"(עמ' 24). במילים אחרות ניתן לראות בתהליכי קריסת המדינה הכושלת את התהליך ההפוך לבינוי אומה ולדמוקרטיצזיה .

בטרם אדון ברמה האמפירית ביחס למדינות ערב , אקדים ואציין שאני מסתייג מהשימוש של המחברים במונח "מדינת לאום" ביחס למדינות ערב, (אף המחברים עצמם המודעים לבעייתיות המושג מעירים עליו). את מדינת הלאום הם מאפיינים ככזו שבה קיים "שלטון מרכזי סמכותי וגבולות ברורים"(עמ' 11).

כמעט באותה נשימה הם מציינים ש"רוב המדינות הערביות במרחב לא הצליחו במהלך שנות קיומן לעצב אתוס לאומי מגובש ומסוכם ולכן גם לא הצליחו לגשר על פני מתחים ושסעים דתיים, עדתיים ואתניים" (עמ' 12), אולם אין מדינת אום ללא קיומו של לאום, וכפי שמודים המחברים-"התפרקותן של מדינות הלאום הערביות במרחב נבעה מהיעדר דבק מלכד בן תושביהן"(עמ' 66), ודומה שרק מצרים מתקרבת למודל של מדינה כזו.

המחברים משתמשים בניתוחו של אסף מלאך "שבחן את סוגיית הקריטריונים המקנים את הזכות להגדרה עצמית לאומית. מלאך זיהה שני קריטריונים רלוונטיים: " הראשון- אורך חייה של התנועה הלאומית, השני- קיומה של מסורת מדינית הבאה לידי ביטוי במוסדות פוליטיים או בכמיהה לכינונם". החברות הערביות השבטיות...היו קבוצות בעלות משך קיום ארוך, אך כל אחת מהקבוצות האלה התלכדה סביב תרבות משותפת, פולקלור מנהגים או דת שהיו ייחודים לה. הקבוצות האלה לא התלכדו סביב היסטוריה לאומית משותפת והיו נטולות כל ניסיון בניהול מדינה או מוסדות מדינתיים. לכן הרעיון המדיני והלאומי היה חדש בעבורן ובהחלט זר להן...מלאך מציג במאמרו חמישה צידוקים עיקריים לקיומה של מדינת הלאום: הצידוק הלאומי, הצידוק הרפובליקני, הצידוק התועלתי-פנימי, הצידוק התועלתני - האוניברסלי והצידוק הדמוקרטי. לטענתו, אף לא אחד מהצידוקים האלה רלבנטי לתרבות השבטית והפוליטית שאפיינה את תושבי האזור ברוב מדינות הלאום הערביות שקמו בעקבות הסכם סייקס - פיקו"(עמ' 67).

אם ארחיב את היריעה ניתן למצוא ממש בטענות הללו גם ביחס לישראל. היהדות אפשרית רק בגלות ונוגדת את רציונל המדינה כפי שקבע גרשון וילר בספרו הידוע תיאוקרטיה יהודית. היהדות כאסלאם אינה מאפשרת למעשה הפרדה בין מיסוד הדת למיסוד המדינה ומאחר וכך, אין היא סובלנית פלוראליסטית ומאמצת את הליברליזם הפוליטי. לא במדינות ערב ולא בישראל - לא יכול להיות מוכר לאום אזרחי החופן את כלל אזרחי המדינה. במידה רבה מאפיינים אלו מסבירים את חוסר היכולת להקים דמוקרטיה ליברלית.

אי היות מדינות ערב דמוקרטיות עולה מכך שיציבותן היחסית מושגת הודות לשלטון רודנים ש"שלטו ביד ברזל"(עמ' 12).

פרגמטזציה בשל מוצא - אתני, שבטי, דתי מעלה השאלה - האם בהכרח פילוג אתני ודתי מחייב הפיכת המדינה למדינה כושלת? הרי אין למעשה כיום מדינות דמוקרטיות הומוגניות אתנית ( למעט יפן) כך ששונות מוצא או דת, אינה מעידה בהכרח על צפי להיותן כושלות. השאלה עוסקת כמובן במדינות לאום הלכה למעשה ושהן דמוקרטיות.

ניתן למצוא מדינות כושלות לא מועטות המפולגות אתנית ודתית כמו: אפגניסטן ובוסניה, והאחרונה היא דוגמה ל"מדינה רב אתנית שהפכה למדינה כושלת בעקבות מלחמת אזרחים אכזרית בין הקבוצות האתניות השונות מרכיבו אותה"(עמ' 23).

השחקנים הפעילים במדינות הקורסות הינם במידה רבה "גורמים לא מדינתיים" ובעקבות החוקרים גוסטף גיארטס, דן מיודווניק ואורן ברק מציגים המחברים את הארגונים האלימים הבאים: מליציות, כוחות פרה – צבאיים, כוחות חתרניים, ארגוני טרור, אירגוני גרילה, תנועות לשחרור לאומי, כמו גם ארגונים לא אלימים כתאגידים רב לאומיים וארגונים לא ממשלתיים.

בנוסף לגורמים לא מדינתיים מתייחסים המחברים ללחצים חיצונים המופעלים על המדינות הקורסות. כך נמצא ש"לחץ בינלאומי שהולך ומחריף על מדינה כושלת מדרבן אותה להפעיל אלימות רבה יותר כלפי אוכלוסייתה. ניתן היה לראות את הדפוס הזה בסוריה ובמידה מרוככת הרבה יותר במצרים לאחר הפלת שלטונם של האחים המוסלמים"(עמ' 36). עוד גורסים המחברים ש" מהניסיון אנחנו יודעים שמבצעי התערבות, שתכליתה לשקם מדינות כושלות נכשלים בדרך כלל ורק לעיתים רחוקות משיגים הישגים כלשהם (ומסבירים זאת בכך ש) בנייה מחדש של מדינה כושלת מצריכה לגיטימציה מבית והתחייבות ארוכת טווח של גורמים חיצוניים לסייע לממשלת המעבר"(שם). את הסברם הם מסיימים בהצבעה על נקודת המפתח "לצורך שיקומה של המדינה הכושלת שואפת בדרך כלל הקהילה הבינלאומית לעצב לה משטר המבוסס על המודל הדמוקרטי- ליברלי המקובל במערב. אך בעבור רוב המדינות הכושלות מדובר במודל לא רלוונטי, מכיוון שהוא זר לתרבות הפוליטית ולמבנה הכוח הקיים באותן המדינות. עיראק ואפגניסטן הן דוגמאות בולטות למדינות שהמודל השלטוני המערבי אינו מתאים לתרבות הפוליטית שלהן"(עמ' 36-37).

כבר בפתח ביקורתי כתבתי שקריסת המדינות היא התהליך ההפוך מדמוקרטיזציה ומבינוי אומה. המדינות שבהן עוסק המחקר אינן מדינות לאום, כמו גם אינן דמוקרטיות ליברליות ומתנהלות הודות לכוח שלטוני דיקטטורי. אם נפילת הרודן לא ניתן במחי יד ליצור מדינת לאום דמוקרטית משום שיש צורך במספר תנאים: הסכמה על חוקה, שלטון חוק, הפרדת רשויות, חברה אזרחית חזקה המספקת את צרכי האזרחים, וקיומן של מפלגות המתחרות על השלטון - תנאים שלא התקיימו במדינות שקרסו בחורף שלאחר האביב הערבי.

צ'רלס קול מעיר ש"המונח מדינה כושלת" הוא רחב מדי ומתייחס לקשת רחבה של מדינות שלכל אחת מהן נתוני יסוד שונים ובעיות שונות. לטענתו של קול, כל מקרה מחייב התייחסות שונה ומענה שונה, ואין פתרון אחד אוניברסלי למגוון המקרים של כישלון מדינתי". הרי ברור שמדינה מוכת רעב זקוקה מאוד למשלוחי מזון, ומי שישלוט בחלוקתו יקבע את הצלחת המלחמה ברעב. כמו גם הוא גורס ש"(הדגש) בכל מקרה של כישלון מדינתי מושם על המאמץ להשליט יותר סדר במדינה , דהיינו לאכוף את החוק ולייעל את התפקוד של מוסדות המדינה. לעיתים ההתמקדות בזאת באה על חשבון מאמצים חיוניים. למשל, יכולת אכיפה אפקטיבית אינה מבטיחה בהכרח שיפור כלכלי שיבוא לידי בעלייה בתוצר הלאומי הגולמי. יתר על כן, הרצון להשליט חוק וסדר נעשה לעיתים באמצעות שימור כוחן של אליטות פוליטיות מושחתות".

נקודה חשובה ומשמעותית היא אי ההלימה בהכרח בין שיקום המדינה לבין השגת שלום ושימורו." המאמץ המשולב הזה – טוען קול - פוגע הן במאמצי השיקום והן במאמצים להשיג שלום. הסיבה: למרות הזיקות בין שני היעדים האלה הם שונים במהותם זה מזה. הוא ממליץ להפריד בין המאמצים ולהתמקד במה שיותר רלוונטי למאפייניה הייחודים של כל מדינה"(עמ' 45-46).

את תכניות השיקום המערביות מבקר קול בהיותן ביטוי ל"פטרנליזם מערבי" ורואה בכך מכשול ממשי לשיקום. לכך מתקשרת טענה נוספת שהמדינות הכושלות הגיעו למצבן בכלל המורשת הקולוניאליסטית שבין היתר קבעה להן גבולות מלאכותיים. פסיכולוגית המפגש בין המשקמים למשוקמים הינה טעונה באשר "במושבות לשעבר יש רתיעה גדולה מפני שובם של הזרים שהיו פעם שליטי המדינה, ואילו בקרב השולטים לשעבר יש הרבה דעות קדומות בנוגע למסוגלות של מי שהיו לפני זמן לא כל כך הנשלטים"(עמ' 46).

כראליסט קול גורס שחשיבה מחודשת בנושא הגשת העזרה צריכה לשקול " מהי נקודת האיזון הנכונה שבין הרצון לסייע לבין ההכרח להפעיל כוח נגד גורמים משבשים, מתי נכון להעביר סמכויות לגורמי כוח מקומיים, ובעיקר- כיצד מקדמים את תהליך השיקום כך שיתאים לתרבות הפוליטית המקומית”(עמ' 45-46).

בטרם אעבור לחלק האמפירי של הספר הדן במדינות ערב קונקרטיות וברשות הפלסטינית (עמ' 75 – 122) מצאתי לנכון להתייחס לטענות המחברים להשגותיו של בנג'מין מילר ביחס לשיקום. הוא כותב " כי הצעד לשיקום מדינה כושלת הוא ביסוס הזהות הלאומית שלה. במקביל- הוא קובע- צירך להחזיר למדינה את המונופולין על הפעלת האלימות". המחברים מעירים ש"מסקנותיו של מילר והמלצותיו הן סוג של מתכון לתהליך של בניית מדינה, אף שאינו משתמש במושג הזה". המחברים מעירים ש" קיים קושי לממש את המתכון המוצע מכיוון שבמדינות ערב רבות במרחב - ובהן סוריה, עיראק, תימן, לוב ואפילו הרשות הפלסטינית, אין בסיס של ממש ליצירת קוהרנטיות לפי הנוסחה של מילר. במשך 100 שנים הושקעו מאמץ רב לגבש למדינות ערב זהות לאומית, אך הטלטלה האזורית מוכיחה שהיה זה מאמץ עקר. סביר להניח שבעתיד ניתן יהיה לשקם את המרחב הערבי, אך השיקום יצטרך להתבסס על זהויות דתיות, אתניות, שבטיות וכדומה ולא זהויות לאומיות"(עמ' 47).- במידה רבה ניתן לומר שהסיפא הינה התחזית העיקרית של המחקר (וגם הכתוב בעמ' 131)..

הפרק החמישי כולל את מעגלי הכישלון המדינתי ונחלק למעגל הרחוק הכולל את : עיראק, תימן ולוב. במעגל "מעבר לגבולות" מצויות: סוריה, מצרים וחצי האי סיני, לבנון וירדן, ובמעגל הקרוב מצויה הרשות הפלסטינית, עליה אשים את הדגש.

על מעורבות ארצות הברית בעיראק ניתן ללמוד עם מספרה של נעמי קליין- דוקטרינת ההלם, עליית הקפיטליזם של האסון ( הוצאת אנדלוס, 2009) המקדיש לה החלק השישי. ההתמקדות הינה בהפרטת המלחמה ורק כדוגמא –"תקציב האו"ם לשמירת השלום ב-2006-2007 היה 5.25 מיליארד דולר, קצת יותר מרבע הסכום- 20 מיליארד דולר- שקיבלה "האליברטון" במסגרת החוזים שלה בעיראק, לפי האומדנים המעודכנים ביותר מכניסה תעשיית שכירי החרב לבדה 4 מיליארד דולר"(עמ' 448).

המחברים עצמם מציינים שקרוב ל-4.5 אלף חיילם אמריקאים נהרגו בעת המלחמה שעלתה למשלם המסיים האמריקאי יותר מאלף מיליארד דולר! (עמ' 78).

בטרם אתייחס לישות הפלסטינית, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לסוריה. הספר שיצא אור ביולי 2016 ומעודכן לנובמבר 2015, אינו כולל את ההתפתחויות האחרונות בסוריה בכלל ובחאלב בפרט.

על התפתחות המלחמה, ניתן גם להאשים את ארצות הברית באשר "בתחילת העימות תמכה ארצות הברית בצבא סוריה החופשית, אך לא תרגמה את התמיכה הזאת לסיוע של ממש"(עמ' 95) לעומת רוסיה שתמכה נמרצות באסד.

דומה שמצבה של הרשות הפלסטינית הוא המעניין במיוחד בספר זה. היא זוכה להתייחסות במספר פרקים בספר. כבר בתחילת הספר מזהירים המחברים " אם תקום מדינה פלסטינית כושלת ביהודה ובשומרון, עלול שטחה להפוך אף הוא לבסיס פעולה של גורמים המסונפים למדינה האסלאמית. ברצועת עזה כבר פועלים גורמים כאלה באופן גלוי, ואילו בשטחי יהודה ובשומרון הם קיימים , אך פעילותם עדין מרוסנת בגלל נוכחותו של צה"ל. מדינה פלסטינית שתהיה כושלת כמו סוריה או עיראק תסכן את כל שכנותיה...:"(עמ' 26).

אין אלו דברים הקלוטים מהאוויר. המחברים מסתמכים על דו"ח מקיף שפיסם בפברואר 2014 ח'ליל שקאקי - ראש המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות, בו עלה שרבים מהפלסטינים מפקפקים ביכולת הרשות להשיג עצמאות ובנייה של מוסדות מדינה בשל חשש מיכולת הרשות לקבל לגיטימציה הנחוצה לקיומה, כמו גם מפקפקים ביכולתה לספק את שרותי האזרחים ולהתמודד עם מצבי משבר, במיוחד בשל הפיצול בין רצועת עזה לגדה המערבית. " בדו"ח של שקאקי מודגשת הסכנה החמורה האורבת לאזרחי הרשות הפלסטינית במקרה של קריסתה. התוצאה המידית תהיה קריסת החוק והסדר ואובדן הכנסה בסך של כ-3 מיליארד דולר המשמשים לתשלום משכורות לעשרות אלפי עובדי הרשות הפלסטינית"(עמ' 119).

המחברים מעירים שבעוד שיש ניסיון בינלאומי על שיקום מדינות כושלות בהן התקיים סכסוך פנימי אלים המלווה במשבר הומניטרי קשה "ניסיון מועט יותר נצבר במתן סיוע להקמת ישויות מדינות חדשות כמו קוסובו ומזרח טימור. המקרה של הרשות הפלסטינית מסובך יותר ומורכב יותר מהמקרים של קוסובו או של מזרח טימור .למעשה, מאז 2007 מדובר בשתי ישויות פלסטיניות נבדות זו מזו... רצועת עזה היא ישות בדרגה גבוהה ומסוכנת של כישלון מדינתי, ואילו הרשות הפלסטינית בגדה המערבית היא ישות חלשה, ברמת תפקוד נמוכה ואינה בת קיימא. נראה כי ללא תהליך סדור, ממושך, מוקפד ואחראי של בניית מדינה אין סיכוי של ממש להתפתחותן של הישויות האלה- בין אם כל אחת בפני עצמה ובין אם במאוחד- למדינות מתפקדות" (עמ' 120). המחברים מצטטים את החוקר אפרים ענבר הגורס ש"הציפיות כי הפלסטינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, גם בסיוע מהמערב, הן נאיביות. באירופה נדרשו מאות שנים כדי לבנות מדינות לאום"(עמ' 121, הגם פגמיה כמדינת לאום, ישראל היא דוגמא לאפשרות צעירה מזו של "מאות שנים").

אולם למטבע הזה יש צד שני והוא תרומתה של ישראל לחולשת הרשות הפלסטינית כעובר של מדינה. לפי דו"ח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח מהשנה שעברה, שעסק בחקלאות הפלסטינית כ-20% מהיצוא הפלסטיני שנאמד במיליארד דולר מבוסס על חקלאות שאינה מצליחה להיות מנוע הצמיחה בשל תלותה בישראל מעצם הצורך להשתמש בנמליה, ו"הענף רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו, נטען בדו"ח ,כתוצאה מנישול מתמשך של הפלסטינים מאדמות וממקורות מים". (קורין דגני", "המשק הפלסטיני מתקיים בעזרתה הנשמה מלאכותית", דהמארקר מיום 5.12.16). על פי מחקר משנת 2013 של ארגון "כרם נבות" ( מיסודו של דרור אטקס) בעשורים האחרונים חל קיטון של כשליש בשטחים החקלאים המעובדים בידי פלסטינים בגדה המערבית ואחד הגורמים לירידה הזאת לטענתו, היא התרחבות השטחים החקלאים הישראלים בשטחים". למעשה יש ירידה בחקלאות עקב המחסור במים הנדרשים לשתייה ולשימוש עירוני.

נקודה שיש לשים לב אליה היא התלות הכלכלית של הרשות בישראל. כ9% מכוח העבודה הפלסטיני מועסק בישראל, וזאת במצב של אבטלה בשיעור של 26% בשנת 2015 ויותר מ-50% בקרב הצעירים-"לפי דו"ח של בנק ישראל מ-2014 , שכר יומי נטו של פועל פלסטיני בישראל מגיע כמעט ל-200 ₪, בעוד פועל פלסטיני בשטחים מקבל כ-90 ₪ ביום עבודה".

כאן ברור שהתלות בישראל מכניסה את הכלכלה הפלסטינית למצב בעייתי- ישראל יכולה, מטעמי ביטחון או ענישה קולקטיבית, לסגור את הגבולות ולגרום להידרדרות מהירה בשטחים.

ישראל יכולה לשפר את מצב הכלכלה של הרשות (או המדינה), אבל אין זו חזות הכול להצלחתה של המדינה או לקריסתה. אפשרות התבססותה ותפקודה של הישות הפוליטית הפלסטינית תלויה גם ביכולתה לספק את צרכי האזרחים ולעמוד בצפיותיהם ולקבל לגיטימציה לשלטונה, תוך התגברות על ההפרדה הקיימת בין שלטון הרשות לשלטון החמאס. נתוני הפתיחה נראים בעיתיים ויש אכן רלבנטיות למחקר זה המסביר את מהותה של "המדינה הכושלת".

 

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע