אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרוב כתמים לא רואים את הדמוקרטיה הליברלית


מרוב כתמים לא רואים את הדמוקרטיה הליברלית

בנימין נויברגר/ הדמוקרטיה הישראלית, שורשים התפתחות, משברים, כתמים, 2016, האוניברסיטה הפתוחה, 135 עמ'

בנימין נויברגר, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה המלמד במרכז הבין תחומי להרצליה, התמחה בעיקר בפוליטיקה אפריקאית, אבל גם עסק בתאוריות  דמוקרטיות, יחסי דת ומדינה  ובאתניות ולאומיות.בספר זה הוא פיתח  את תפיסתו הרואה בישראל דמוקרטיה ליברלית בעלת ארבעה כתמים, תוך שהוא מבקר את תפיסת האתנוקרטיה, הדמוקרטיה האתנית  והדמוקרטיה הליברלית ביחס אליה.לזכותו יאמר  שכתיבתו בהירה, עניינית ומתומצתת וספרו הדק יחסית מכיל סוגיות לא מעטות, החל מהתרבות הפוליטית בתקופת הישוב, כמו  גם שלבים בהתפתחות הדמוקרטיה בישראל, גישות בחקר הדמוקרטיה  הישראלית ,פרק על יציבות הדמוקרטיה בישראל, וגם רשימה ביבליוגרפית סבירה בעברית ובאנגלית. אולם מבחינה תכנית  ראוי להעיר שתזת המחבר אודות היות ישראל דמוקרטיה ליברלית בעלת ארבעה כתמים הנה תזה חסרת ביסוס ובעיתית כמודל.נקודת המוצא של נויברגר לתפיסת הדמוקרטיה עם ארבעה כתמים מבוססת על  "ראשית לכול על דחיית התפיסות שישראל היא אתנוקרטיה (לא דמוקרטיה) או דמוקרטיה אתנית וגם על דחיית הגישה שישראל היא דמוקרטיה מתוקנת "נורמלית" לכל דבר "(עמ' עמ' 81).

א.      הביקורת על מצדדי האתנוקרטיה

הטענה הראשונה שמעלה נויברגר נגד תומכי האתנוקרטיה ,שאין זה נכון שהשפעת הערבים הינה שולית באשר "ללא קולות של נציגי המפלגות הערביות בכנסת לא היו נבחרים הנשיאים חיים הרצוג ועיזר ויצמן, הסכמי אוסלו לא היו זוכים לאישור הכנסת...אפילו בהצבעת  על נושאים מאוד יהודיים ("מיהו יהודי", גיוס בחורי ישיבה) הקול הערבי בכנסת היה לעיתים לשון מאזנים. הקמת ממשלת רבין (1992) פרס (1995) ואולמרט (2006)) התאפשרה רק בעזרת  "בלוק חוסם"  פרלמנטרי של מפלגות השמאל- מרכז, שהמפלגות הערביות  היו חלק חיוני ממנו"(עמ' 82). אולם מעמד  "הבלוק החוסם"  מעולם לא זיכה את "המפלגות הערביות" ברישיון כנסיה לקואליציה. השר המוסלמי הראשון מונה רק בשנת  2007 והיה זה ראלב מג'אדלה מהעבודה, שלמרות רוממות הדמוקרטיה , הסוציאליזם והשוויון בפיה(העבודה)  הגבילה את המגזר הלא יהודי שלה לתפקידי סגני שרים.  זאת ועוד, טענת השתתפות חברי כנסת ערבים בסוגית מיהו יהודי, אינה מעידה דווקא על פתיחותה הפרלמנט בסוגיה הלאומית, אלא על האנומליה שבסוגיה דתית יכולים לקבוע גם מי שאינם יהודים כמו גם אתאיסטים. דומה שהחולשה המרכזית בטיעונו של נויברגר , שהוא מתעלם מחוסר היכולת העקרוני של "הרשימות הערביות" לשנות את מדיניות הפנים של ישראל ביחס לציבור האלקטורט שלהם לאורך שנות קיומה של המדינה. בהתייחסו לסוגית גירוש הערבים במלחמת השחרור והפקעת אדמותיהם  מציין נויברגר שאמנם הייתה הפקעה מאסיבית "בשטחים הכבושים, אך במדינת ישראל לא היו הפקעות משמעותיות  בשטחים  המיושבים בגליל ובמשולש  מאז יום האדמה ב-1976. החריגה היא בנגב, שם הופקעו אדמות מרעה  (שהבעלות עליהם שנויה במחלוקת) בקנה מידה רחב"(עמ' 82).

מן הראוי להעיר לטענה זו הדברים הבאים: א. אם אכן הייתה הפקעה משמעותית בשנת 1976, אז מדוע נוסח זה של הדברים, כאילו שנת 1976 היא שנת ציון חשובה שניתן לספור ממנה ספירה חדשה? ב. כבר בשנת 1950 לאחר המלחמה  נחקק חוק נכסי נפקדים (הערבים) ואלו הועברו להשגחת האפוטרופוס הכללי,  שהעבירם בשנת 1953  לממסד  המיועד להשתלטות עליהם,  שנקרא משום מ, ה "רשות הפיתוח". ג. זאת ועוד, נויברגר שכח כלל שאחוז ניכר מערבי ישראל הנם נפקדים נוכחים בעלי אדמות. איך זה בדיוק מסתדר עם ביקורתו על האתנוקרטיה? וסוגיה אחרונה, ניסוחו  שאדמות הבדואים  "שהבעלות עליהם שנויה במחלוקת", קובע למעשה עמדה בסוגיה המקטינה את היקף האדמות מכדי שיאיים על חוסר היכולת לראות בישראל בגדר אתנוקרטיה. בהקשר זה מעניין להביא  את מדברי השר האחראי על הבדואים בנגב, שר החקלאות איש הימין, אורי אראל שאמר "לא מתאים לנו כמדינה להתנהג כך. זה חוסר משילות וחסר אכפתיות...אנחנו בפיגור של 70 שנה עם הבדואים"(מירב ארלוזרוב "גם אורי אריאל לא נשאר אדיש: "אנו בפיגור של 70 שנה עם הבדואים", דהמארקר, 16.8.16). חוק השבות כמו כולם. לטענת נויברגר  חוק השבות הנותן יתרון ליהודים על פני אחרים  אינו יוצא דופן באשר "חוקים דומים לחוק השבות נהוגים  גם במדינות דמוקרטיות אחרות הנותנות העדפה  לבני הלאום הדומיננטי החוזרים למולדת (לא רק בולגריה, ארמניה והארצות הבלטיות אלא גם גרמניה, איטליה, יוון, בריטניה, פינלנד והולנד), וגם הקשר לתפוצות מתקיים במדינות דמוקרטיות אחרות ( קשר פורמלי הדוק המבוסס על חוק קיים מתקיים למשל בין הונגריה  ובין המיעוט ההונגרי ברומניה, בסלובקיה ובסרביה)"(שם). אולם הטענות ניצבות על בסיס רעוע מאוד. אף מדינה מאלו שהוא מציין איננה נותנת את האזרחות ללאום ההגמוניאלי על בסיס תפיסת "שבות" ולא "ישיבה". הרי זה אבסורד שהאזרחות הישראלית אינה ניתנת ללאום המגדיר את עצמו כלאום המדינה, אלא רק על פי "שבות", גם אם הוא דור שביעי בארץ.( אמנון רובינשטיין טוען שחוק שונה בשנת 1980, אבל גם אם זה נכון, הוא לא שונה לגבי מי שנולד בארץ לפני קום המדינה כמו אמנון רובינשטיין עצמו).

זאת ועוד, חלק מן המדינות שנויברגר מציין הן רפובליקות (למשל גרמניה). לישראל אין שום יסוד רפובליקאי. זאת ועוד, ב גרמניה שונה החוק כך שהוא תופס רק לגבי פליטים. פינלנד איבדה שטחים במלחמת העולם השנייה והחוק מתייחס גם אליהם. זאת ועוד. קיים הבדל משמעותי בין ישראל למדינות כמו המדינות הבלטיות וסלובקיה  מאחר ש"ברור שלפחות מהבחינה הפורמלית או החוקית ,לטביה, אסטוניה וסלובקיה מכירות בקיומה של אומה  "אזרחית" ומכינות את הקרקע להשתלבותם של בני מיעוטים שאינם  שייכם לאומת הליבה  בתרבות הדומיננטית"- אליבא משה ברנט. לעומת זאת הוא מסביר " לא זו בלבד שאין למדינה מדיניות של הטמעה, אלא שלא יכולה להיות לה מדיניות הטמעה"( משה ברנט, עם ככל העמים, לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית,2009,עמ' 112-113). 

ב. הדיון של נויברגר בדמוקרטיה  האתנית הינו מבולבל למדי. למשל בקטע הבא: "אפשר לחלק את "תכונות" הדמוקרטיה האתנית הישראלית, כפי שהן מוצגות על ידי חסידיה, לשתי קטגוריות שונות. יש תכונות ש"מסתדרות" עם דמוקרטיה מערבית רגילה- ישראל כמדינת לאום  (בדומה לגרמניה, הולנד או שוודיה), אי הכרה חוקית במיעוט לאומי ( כמו בצרפת), סמלי מדינה המזוהים עם לאום או עם דת דומיננטיים ( כמו בבריטניה, בשוויץ, בשבדיה, בנורווגיה ובדנמרק), אפליה בהחלת שירות החובה בצבא ( אין בכך אפליה, שכן גם המיעוט אינו מעוניין בשירות החובה, ובכלל ספק גדול אם יש לראות בכך אפליה שבאה להרע את מצבו של המיעוט)"(עמ' 84). מדובר בטענות מפתיעות מצד פרופסור למדע המדינה ובעל מעמד כשל זה של בנימין נויברגר. ראשית, ישראל  אינה מדינת לאום כמו גרמניה, בטח שלא כהולנד או שבדיה. מדובר במדינות לאום טריטוריאליות המאופיינות כיום כמדינות לאום אזרחי , שתי תכונות החסרות בישראל. שנית, בצרפת אין הכרה במיעוט לאומי בשל התפיסה הרפובליקאית (העשויה לא להיות אף  לא סבלנית מבחינה ליברלית) שאימצה בשילוב עם תפיסת לאום אזרחי . שלישית, הופעת סמליים דתיים כסמלי המדינה, היא בעלת  חשיבות שולית באשר בבריטניה,  שוויץ  ומדינות סקנדינביה (שבהן פורמלית קיימת הפרדה בין דת למדינה), אין משמעות מהותית לסמלי הדת ההיגמוניאלית.  נישואין אזרחיים הינם לגיטימיים, שלא כבישראל, המדינה היחידה  (הרואה עצמה כדמוקרטיה) שאינה מכירה בהם.  אגב, נושא האפליה בגין שירות צבאי עלה בכנסת ע"י חבר כנסת מרק"ח תופיק טובי שחשש שאי שירות בצבא תאפשר הפליית הערבים. יתר על כן, כשיצאה קריאה להתייצבות ערבי המשולש בשנות ה-50 של המאה הקודמת , התייצבו 90%  מהם להפתעת הצבא ששחררם מהשירות.

ג.  תפיסת הדמוקרטיה הליברלית. למרות ביקורתו , מוצא נויברגר  שבישראל מתקיימים מאפיינים  חשובים של הדמוקרטיה ומעיר "ככלל, הישגיה של ישראל בתחום זכויות האדם וחירויות היסוד טובים למדי, במיוחד אם נזכור כי אין לה חוקה, מגילת זכויות...או אפילו חוק יסוד: זכויות האזרח המפרט את כלל חירויות הפרט ומגן עליהם מפגיעה שרירותית של השלטון"(עמ' 87).  אגב בהמשך הוא כותב דברים שאינם עולים בקנה אחד עם טענה זו.

אם כך יש לברר, מהי דמוקרטיה ליברלית?

את הדמוקרטיה (הליברלית) מאפיין נויברגר ש"תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה הוא כיבוד חירויות הפרט, ואין די בכך שהשלטון נבחר ביד העם ומייצג אותו. מה הן חירויות הפרט שהדמוקרטיה חייבת בכיבודן? אלה החשובות שבהן: חופש ממעצר שרירותי, חופש המחשבה והדעה, חופש הדיבור והפרסום, חופש האסיפה וההתארגנות הפוליטית, חופש הדת, המצפון והפולחן, חופש העיתונות, חופש התנועה וחופש ההפגנה"(שם).  אלך בעקבות מאפיינים אלו שנקב נויברגר ואבדוק - האם הם מתקיימות בישראל?

א.  חופש ממעצר שרירותי. בישראל קיים המעצר המנהלי. אולם אם יש עילה משפטית צריך להיות מעצר לקראת העמדה לדין, וזה לא המקרה בסוג כזה של פרוצדורה המתקיימת נגד פלסטינאים וגם נגד פעילי נוער הגבעות.

ב.  חופש המחשבה והדעה וחופש הדיבור והפרסום. גם אם לא מוכנים עיתונים לפרסם דעות שונות, כיום בעידן הפייסבוק והבלוגים, קשה לחסום  בארץ  את חופש הביטוי. בתחום הספרים היה מקרה יוצא דופן קיצוני בדמות הספר "הגביר"( על יו"ר ועדת הכספים אברהם שפירא), שפרקליטיו של  שפירא כמעט עצרו את הוצאתו לאור.

ג.   חופש האסיפה וההתארגנות הפוליטית. כעקרון חופש זה מתקיים. אולם על פי חוק מפלגה שאינה מכירה בהיות ישראל מדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לרוץ בבחירות. למרבה האבסורד, מפלגה המצדדת בהיות ישראל מדינת  לאום ישראלית פסולה  מלהשתתף בבחירות ! אמנם זו לא  מציאות צפויה עתידית, אבל זה אבסורד תפיסתי.

ד.  חופש הדת המצפון והפולחן. לכאורה אין בעיה  בתחום זה. אבל  נויברגר שוכח  שבמדינה הליברלית קיים  גם חופש מדת, וכי זה אינו מתקיים כלל בישראל. בישראל המתיימרת להיות במערב, לא מוכרים נישואים אזרחים. נויברגר עצמו מביא את דברי ישעיהו ברלין ש"בדמוקרטיה ליברלית חייבת להיות זכות חוקית לנישואין אזרחיים, לגירושין אזרחיים ולקבורה אזרחית"(עמ'73). גם סוגית הקבורה האזרחית חילונית טרם הוסדרה במלואה בישראל.

ה.  חופש עיתונות. סוגית הביטחון הנה סוגיה חשובה בעמדה מול  חופש העיתונות. בדרך כלל נשמר חוש העיתונות. היו מקרים שכלל לא. למשל טבח כפר קאסם הועלם  מהציבור עד שדווח ע"י העיתונאי לטיף דורי ממק"י. עיתון "חדשות" נסגר למספר ימים בשל פרסום תמונת המחבל מקו 300 ונויברגר ער לכך ומסביר זאת באי ייצוג העיתון בוועדת העורכים (הערה 21 עמ' 88).

ו.   חופש התנועה וחופש ההפגנה. האם חופש התנועה כולל גם את היכולת לחיות היכן שרוצים? למשל בישובים המסננים ע"י ועדות קליטה את האוכלוסייה שבה אינם רוצים? ומה לגבי חוש ההפגנה? האם כיום ניתנת הרשות להפגין היכן שרוצים, או שחייבים לקבל רישיון מהמשטרה, שגם יכולה לקבוע  שמסלול הפגנה מסוים אינו סביר בעינה?  (למשל המסלול שרצו ללכת בו הלהטבי"ם במצעד שאמור היה להיערך בבאר שבע בשנת  2016).

 מתוך ששת אשכולי החירויות, קיימת הפרה משמעותית בישראל  בחמישה אשכולות כשבאשכול (ד') כלל לא מתקיימת חירות – החופש מדת.

אם ישראל איננה אתנוגרטיה ואינה דמוקרטיה אתנית  וגם  אינה דמוקרטיה ליברלית, מה היא כן? נויברגר בודה מודל   ומכתירו בשם "דמוקרטיה ליברלית עם כתמים". השאלה המתחייבת היא: מתי הכתם הינו כתם "ניסבל" באשר הוא "מכסה חלקית" עקרון, ומתי הוא מכסה  עקרון של הדמוקרטיה הליברלית ובכך מקשה על ראייתה כדמוקרטיה ליברלית ,ומתי הכתמים כבר מבטלים היכולת לראות  מודל של דמוקרטיה ליברלית?

ארבעת הכתמים לשיטת נויברגר:  א. היעדר חוקה דמוקרטית, דת ומדינה, מעמד המיעוט הערבי, סוגית השטחים.

א.   היעדר חוקה דמוקרטית

נויברגר מציין שישראל היא  הדמוקרטיה היחידה חוץ מבריטניה, שאין לה "חוקה כתובה" וממהר להסביר ש"ההשוואה עם בריטניה, אף שהיא מחמיאה לישראל, מוטעית ומטעה, שכן לבריטניה יש מסורת דמוקרטית ארוכת ימים, ולמעשה יש לה חוקה לא כתובה המבססת על מנהגים ועל תקדימים משפטיים...יתרה מזו, בריטניה חתמה בשנת 1953 על האמנה האירופאית של זכויות האדם, וכל אזרח בריטי הרואה עצמו נפגע  בתחום זה  רשאי  לפנות לבית הדין האירופאי לזכויות האדם... רשויות השלטון בבריטניה אכן מכבדות את פסיקות בית הדין האירופי"(עמ' 92). אם נויברגר עצמו רואה בישראל יוצא דופן בתחום החוקה, כיצד כתם זה אינו פוסל את ישראל מלהיות בגדר מדינת דמוקרטית ליברלית?! מה עוד, שהוא מציין שחוק  יסוד חופש העסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו  אינם  יכולים להיות "תחליף לחוק השלם, שכן רוב חירויות האזרח "הקלאסיות" אינן כלולות בהם. כך אפוא אין בישראל  חוקי יסוד או חוקים "רגילים"  הבאים להגן על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות, על חופש הפולחן ועל חופש הדת, ועל חופש האסיפה ועל חוש ההתארגנות הפוליטית, על חופש ההפגנה ועל חופש השביתה. אפילו חוק יסוד: כבוד  האדם וחירותו נעדר סעיף שוויון, שיגן על שוויון הנשים, הערבים וקבוצות אחרות".

במילים אחרות על פי נויברגר שלושה מששת עקרונות הדמוקרטיה אינם  מוגנים תחוקותית. האם ניתן לראות בכך רק כתמים, או שמה מדובר בביטול היכולת לראות בישראל מדינה המקיימת את מודל הדמוקרטיה הליברלית?! ואם זה לא מספיק הוא בעצמו מציין את קיומן של תקנות ההגנה (שעת חירות) משנת 1945 המתירות לשלטונות לנקוט צעדים שונים "מסיבות ביטחוניות" כמו: ביצוע מעצרים מנהליים, הטלת עוצר, סגירת עיתונים, הגבלת חופש התנועה, הוצאת צווי ריתוק ועוד, ומסביר שאמנם החליטה הכנסת ביוני 1951 שהתקנות נוגדות את רוח הדמוקרטיה, אולם " אף על פי כן לא בוטלו התקנות עד היום (חוץ מסעיף 111 שבוטל וסעיף 112  שתוקן בשנת 1979)"(עמ' 95).

ב.  המחבר מציין שבין הדת למדינה יכולים להיות מספר אפשרויות של קשרים (למשל הפרדה או חובת המדינה לספק שרותי דת) אולם בכל הקשור לחופש מדת הוא מודה ש"אין ישראל עומדת בשורה אחת עם הדמוקרטיות המערביות ואינה נוהגת על פי מגילת העצמאות שלה עצמה"(עמ' 96).

 האם זו הפרה קלה? או שמה יש לראות בכך כתם נוסף על היומרה להראות בישראל דמוקרטיה ליברלית?!

ג.   מעמד ערבי ישראל. נויברגר מודה ש"בתחומים חשובים אחרים ( זכות לבחור ולהיבחר) אין הערבים הישראלים נהנים משוויון וממלוא הזכויות"(עמ' 98). כאן נשאלת השאלה, מדובר במיעוט של % 20 מכלל האזרחים. אם זהו רק כתם, מהו האחוז שזה הופך לכתם המבטל את היכולת לראות בישראל דמוקרטיה ליברלית? 25%? 29%?, הרי ברור שלא הכמות היא הקובעת אלא עצם ההדרה והפליה של ערבי ישראל.

להסברה באופן השוואתי את מעמד ערבי ישראל המשתייכים בתרבות בדת בשפה וברגשות לעם הפלסטיני ולרוב הערבי במזרח התיכון,- הוא גורס ש"יחסה של המדינה כלפי הערבים משקף איפה את מצבם של היהודים הן כרוב (בישראל) והן כמיעוט הנתון בסכנה (במזרח התיכון בכלל).- (יש להעיר שראית היהודים הסכנה  קשורה לפסיכולוגיה הקולקטיבית הקורבנית של הישראלים היהודים , אולם זוהי סוגיה העומדת בפני עצמה). "לשם השוואה ייאמר כי מדיניות ישראל כלפי הציבור  הערבי החי  בה נוחה יותר מהמדיניות שנקטה ברית המועצות (ללא ספק דמוקרטיה ליברלית  ידועה !) במלחמת העולם השנייה כלפי אזרחיה ממוצא גרמני או ממדינות ארצות הברית בשנים 1941-1945 כלפי אמריקאים ממוצא יפני",- וזה אכן היה כתם גדול על הדמוקרטיה האמריקאית, אבל הוא הוסר  לאחר המלחמה, בעוד שערבי ישראל עד שנת 1966 חיו תחת ממשל  צבאי.

לאחר שתי הדוגמאות הבעתיות הוא מסיים את טיעונו במילים הבאות "עם זאת הערבים בישראל אינם נהנים מאותה מידה של שוויון  זכויות שמיעוטים לאומיים נהנים ממנה בדמוקרטיות המערביות - הוולשים בבריטניה ( שהיא כידוע ממלכה מאוחדת ממספר לאומיים-י.ב.)  היהודים בארצות הברית ( שהם אמריקאים לכל דבר-י.ב), הברטונים בצרפת או בני קוויבק בקנדה"(עמ' 100).

ד.   סוגיית " השטחים" והמשטר בישראל.  "כתם" זה מוסבר במילים הבאות המפריכות את היכולת לראות בו כתם הקל לניגוב או להסרה, בשל  היות השליטה הצבאית החלקית ברוב שטחי הגדה המערבית מאז 1995 - "פירושו שישראל ממשיכה לשלוט במיליוני בני אדם נטולי אזרחות ישראלית, שאינם מיוצגים בכנסת ואינם נהנים מכל הזכויות הדמוקרטיות. מצב זה עומד בסתירה ברורה  לעקרון הייצוג"(עמ' 100).

ישראל איננה מדינה דמוקרטית ליברלית למרות הצעת נויברגר לראותה ככזו עם כתמים. כתמים אלו מכסים על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית . אם ישראל הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית, גם לא היה עולה מסקרים כמו סקר משנת 2013 שנויברגר מצטט ,-שרק 48.5% תומכים בשוויון בין יהודים לערבים ( עמ' 103).

סקר זה כמו גם אחרים מתכתבים עם  השאלה- מיהו הריבון במדינת הכתמים הדמוקרטית ליברלית  שמשרטט נויברגר? יהודי ישראל? יהודי ישראל כלאום וערבי ישראל - כאזרחים? 

בישראל כידוע לא מוכר הלאום הישראלי , שהיה אמור להיות מוכר בה אם הייתה  מדינה דמוקרטית  ליברלית שאחד מעקרונותיה הינו " עקרון ריבונות העם"(עמ' 15).

תגיות: 

Comments

יישר כח ליוסי ברנע

מאמר מעולה וקולע !

בקורת על מאמר הבקורת של יוסי ברנע

תגובה למאמר הבקורת "מרוב כתמים לא רואים את הדמוקרטיה הליברלית" מאת יוסף ברנע

שלום רב

ככותב הספר הדמוקרטיה הישראלית - שורשים, התפתחות, משברים, כתמים נדהמתי לקרוא את הבקורת של יוסי ברנע. ראשית כל לא מובנת לי ההכפשה של מי שלא מסכים עם דעות המבקר. לא אעסוך בכך כי לא זאת דרכי. אומר רק שלדעתי ברנע או שלא קרא % 90 מהספר או שעוות את מה שקרא. להלן כמה דוגמאות.

א. לעולם לא טענתי בספר שהמפלגות הערביות זכו לשוויון מלא, וברור גם לי שלא היו בקואליציה (אני בכל זאת חושב שהמושג "בלוק חוסם" היה משמעותי והיתה בו התקדמות).

ב. בקשר ל"חוק השבות" (או משהו הדומה לו בארצות אחרות) ברנע פשוט טועה בגדול. אני ממליץ לו לקרוא בכתביו של אמנון רובינשטיין על רוב ארצות המערב.

ג. ברנע שואל מדוע אין לישראל שום יסוד רפובליקני. ("בנגוד לגרמניה" כפי שהוא כותב) האם ישראל היא מונרכיה? ו

ד. ברנע שואל מדוע 1976 היא שנת ציון חשובה בקשר למעוט הערבי. ובכן, מאז 1976 לא היו יותר הפקעות אדמות בגליל ובמשולש. כל מה שברנע כותב על החקיקה משנות ה-50 רק מאשר את מה שכתוב.

ה. נכון שאני לא שותף לגישתו הכנענית של משה ברנט, שברנע מצטט. משה ואני מודעים לכך שיש לנו דעות שונות. משה חולק עלי, אך לא מכפיש אותי כפי שברנע נוהג לעשות.

ו. הבקורת שלי על מושגי "האתנוקרטיה" ו"הדמוקרטיה האתנית" מוסברת בפרוטרוט (גם אם ברנע לא תומך בה. הוא דרך אגב מתעלם מהשוני הבסיסי בין שני המושגים). לא כל אחד שלא מסכים לדעותיו של ברנע ראוי לתואר "מבולבל".

ז. אין זה נכון שגרמניה היא מדינת לאום אזרחי (למרות שבשנים האחרונות היא התרחקה מעט ממודל הלאום האתנו-תרבותי).

ח. איני רוצה להרבות בבקורת על הבקורת אך כל מה שברנע כותב על חרויות האזרח בישראל הוא רק חלקית נכון. כך למשל יש דיון נרחב בספר על העדר החופש מדת, שברנע מאשים אותי בהתעלמות ממנו.

ברנע מזהה את המודל שלי - "דמוקרטיה עם כתמים" (ולא "דמוקרטיה ליברלית עם כתמים", כפי שהוא כותב לאורך כל הבקורת) עם דמוקרטיה ליברלית לכל דבר. זה מנוגד לכל מה שכתבתי. ועוד דבר, מי אומר לברנע שאני רואה ב"כתמים" דברים "נסבלים"?

נכון שאינני מקבל את תפיסתו שישראל היא אתנוקרטיה לא-דמוקרטית (ז.א. דיקטטורה). דומני שחוסר הסובלנות של ברנע לדעת אחרים בולט לאורך כל הבקורת הלא ראויה.

תגובתי לביקורת של בני נויברגר

תשובה לפרופ' בנימין נויברגר על ביקורתי על ספרו: הדמוקרטיה הישראלית, שורשים התפתחות, משברים, כתמים, 2016, האוניברסיטה הפתוחה, 135 עמ'

את ביקורתי על ספרו של בנימין נויברגר כתבתי בצורה עניינית וסבירה. כשהוא קראה השתמש באמירות כמו "נדהמתי לקרוא את הביקורת של יוסי ברנע, ראשית לא מובנת לי ההכפשה של מי שלא מסכים עם דעות המבקר". זאת ועוד -"אומר רק שלדעתי ברנע, או שלא קרא 90% מהספר או שעוות מה שקרא". אולי דווקא מילים אלו הן בגדר מילות הכפשה?
נויברגר מעלה עשר טענות נגד ביקורתי. טענתו הראשונה היא "לעולם לא טענתי בספר שהמפלגות הערביות זכו לשוויון מלא, וברור גם לי שלא היו בקואליציה (אני בכל זאת חושב שהמושג "בלוק חוסם" היה משמעותי והייתה בו התקדמות)". אלם בביקורתי כלל לא טענתי שגרס שהמפלגות זכו לשוויון מלא (ציינתי את טענתו שאין זה נכון שהשפעת הערבים הנה שולית) והערתי ש"מעמד "הבלוק החוסם" מעולם לא זיכה את "המפלגות הערביות ברישיון כניסה לקואליציה". את טענתי סיכמתי בטענה ש"דומה שהחולשה המרכזית בטיעונו של נויברגר, שהוא מתעלם מחוסר היכולת העקרוני של "הרשימות הערביות" לשנות מדיניות הפנים של ישראל ביחס לציבור האלקטורט שלהם לאורך שנות קיומה של המדינה".
טענתו השנייה היא ש"ברנע טועה בגדול" ביחס לחוק השבות ומפנה אותי לקרוא בכתביו של אמנון רובינשטיין. קראתי בכתביו , ביקרתי אותם, וגם השתמשתי בביקורת עמיתו לשעבר של נויברגר (ב"אוניברסיטה הפתוחה"), משה ברנט, (שכתב בספרו - עם ככל העמים, לקראת רפובליקה ישראלית),-לביקורת על תפיסות רובינשטיין.
משום מה נויברגר מעיר (טענה חמישית) שלברנט יש גישה "כנענית", הגם שלמיטב ידיעתי אין לדבר כל יסוד, משום שהוא בראש וראשונה הושפע מהלל קוק והיה תלמידו של יוסף אגסי.
טענתו השלישית הנה פשוט מגוכחת.("ברנע שואל מדוע אין לישראל שום יסוד רפובליקני ("בניגוד לגרמניה" כפי שהוא כותב) האם ישראל היא מונרכיה?", כפרופסור למדע המדינה הוא יודע היטב שאין הרפובליקניזם הנגזר מהמילה "רפובליקה", משמעותו אך ורק תפיסה שאינה מונרכית. הרפובליקניזם חופן תפיסת טוב פוליטית אלטרנטיבה רעיונית לתפיסה הליברלית. בישראל כתבו ניר קידר ומאיר בראל ספרים על היות הממלכתיות של בן גוריון ביטוי לרפובליקניזם, ובהקשר זה צריך הבין את הערתי.
(טענה רביעית) נויברגר מתייחס לציון שנת 1976 כשנה חשובה למיעוט הערבי ומסביר שמאז לא היו יותר הפקעות אדמות בגליל ובמשולש. ראשית, כמות ההפקעות עד אז הנה מספיק חמורה בכדי לבקר את תפיסת "יהוד" הארץ (שאינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה- הליברלית), במקום שהגישה תהיה - "פיתוח הארץ" . כך למשל במסמך הנושא את השם "מרחבים מובחנים: מדיניות ההפרדה המרחבית במגורים בין יהודים וערבים בנגב", (היום הבינלאומי לביעור האפליה הגזענית 2016 ) נכתב בסיכום: "מדיניות ההפרדה במגורים בין ערבים ליהודים בנגב נמשכת עוד מימי הקמתה של מדינת ישראל. את המדיניות הזו הפעילו וממשיכות להפעיל רשויות השלטון השונות בישראל ואין ספק כי מדובר במדיניות מכוונת"(מדו"ח "פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי". אז מה החשיבות שנת 1976 מפרספקטיבה רחבה בסוגיה? נויברגר אמנם מייחס לקיפוח קצבאות הביטוח הלאומי ומשרד הפנים(עמ' 98), הסירוב להעניק מעמד ערי פיתוח לישובים הערבים, לאפליית הבדואים בנגב, ואפליית תקציב שירותי הדת (עמ' 99), אבל מוצא לנכון לטעון טענה תמוהה ש"לשם השוואה ייאמר כי מדיניות ישראל כלפי הציבור הערבי החי בה נוחה מהמדיניות שנקטה ברית המועצות במלחמת העולם השנייה כלפי אזרחיה ממוצא גרמני או ממדיניות ארצות הברית בשנים 1945-1941 כלפי אמריקנים ממוצא יפני" . האם ברית המועצות הייתה מדינה דמוקרטית?! וכי היחס ליפנים בארצות הברית אינו כתם חמור על הדמוקרטיה הליברלית שלה? ואת ההשוואה הוא מסיים בהשוואה ברורה מאליה המצביעה שאין ישראל דמוקרטיה ליברלית באשר "עם זאת הערבים בישראל אינם נהנים מאותה מידה של שוויון זכויות שמיעוטים לאומיים נהנים ממנה בדמוקרטיות מערביות- הוולשים בבריטניה, היהודים בארצות הברית , הברטונים בצרפת או בני קויבק בקנדה"(עמ' 99- 100).
טענתו השישית שאני מתעלם מהשוני הבסיסי בין שני מושגים: "אתנוקרטיה" ו"דמוקרטיה אתנית". אולם אני מציין את שוליות השפעת הערבים בהקשר לטענת נויברגר נגד מצדדי האתנוקרטיה מחד, ומעיר על מציאת תכניות "המסתדרות" עם דמוקרטיה מערבית רגילה ב"דמוקרטיה האתנית". נויברגר מציין בהקשר זה שישראל היא מדינת לאום , בדומה לגרמניה, הולנד ושוודיה, ואני חולק על כך ובסוף ביקורתי מסביר זאת בהעדר הכרה בלאום הישראלי ,שבניגוד ליהודי, אמור להיות פוליטי- טריטוריאלי. נויברגר מעיר ש"לא כל אחד שלא מסכים עם דעותיו של ברנע ראוי לתואר "מבולבל". מה שכתבתי קצת שונה, באשר כתבתי ש"הדיון של נויברגר בדמוקרטיה האתנית הנו מבולבל למדי". כלומר מדובר בדיון ולא בנויברגר עצמו.
טענה שניתן לקבל בחלקה היא טענתו השביעית של נויברגר "אין זה נכון שגרמניה היא מדינת לאום אזרחי", אם כי הוא עצמו ממשיך ומבהיר ש"למרות שבשנים האחרונות היא התרחקה מעט ממודל הלאום האתנו – תרבותי". אבל מה שחשוב מכך, שבגרמניה "חוק השבות הגרמני” חל רק על פליטים (ועקורים) בניגוד לחוק השבות הישראלי, מה שמראה את מרכזיות האתניות בישראל ורלבנטיות המודלים המתייחסים אליה.
טענתו השמינית היא ש"כל מה שברנע כותב על חרויות האזרח בישראל הוא רק חלקית נכון. כך למשל יש דיון נרחב בספר על העדר החופש מדת, שברנע מאשים אותי בהתעלמות ממנו". לאחר קראה נוספת, אני מסכים עמו שאכן טעיתי בסעיף (א. 3.ג. ג.) כשכתבתי ש"נויברגר שוכח שבמדינה הליברלית קיים חופש מדת, וכי זה אינו מתקיים בישראל".
טענתו התשיעית של נויברגר היא החשובה ביותר באשר הוא גורס כלהלן: "ברנע מזהה את המודל שלי-" דמוקרטיה עם כתמים" (ולא דמוקרטיה ליברלית עם כתמים, כפי שהוא כותב לאורך כל הביקורת) עם דמוקרטיה ליברלית לכל דבר. זה מנוגד לכל מה שכתבתי. ועוד דבר, מי אומר לברנע שאני רואה ב"כתמים" דברים "נסבלים?".
ראשית, לגבי הכתמים, מפורשות אני כותב: "השאלה המתחייבת היא: מתי הכתם הנו כתם "ניסבל" באשר הוא "מכסה חלקית" עקרון, ומתי הוא מכסה עקרון של הדמוקרטיה הליברלית ובכך מקשה על ראייתה כדמוקרטיה ליברלית, ומתי הכתמים כבר מבטלים היכולת לראות מודל של דמוקרטיה ליברלית?". לדעתי המצב הנו שמרוב כתמים כבר לא ניתן לומר שזו דמוקרטיה ליברלית עם כתמים (ככותרת הביקורת) באשר הם סותרים אותה ולכן מדובר "לא בדמוקרטיה ליברלית", אבל "לא דמוקרטיה ליברלית" אינו דגם.
שנית, הוא טוען, שהוא כותב על דמוקרטיה עם כתמים בעוד שאני מייחס לו כתיבה על דמוקרטיה ליברלית עם כתמים. אני בהחלט מייחס לו בדיקת הלימת ישראל לדמוקרטיה הליברלית (הידועה גם כדמוקרטיה מערבית) להן הדוגמאות מספרו: א. "כפי שהאידיאל הדמוקרטי ליברלי מחייב, בישראל מתנהלת תחרות מתמדת בין מפלגות השלטון למפלגות האופוזיציה. יתרה מזו בישראל קיים משטר רב מפלגתי תוסס במיוחד. (עמ' 84, תחת הכותרת "ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית). ב. "משטר דמוקרטי ליברלי הוא בעצם מהותו ממשל מוגבל. ההגבלה העיקרית מקורה בחובה להכיר בקיומן של חירויות הפרט ובנכונות לכבדן. השלטון בישראל הוא אכן מוגבל במובן הדמוקרטי ליברלי של המילה"(תחת אותה כותרת, עמ' 85). ג. "תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה הוא כיבוד חירויות הפרט....ככלל, הישגיה של ישראל בתחום זכויות האדם וחירויות היסוד טובים למדי" (תחת שוב אותה כותרת, עמ' 87). ד. ואם זה אינו מספיק להראות שנויברגר בונה מודל בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית, להלן משפט סיכום שלו -" ראינו שחירויות יסוד דמוקרטיות רבות זכו בישראל להכרת הבג"ץ ולהגנתו, אך יש גם חירויות יסוד המעוגנות בחקיקה מפורשת של הכנסת"(עמ' 90). ה. אם לא מדובר במודל דמוקרטי ליברלי , מדוע את הכתם השני (הנסב על דת ומדינה) מתחיל נויברגר במשפט הבא: "בניגוד לדעה הרווחת הדגם הדמוקרטי ליברלי אינו מכתיב הפרדה ברורה בין דת ומדינה. דמוקרטיות ליברליות מובהקות....אין ישראל עומדת בשורה אחת עם הדמוקרטיות המערביות ואינה נוהגת על פי מגילת העצמאות שלה."(בפרק – כתם שני: דת ומדינה, עמ' 96)?
נויברגר לא רק שיוצא ממודל הדמוקרטיה הליברלית, אלא מסביר אמפירית את ישראל לפי המודל : "אין זה נכון על פי תפיסת הדמוקרטיה עם או בלי כתמים שבמדינת ישראל שולט האתנוס היהודי (יהודים אזרחים ויהודים לא אזרחיים) ולא הדמוס הישראלי (יהודים אזרחיים וערבים אזרחים). השפעת יהודי התפוצות על המשטר, על השלטון ועל המדיניות בישראל היא שולית לחלוטין, ונציגיהם אינם יושבים לא בכנסת ולא בממשלה. עם זאת השפעתם של ערבי ישראל אינה כה שולית, כפי שחסידי האתנוקרטיה טוענים" (עמ81-82). את ביקורתי סיימתי במשפט "בישראל כידוע לא מוכר הלאום הישראלי, שהיה אמור להיות מוכר בה אם הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית שאחד מעקרונותיה הנו "עקרון ריבונות העם". התביעה להכרת בלאום ישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה ליברלית במדינת לאום. כיצד יכול נויברגר לכתוב על דמוס ישראלי מבלי להתמודד עם העובדה, שאין מוכר משפטית לאום ישראלי, ואין אף שום תנועה או מפלגה פוליטית המצדדת בלאום הישראלי?!
כיצד יכול נויברגר לכתוב על דמוס ישראלי, כשהאזרחות הניתנת ליהודים הנה על בסיס יכולת החלת חוק השבות עליהם, גם אם נולדו בארץ, ולא מתוקף ישיבה?! כיצד הוא יכול לכתוב על "דמוס", כשבהסבר לחוק השבות נטען שהזכות (לעליה) נתונה לפרט היהודי ולא למדינה, כלומר הוא (הפרט) בעצם הריבון. היש עוד מדינות דמוקרטיות שבהן יש הסדר שכזה?!
אמנם אני רואה בישראל סוג של אתנוקרטיה ולסיום אתייחס לטענתו העשירית של נויברגר הבאה: "נכון שאיני מקבל את תפיסתו שישראל היא אתנוקרטיה לא דמוקרטית ( ז.א דיקטטורה). דומני שחוסר הסובלנות של ברנע לדעת אחרים בולט לכל אורך כל הביקורת הלא ראויה".
ראשית, אביא מדבריו, שגם לאתנוקרטיה יש "מאפיינים דמוקרטיים מסוימים"(עמ' 77). לעצם העניין, ממתי ביקורת על דעות היא בגדר "חוסר סובלנות?", הרי הבעיה אצל נויברגר שהוא מתעלם מיחודיותה של ישראל בה קימת הפרדה בין הלאום היהודי, (שלמעשה אינו קיים), לאידיאולוגיה הציונית, (שכבר אינה רלבנטית), ולאזרחות הישראלית, שאינה משתיתה לאומיות טריטוריאלית אזרחית .
שנית הוא מפתח גישה המתמודדת בצורך להסביר הסטיות ממודל מסוים, וביחס לדמוקרטיה האתנית הוא תמה מדוע לא ניתן לנתח את מדינות באמצעות מודל מקובל "תוך הצבעה על הסטיות מהן. העובדה שכל סטייה ממודל מקובל גוררת המצאת מודל חדש מעוררת בעיה מסוימת. אם מודל הדמוקרטיה האתנית פגום, אין צורך לבדוק אם הוא ישים בישראל".(עמ' 83-84).
אולם נויברגר חולק על סמי סמוחה הטוען שמדובר "במודל אמפירי (המצוי) ולא נורמטיבי (הרצוי) "ומסביר (נויברגר) שראיה זו "שנויה במחלוקת, שכן לעיתים סמוחה רואה בדמוקרטיה האתנית משטר ראוי לישראל". אולם בסיפא הוא טוען -" התשובה לסמוחה תהיה שאין המניע מעלה או מוריד, חשובה התוצאה, והתוצאה היא "ניקוי" כתמי הדמוקרטיה הישראלית בדרך של לגיטימציה לסטיותיה מהמודל המערבי". אבל הכתמים עדין לא נותנים הסבר למהות המודל של ישראל.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יוסי ברנע