אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלג / אורהאן פאמוק


מירב גולן's picture
שלג / אורהאן פאמוק

שלג/אורהאן פאמוק, תרגום: משה סביליה-שרון, הוצאת כנרת זמורה ביתן,

אורהאן פאמוק הוא סופר ותסריטאי יליד 1952, איסטנבול, טורקיה. העיתון "הגארדיאן" כלל אותו ברשימת עשרים ואחד הסופרים החשובים ביותר במאה העשרים ואחת, וה"טיים" בחר בו כאחד ממאה אנשים בעלי השפה על העולם ב-2006. באותה שנה הוא זכה בפרס נובל לספרות. ב-2012 פתח את מוזיאון התמימות באיסטנבול, מוזיאון המבוסס על ספרו בשם זה, מוזיאון המציג פרטים מתולדותיה של איסטנבול (הגיבור בספר, כמאל, אוסף מחיי היום יום של תושבי איסטנבול פריטים משנות השבעים שמזכירים לו את הרומן שהיה לו עם פוסון).  הספר "שלג" פורסם בטורקיה לראשונה ב-2002, בישראל ב-2011.

משורר נוסע בסופת שלג, לעיר שכוחה במזרח טורקיה. בשתים עשרה השנים האחרונות חי כגולה פוליטי בפרנקפורט, גרמניה. הוא נאלץ לעזוב את טורקיה בשל התנגדות לשלטון, הוא חדל לכתוב שירה אף על פי שזאת אהבתו הגדולה, הוא בן 42, רווק. הוא עצוב תמיד, שמו קרים אלקושאולו. אך מכיוון שאינו אוהב את שמו המלא הוא מעדיף שנקרא לו בראשי תיבות של שמו: קא. קא נוסע בשלג לעיר ששמה קארס (קאר בטורקית=שלג). ובאנגלית: Ka in Kar in Kar...

הכותב-מספר הוא חברו של קא, אורהאן פאמוק בעצמו, הוא מאחל לו הצלחה בדרכו, והוא מספר את הסיפור מתוך כרוניקה ידועה מראש של מה שעומד לקרות בקארס ובהמשך בגרמניה, הוא גם לא חוסך מהקורא את הפרטים והוא לא רק רומז אלא עוצר מדי פעם כדי לספר לנו את שעתיד לקרות, וכבר באמצעו של הספר אנו למדים על גורלו.

לפני שאמשיך בתיאור העלילה כמה מילים על העיר קארס, העיר שאליה נשלח קא: קארס כנראה הייתה בירה ארמנית בסוף המאה התשיעית. במהלך המאה התשעה עשרה השליטה התנודדה בין הרוסים לעות'ומאנים, וב-1920 הארמנים נטשו את העיר כשהגנרל הטורקי הכריז עליה מלחמה (על שמו של אותו גנרל יש רחוב ראשי בעיר בזמן שהעלילה מתרחשת). קארס מתוארת כעיר הענייה והמוזנחת שבערי טורקיה. כשקא מהלך ברחובות העיר, שרידי ההיסטוריה ניכרים בה, והוא מתאר את התרבות הארמנית, את שרידי השליטה הרוסית והעות'ומאנית.

קא מגיע לאיסטנבול (שם גדל והעביר את ילדותו, ילדות שלא ידעה עוני) בעקבות הלווייתה של אימו, הוא נשלח לקארס מטעם עיתון מאיסטנבול כדי לכתוב מאמר על הבחירות המקומיות וכדי לחקור את התפשטות מקרי ההתאבדות של נשים וילדות בעיר. קא מקבל תעודת עיתונאי מחברו, מעיתון באיסטנבול שמזוהה עם השמאל ועם החוגים האינטלקטואלים כדי שיוקל לו להסתובב בעיר ולשאול בלי שיחשדו בו כמרגל. העיתון הזה לעיתים מפרסם ידיעות שעדיין לא קרו, אך בעתיד הן יקרו. קא עתיד לגלות שההתאבדות נעשית בשל לחץ של סמכויות בבתי הספר כדי להסיר את המטפחות בכיתות. קא עצמו הוא חילוני ולא קיבל חינוך איסלאמי מסודר, מאז שהגיע לקארס הוא שומע על עליית האיסלאם הפוליטי. הוא חושש שזאת סופה של החברה האיסטנבולית החילונית שגדל בה ושל החיים המערביים בטורקיה בכלל. חברו, סארדר בעל העיתון אומר לו שאלו מעשי ידיה של התנועה האסלאמית הבינלאומית שרוצה להפוך את טורקיה לאיראן. קא תוהה על הקשר של זה להתאבדות של הנערות בפרט, הוא ו לסיבותיהם של האנשים להפוך לדתיים, בכלל. אך למעשה, מה שמעניין אותו יותר זאת איפק – אהבתו הישנה מימי לימודיו באוניברסיטה, כשבזמן הגעתו לקארס הוא מגלה שהיא נפרדה מבעלה וזה מלבה מחדש את משיכתו ואהבתו אליה, משיכה שתוביל אותו לפריחה אך גם לאבדון.

קא מוזמן לתיאטרון, "תיאטרון האומה" (שיתגלה כשרידיו של בניין ארמני) להצגה שם יקרא שיר שלו. להקת התיאטרון המציגה מביאה להפיכה צבאית, ובהמשך תכנה אחת הדמויות את ההפיכה כ"טיפשית". בשיטוטיו הרבים של קא בעיר ישנם איזכורים רבים לשרידי התרבות האמנית, הבתים הנטושים והאמנות הארמנית, מדי פעם גם יש איזכורים לבניינים נטושים ששימשו את הרוסים והעות'ומאנים.

קא מתבונן רבות בשלג, ישנם תיאורים נטורליסטים רבים של הנוף והקור החודר לעצמות. הוא מתאר הרבה את הנוף המושלג והוא כל כך נפעם ממנו "ובאחד משיריו הידועים פחות בקרב הקוראים הטורקים הוא כתב שרק פעם אחת בחיים השלג יורד בחלום" (עמ' 10), את "דממת השלג" שמעניקה תחושה של טוהר, אך הוא גם מבשר לו חוסר תקווה ועל אומללות. תיאורים ריאליסטים ומדעיים רבים של גבישי השלג והיווצרותם יובילו אותו לבחון מחדש את השירה שלו ואת מהותה.

חורה לו מראות העיר: חלונות ראווה ריקים, בתי תה מלאים מובטלים, הרגשה של בדידות, כאילו העולם שכח את מקומה של העיר הזאת, הקבורה בשלג. לכל אורך הספר ושהותו של קא בעיר השלג לא מפסיק לרדת (כשהוא עוזב יש שיפור בתנאי מזג האויר והשלג מתחיל להפסק), הוא נערם וקובר תחתיו את ההרס של העיר, תפקידו של השלג לכסות על הלכלוך והבוץ של קארס. הוא גם מעמעם את קולות היריות והמהומות שפורצות (בעיקר בהפיכה הצבאית שנעשית בתיאטרון האומה), פתיתי השלג מעסיקים רבות את קא. מתוך האירועים נפרץ בקא הסכר שנסגר בו שנים ארוכות והוא כותב שירים בפנקס ירוק, הפנקס שחברו יחפש אותו רבות כשיגיע לפרנקפורט לאתר את חפציו של קא. הוא כותב תשעה עשר שירים שיאפשרו לו להוציא את ספרו לאור, ספר שייקרא לו "שלג". ברשימות אחרות ימצא אורהאן, המספר והמחבר, רישום מודל של  שלג כוכבי שעל פיו יוצאים קווים וכל קו הוא שיר אחר של קא.

זהו ספר גאוני, גדוש בפרטים ותיאורים שמביאים בפני הקורא ולמי שלא מכיר את הקונפליקטים בטורקיה על סף המודרניות. העלילה מתרחשת בשנות התשעים המוקדמות. הספר נכתב, כך נאמר לקורא בסוף הספר, בשנים שבין 1999 ל-2001 ומתעסק עם כמה דברים במזרח התיכון בכלל ובטורקיה בפרט: הקונפליקט בין חילוניים לממשל האיסלאמי, עוני, אבטלה, הסרת הרעלה, כיסוי ראש כחזרה לדת, צבא והפיכות צבאיות והתאבדות, הפער בין המערב לקארס, בין קא כאיש איסטנבול-משורר-עיתונאי-שחי במערב (גרמניה) לבין אנשי קארס המובטלים, שנלחמים על שמרנותם ובשמאל שמבקש להסיר את הכיסוי, להתמערב ולהיות מודרני. לשאלתו של קא למה כולם מתאבדים בעיר הזאת, עונה לו איפק, חברתו ואהובתו מהאוניברסיטה: "לא כולם, רק נערות ונשים צעירות מתאבדות... גברים פונים לדת, נשים מתאבדות" (עמ' 46)

 ב"תאטרון הלאומי" אותו בניין שהתגלה כשרידיו של בניין ארמני, מתרחשת הפיכה צבאית. ההפיכה הצבאית נעשית בחסותה של להקת תאטרון שעורכת הצגה בגנות השמרנות, בגנות כיסוי הראש שמאפיינת את החזרה לדת, אותו בניין ואותה הצגה שמאפשרת הפיכה צבאית שנעשית תוך כדי שפיכות דמים. בסוף שהותו של קא בעיר, נופל המשטר הצבאי ("הטפשי") שוב באותו תאטרון לאומי, ובהצגה אחרת של אותה להקה, שבה הבימאי והשחקן הראשי והנערץ מבקש מאחת הדמויות (החשובות, שמתלבטת אם להסיר את המטפחת שלה) לירות בו, ובסופו של דבר גם יורה בו באמת. שיריו של קא, שנכתבו בפנקס הירוק, נעלמו ביום שהוא עצמו נורה. 

במהלך הספר אורהאן, המספר והמחבר, מזכיר ספרים אחרים שכתב, למשל: שמי הוא אדום, הספר השחור ומוזיאון התמימות.

Comments

עבכצחה

קראתי וזה טוב.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מירב גולן