אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרבות ישראל במערבולת הקדמה הפוסט-מודרנית / דב לנדאו


תרבות אנשים חטאים

תרבות ישראל במערבולת הקדמה הפוסט-מודרנית, דב לנדאו, הוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות, 2006 תשס"ו, 463 עמ'.

עניני תרבות חברה ופוסטמודרניות מעניינים אותי במיוחד. לפיכך שמחתי על הספר החדש "תרבות ישראל במערבולת הקדמה הפוסט-מודרנית" שכתב פרופסור דב לנדאו מאוניברסיטת בר-אילן ויצא לאחרונה. אציין כי עוד בטרם קראתיו עורר בי תמיהה שמו של הספר. הרי ידוע שעיקרון ראשי בהגות הפוסט מודרנית הוא ערעור על נראטיב הקידמה, אז מנין הצירוף המוזר של הקדמה הפוסטמודרנית? אבל זו לא העניין היחיד שמעורר שאלות בספרו של לנדאו. כבר בפתיחת הספר, בכותרת "אקדמות מלין" מכריז ומוסר המחבר מודעה כי חזר בו מחלק משמעותי מדבריו בספרו. וכך הוא אומר:

"ספר זה נכתב לפי תכנית שהותוותה מראש והוא בונה...שלמות מאוחדת של תרבות...ואף על אף תכנון זה, ירגיש המעיין בשינויים מהותיים עד גבול של מהפך בהשקפת עולמו של המחבר."

אם בתחילת הדברים מאמין המחבר בדו קיום פורה בין תרבות ישראל לתרבות הכללית, הרי שעם התקדמות השנים והפרקים מתערערת אמונתו זו. "קיימת מגמה אגרסיבית להשליט את חוקי המדינה והחברה על הדת" אומר לנדאו, "מגמה זו שברה לרסיסים את ההרמוניה הזמנית ששררה בין הפלגים". הוא מסיים את ההקדמה בחזון קודר ולמעשה קורא להתנתקות מכל דבר שבדל של תרבות כללית יש בו.

ובכן, שמענו כבר שאנשים משנים דעתם, או שחלה התפתחות בהגותם לאורך השנים. בתולדות האמנות מדברים על "התקופה הכחולה" של פיקאסו לעומת זו הורודה, וגדולי הפילוסופים מתחבטים בהשוואות בין ויטגנשטיין המוקדם לזה המאוחר. אך שמחבר ישנה דעתו תוך כדי כתיבת ספר ויוציאו כך לאור? אתמהה.

כך או כך, מהר מאד גיליתי כי ההיסוסים המאוחרים אינם מונעים את לנדאו מלהביע דעתו בבטחה. אצלו לא תמצא לשון "יתכן" או "סבורני" ו"יש אומרים". הכל חד משמעי ו"כל בר דעת" יסכים. לנדאו יודע מה נכון ומה לא, והוא יאמר לנו דבריו בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים.

הספר עב הכרס נפתח בדיון במושג תרבות, והוא חוזר אליו שוב ושוב במהלכו. לדעתי הוא מערבב בין משמעויות שונות של המלה "תרבות" ומנסה ליצור סינתיזה מלאכותית ביניהן. תרבות היא מלה הנושאת משמעויות שונות, אך אין הכרח להניח שהן קשורות. התיזה הבסיסית שלו היא שתרבות נוצרת במהלך אלפי שנים ולפיכך אין בנמצא "תרבות ישראלית", ויש לחזור לתרבות היהודית המקורית בטהרתה. לא שהוא עצמו נמנע מלסמוך יתדותיו בהוגים שאינם מבני עמנו. אך לא ברור מי הם אלה שמותר לשיטתו להסתמך עליהם, ומי בחזקת "חוקות הגויים" יחשבו. מילא קאנט והגל, אך מדוע דווקאניל פוסטמן יכשר לבוא בקהל לא אבין, ומדוע זכתה לחיבתו רות בנדיקט לא אדע. זאת ועוד אשאל, אם הוא עצמו מילא כרסו בתרבות הגויים, למה יאסור על אחרים לעשות כך?

לנדאו מתנגד ל"חופש יצירה" ומאמין במומחים שיקבעו מהם הדברים אותם ראוי לומר לפרסם ולהציג בתיאטרון. תכנית ההצגות אי אפשר למסור אותה לאנשי התיאטרון הזוטרים, במאי זה או אחר אלא למומחים בלבד, ומולו ישבו גדולי הרבנים, לא צעירי הצאן.

בכלל, גישתו היא שיש להשאיר את האחריות לניהול העולם בידי המבוגרים, סוג של אוליגרכיה ישנה וטובה.

אז אם אתם מחפשים מי שיאמר לכם איך לחשוב ומה לעשות, ספרו של לנדאו הוא הספר בשבילכם.

האתר של גלעד סרי לוי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גלעד סרי לוי