אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לסיפור - עידו ועינם של ש. י. עגנון


התמונה של משה גנן

שפר מזלי, ונפלה בחלקי חוברת מספרייתו של ש"י עגנון ז"ל. קניתיה באופן הזדמנותי לחלוטין בחנות אחת לספרים משומשים, שהייתה בירושלים ברח' הלני המלכה, ועטתי עליה כמוצא שלל רב. החוברת היא תדפיס מ"תרביץ", שנה י"ח, כסלו תש"ז. שם מחברו הוא יחיאל גדליהו פ. (פרידריך) גומפרץ, איש אשכולות, עליו כתוב באנציקלופדיה העברית, כי הוא צאצא של משפחה מפורסמת, שענפים היו לה בגרמניה, בהולנד, בבריטניה ועוד. המשפחה העמידה אישים רבים מצוינים בחיי הכלכלה, בעסקנות ציבורית ובמדע.יחיאל ג. פ. גומפרץ נולד בהמבורג ב1888-, למד בבית המדרש החרדי לרבנים בברלין ובהיידלברג, עלה ארצה ב1931-, עם עלות הצורר בגרמניה לשלטון, והשתקע בירושלים. הוא היה רופא-לארינגולוג, הצטיין במחקריו על בעיות ההגייה של העברית בעבר ובהווה וחיבר ספר "מבטא שפתנו" (תשי"ג).הוא נפטר בשיבה טובה ב1968- בירושלים.נראה, כי קשריו של ש"י עגנון עם הרופא היהודי ממוצא גרמני, שעסק בעניינים קרובים ללבו של עגנון היו מקדמת דנא. ייתכן, שהם הכירו עוד בימי שבת עגנון בגרמניה. אף קרבה זו, אפשר ידידות, לא מנעה את הספרן של בית עגנון להיפטר מן החוברת הצנומה, שנראה כי לא היה לה בעיניו כל ערך - וזאת למרות ההקדשה בכתב-ידו של המחבר המתנוססת על עטיפתה:למוקיר מכמני השפהר' ש. י. עגנון ש"יי.פ.ג.כותרת החוברת הצנומה מוזרה בשפתה; שמה הוא "דחיק ואתי מרחיק"; והוא מונח דקדוקי בארמית.ואכן, דרכי הרוח נעלמות הן. מי יודע, אם אין לחוברת, בעלת השם המוזר בל-כך חלק ונחלה בזיק שהוצת בלב עגנון, זיק שהפך ללהבה, לאורה נכתב הסיפור "עידו ועינם"?סיפור זה - 'עידו ועינם" - הופיע (לפי ג. שקד, הספורת העברית, כרך ב', עמ' 174) ב1950-, דהיינו שלוש שנים אחר צאת החוברת שניתנה לש"י עגנון כשי (תש"ז). אכן - מבחינה כרונולוגית - מתקבל על הדעת, כי דבר שהקדים דבר והיה ביניהם מגע בעליל, אף גְּרָמוֹ, או עכ"פ היה לו חלק בהיוולדו והיווצרותו. דומה הדבר לעבודת הבילוש ולחקר שעשה י. ל. לואיס בספרו הנודע the road to xanadu (הדרך לקסנדו) אחר דרך התהוות שירו של ס. ט. קולרידג'. כזכור, פרופ' לואיס בירר ומצא מה קולרידג' קרא באותו לילה בו כתב את שירו. ואמנם דרכי ההשראה – אחריהן מתחקה לואיס - הנן נעלמות, ובוודאי מורכבות, אף אינן קשורות בדבר אחד ויחיד בלבד. במעבדתו של המשורר החומרים עוברים, כדברי אריאל ב'הסערה", מעין מטמורפוזה באמצעות המוסיקה, הדמיון, השירה:

ferdinand: where should this music be? in the air? or the earth? …ariel (sings): full fathom five my father lies;of his bones are coral made:those are pearls that were his eyes:nothing of him that doth fade, but doth suffer a sea-changeinto something rich and strange etc. (the tempest. act i, scene ii).

נוצרת תרכובת שאין עוד לפרקה ליסודותיה. אין אנו עוסקים אלא בהתחקות אחר יסוד אחר ויחיד מהיסודות מהם הורכב סיפורו של עגנון "עידו ועינם".יותר מאשר צליליה המשונים של הכותרת, שמלותיה כאילו לקוחות מלשון רחוקה ומוזרה, ואף יותר ממציאות ההקדשה האישית, יותר מהכבוד המגיע לְרֵעַ ולמכר וותיק (כתיאור האידיליה המשפחתית והשתקפות ימי האימים בחיי משפחת גרדה וגרהרד גרייפנבך, רעי המספר בסיפור "עידו ועינם") שָׁבָה מסתמא את לב עגנון המשך הכותרת: "דחיק ואתי מרחיק; שרידי דקדוק עתיק". החיבור עוסק בחוקי "בגד כפת" דגושות ובלתי דגושות אחרי אותיות אהו"י, והוא מביא מדברי מדקדקים ידועי שם כר' יהודה אבן חיוג', ממחברת התיג'אן העברית והערבית, מדקדוק הטעמים של ר' אהרון בן אשר, ועוד.אין לנו אלא לזכור את הכתרים שעגנון קושר לפרופ' גינת, ש"הוציא ספר דקדוק ללשון עידו", "ספר דקדוק של לשון נשכחה". איני יודע, אם עגנון ז"ל ירד לסוף דקדוקי החוברת ושקל בדעתו את הגיוני רעיוניו, המשופעים בדוגמאות של תעתיקי מילים ליוונית, במובאות בערבית בכתב ערבי ובכתב עברי ממחברת התיג'אן, בהערות בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, בציוני מובאות בסוגי סוגריים שונים, בהערות וכו'; מכל מקום נראה, כי עצם העיסוק בלשון ובמכמניה הנסתרים נראה לו שירה, או אף "המנונות בלשון העינמית". על אלה כתב: "שומע הייתי (בהם) אותו הד, זה הד קולה של שירת קדומים, שראשית ראשיתה של ההיסטוריא היא יורשת יורשי יורשיו".עבודתו של רופא-בלשן זה, ר' גדליה גומפרץ, הייתה אפוא, כשל גינת, "קודש לחקר הלשון הארכאית ושירתה". (קורצוויל. "הערות לעידו ועינם", בתוך "מסות על סיפורי עגנון", עמ' 157). הרופא והבלשן, מחבר הקונטרס שלפנינו, היה אפוא ממשיך מסורת הדקדקנים היהודים ידועי השם בשעתם בספרד ובתימן, שותה ממימיהם, וכאילו עליו נאמר מה שנאמר על גינת, כי "ספרים שלא עברו עליהם ארבע מאות שנה אינו מסתכל בהם" (עד הנה, שס"ה).כך, באנטיקוריאט, חנות לספרים ישנים מצאנו במקרה דמות-אח לגינת, נפש חיצונית אמנם לסיפור המורכב, אך אחוזה היטב, כרונולוגית ועניינית בשורש היצירה, העוסקת בארכאי וברוח הלשון, אדם שכבר בחתימת שמו יש כדי לשייכו למשפחה, משפחת גיבורי הסיפור - אל גינת, גרדה וגרהרדט גרייפנבך, גמזו וגמולה, ואביה של זו, גבריהו; אל החכם גדעון, ויתר בני אינשי וחיות פלא, שהאות גימל משמשת כראש תיבת שמם, ואפילו כאשר אם ילדיו ואשתו של המחבר נוסעים – אל אן יסעו אם לא לגדרה? כי השם גדליהו גומפרץ עצמו כאילו היה שמו של אחד מגיבורי הסיפור. ניתן לומר, כי השימוש התכוף והעקבי באותיות "ג" ו"ע" כאות הראשונה בשמות גיבורי הסיפור (השמות ב"ע" הם עמרמי, עדנה, עידו ועינם), מצביעים על אותו שיתוף פורה שבין שני אישים, שכל אחד מהם תורם את חלקו בהתהוות היצירה ומשקיע בתשתית היצירה מעולמו וממרקם רוחו: גומפרץ בעצם הוויתו ובשי הצנוע, פרי מחקר רוחו בשפה העתיקה והנעלמת של "עידו ועינם", - שעצם מלותיה כשפה עברית מרוחקת דורות על דורות, מהם ירשו יורשי יורשיו של דורשיו הראשונים - ועגנון שהתפעם ופייט אודה זו ללשון הארכאית כאפותיאוזה לרוח השפה, (וראה דברי פרופ' גרשון שקד ב"אמנות הסיפור של ש"י.עגנון", עמ' 157 ).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן