אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוד קיסמך / עליזה גלר-פורטוגז


התמונה של אדלינה קליין

"סוד קיסמך" מאת: עליזה גלר-פורטוגז (שירים) (הוצאת "בת-קול", ת"א - תשס"ה)"אותה אמת שלך –פשוטה וכה מובנת"כאותה 'בובת חרסינה' (המעטרת את שער הספר) השירים בקובץ, שבריריים ועדינים במיוחד.היצירות בנויות כפסיפס מחשבות ורגש. ללא ספק נכתבו בזמנים שונים אך קובצו יחדיו בשל קווי חיבור משותפים. הכתיבה לירית בעיקרה וניכר כי המשוררת מצליחה להביא את העכשווי אל גוף יצירותיהללא כל מאמץ: (ע' 13)..."חיכי גם אם עלבון צורב./חיכי כשׁכִשׁלוֹן עולב./ חיכי גם אם לבך בוכה"...התחושות 'הכי עמוקות' באות בספונטנִיוּת, קולעות וכובשות: (ע' 14 ) ..."לפתע רציתי/שמישהו /יקנה לי פרחים"... וכי יש אִשׁה עלי אדמות אשר משפט מעין זה אינו עולה על הרהורי ליבה?!היוצרת אינה אדישה למתרחש מסביבה, והדברים אכן באם לביטוי: (ע' 15) ..."ואני טעיתי כשחשבתי/כלבים או גנבים"...//..."הרחש בלילות/היה מחדר השכן/גם בחורות/בשלות,/בשלות מדי/נושרות, נושרות, נושרות"...עמדתה, בנוגע 'למעמד האִשׁה' – אחת. ו'למתירנות' – אחרת. אינה חוששת להעמיד דברים על דיוקם ואומרת מפורשות (במשפט שכאן) הבחורות 'הבשלות מדי' קרי: אשר טעמו את החטא - "נושרות", אל הזנות.המשוררת מעמיקה בהתבוננותה על הסביבה, ועל האנשים בכלל זה. עדשת העין של היוצרת קולטת דקויות, ההופכות 'למובנות מאליהן'. היפוכן, הן השלכה ישירה 'לאדישות'. מסתבר, כי אצל עליזה גלר-פורטוגז, 'האדישות', ממנה והלאה. בהמשך, נראה רישום 'פשוט' (לכאורה), להנאתה ולהנאת הקוראים: (ע' 16)..."אנשים זורמים מכל הכיוונים לכל הכיוונים.// ..."בידים חבילות, מזודות, פרחים"... אותה 'הסקרנות' של המשוררת המתבוננת 'בזרימת האנשים', נתפשת כתסריט אשר חובה לשמר. ראה בהמשך השיר: ..."לרגע כֻלם ילדים/לרגע/קצר משניה/לרגע/עובר כלא היה"... עיקרו של השיר, מסתכם במסר: ..."לרגע כֻלם ילדים"... והנה המסר הזה, הוא הוא אשר שובה את הלב. מדוע?! והתשובה היא, כי כולנו שותפים לעבר ולזמן הבורח מפנינו. ואין לאיש פנאי להתבונן במתרחש מסביבו. רק היא המשוררת, רואה את 'הקומיקס' שבקיום. 'החיים האפורים' הופכים לפתע צבעוניים יותר. ממצבים נתונים (שביומיום), עוברת המשוררת ברישומי העט, על זיכרון שנשתמר לה מאמא הורתה. ולזיכרון, מוסר ולקח: (ע' 20-21)..."סודר אדֹם היה לאמי/סודר שלה ושלי/ואמי פשטה /סודר אדֹם/ועטפה בו/אותו ילד קטן וחלוש וחולני,/באוטובוס העירוני"...//..."ולךְ לא היה קר, אמי?"...//..."לבי חִמם אותי",/ענתה לי"...//..."לפתע/דפיקה חזקה/על דלת ביתי"...//..."אבי הילד/ מושיט/סודר אדֹם/לאמי"... מהמשפט משתמע, כי בחיים המודרניים והתוססים סביבנו חייבים לעצור מעת לעת, ולהגיש סיוע לנזקק. ההרגשה של 'נתינה', משתווה בחשיבותה לזה של המקבל. על-כן, הציר המרכזי סובב כגלגל ומאפשר 'איזון' במערכות של האנושות.הבה נציץ בשיר: (ע' 27)..."בעץ - /הענפים בענפים מתסבכים,/ובדרכי -/האנשים באנשים"...//..."תמיד /הפרפרים/אל האור נמשכים,/וזרים אל זרות/וזרות אל זרים"... המשוררת מדגישה ומבהירה את השוני בטבע, ובין בני האדם: יש נשים. ויש גברים. 'האדישות' עליה הצבעתי בתחילת המאמר, אשר האנושות לוקה בה בשל 'סחרחורת הפלא' של הזמנים המודרניים, גורמת לאבד דברים יקרי ערך, כמו: שאילת שאלות, דו-שיח ערכי על מהות החיים ומהות הקיום, קיומנו על פני האדמה. וכשמביאה עליזה גלר-פורטוגז את שורותיה: (ע' 37)..."כבר לא שואלים "למה"/ולא שואלים "לאן"/ ולא "מתי תחזור"/ולא "כמה זמן"/והולכים". המילה: 'הולכים' - מקבלת משמעות כפולה: 'הולכים' (ללא שוב). וגם חותמת, לסיום פרק.בנגישותה של המשוררת לנושא החברתי, בהכרח המציאות - היא גם מצביעה על 'מצב כל האדם' באשר הוא. לאורך כל השירים ישנה הדגשה על 'הארץ ישראליות' שלה: (ע' 40) ..."הבוקר – בידי פרוסת לחם/מרוחה בריבה"...//..."השעה שבע/והרי החדשות"./חדשה נוראה:/בשוק הכרמל/התפוצצה פצצה".//המצב הרגעי בין נגיסה (בפרוסת הלחם המרוחה בריבה), לבין שמיעת החדשות הנוראיות - מביעות 'שאט-נפש' מפרוסת הלחם המרוחה בריבה. וכך היא מסיימת את השיר: ..."בידי פרוסת לחם/מרוחה בריבה,/ריבה מתוקה/ריבה מלוחה/הבוקר"... ומי שחווה טעם ריבה מלוחה, מבין את המצב האבסורדי בו נתונים תושבי המדינה. מרוב זעזועים, הלב כבר אינו מתקומם. הוא כבר התפרק מזמן. מה שיכול להביא לו מזור ושמחה- זה שיר אהבה קטן הראוי לביטוי ואמון. שיר כזה המסוגל לחולל קסם. ועליזה היא אותה ישות נדירה 'שבמגע קסם' רושמת לנו: (ע' 55) (כל השיר) ..."רוצה לבוא אליך/להשבר לרסיסים,/ולהאסף לשלמה/וללכת"... אבל המילה 'ללכת' - משמשת הפעם, את 'התקוה' המלאה והשלמה. אותה תקווה, היא בהשלמה. ומתווספת, אל הזיכרונות היפים. וכמו בפתיחת הקובץ, מסיימת המשוררת בשורות: (ע' 63) ..."אפשר שלא להזכר/אבל קשה לשכֹח- /אותן מלים שלךָ/יפות וּמכאיבות/אותה אמת שלךָ/פשוּטה וכה מובנת"...//..."את רגעי אתךָ/הרטט שבלב'/את לחן הדממה,/הסער והרֹגע,/אותה כמיהה אליךָ/אותה כמיהה"...c כל הזכויות שייכות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ת.ד. 9516 , ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר