אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בעקבות האור / נילי אמיר-סגל


התמונה של אדלינה קליין

בעקבות האור מאת: נילי אמיר-סגל (שירים, תשס"ז -2007)"כֻלנו פרחים בודדים"ככל שהאדם בכאוס, מרירות ומתח - משקלן אפסי, מול פני האובדן. הגוף, פלא הבורא, מתרחב, מתגבה, ומצטמק - ככל שחולפים השנים. הנפש – אחידה היא, כורעת תחת נטל משא החיים, צוברת עומסים מבלי לדעת לנפות. ועומסיה רבים מנשוא. בעת חצייתן, אין חזור. האדם נובל ומת. מה שקורה, שעל סף חציית גבול העומסים, מתערב המוח ואינו מרפה מהנפש. (זה מה שקרוי: 'מלחמת ההישרדות'), היוצרת נילי אמיר-סגל, פורצת את המחסומים שבין ההכרה לאי-ההכרה. נאחזת (בכל ישותה הדלה) 'בערובת האח' (מטאפורה), ונשאבת אל החוץ מהפיח השחור. כך היא מגיעה אל האור. העבודה הנפשית, מתבצעת עקב בצד אגודל. היא בונה תשתית ומחזקת את הדפנות ממצבורים (הדורשים ניפוי וישור קווים). הפתרון אשר מוצאת המשוררת בשיחות אותן היא מנהלת עם הנפש. ר' בשיר: (59-60)..."אבל אין בוכים בצבור"...//..."אני הולכת למקום אחר/שבו מֻתר לבכות /בעינים פקוחות/ולבקש על נפשי שתותר שלמה/ועליךָ ועלי"... ההתפכחות וההשלמה, ניכרים היטב בשלב זה מה עוד ש'החיזוק' הוא במוּכנוּת להביט אל מעבר למסך' ולהיזכר בנוסטלגיה נעימה: ..."ילד קטן הייתָ (היא כותבת) ...אהבת לרוץ /ואני בעקבותיךָ./אתה נופל, נחבל וקם/צוחק אלי"... תפיסתה את הסיטואציה הכה יומיומית והכה אמיתית, של 'עבר' רחוק – מעניקות לה זמן מושאל להרפיה. התרפקות אל זיכרונות משותפים, (שחוותה בגפה) עם הבן, בעוד הוא פוסע פסיעותיו הראשונות – מעניקות לה הזדמנות לעכל, ולהביט 'במציאות' ללא הסוואה – ו"לבכות בעינים פקוחות". מאוחר יותר היא המשוררת... פותחת חלון אל רחוב הומה אדם ורושמת: (ע' 73) ..."ליבי שקט".//..."עיני פקוחות אל היופי/ ושירת הצפרים ממלאה/לבי"...ברור שבין פסיעות מהוססות קמעה, לבין פסיעות מרחיקות לכת, יש מעת לעת נפילות כאלו של 'תינוק' אשר נופל וקם. בוכה וצוחק חליפות. הדברים מתרחשים בטבעיות.אחר צצה השאלה הנוקבת: (ע' 47) ..."איך ממשיכים לחיךְ/לאהֹב / ולתת"...//..."איך ממשיכים לנסות לקוות/ולא להתיאש"... מכאן ואילך, היא מנהלת שיחות מדומות עם בנה האובד, המובילות למשפט שבשיר: (ע' 44) ..."היתה הגאות/בלבי/ואתה לא ידעת./מהרת ללכת/אל גאות הים/ולא חכית לי/ואחר בא השפל"... בהכרח המציאות, שיחות אלה מטרתן חיפוש 'מקור הטעויות'. ו'האשמה עצמית'. ולא פעם הדברים מגיעים, עד לכדי 'הענשה עצמית'. ר' בשיר: (ע' 40-41) ..."ועתה/נעולים הבריחים./יושבים בתים/אנשים /חולמים על ימים אחרים"...הכמיהה 'לאושר' טמון בדברים רבים נוספים בדרכה של היוצרת. מעת לעת היצירות פורצות אל הווית 'האני' (שהן תוצר סימבולי לדמות האשה הנחשקת), כאשר ללא התראה, חשה האשה מאוימת, כי סר חינה: (ע' 39) ..."ואני המשכתי ללכת לארך החוף /ואיש כבר לא שרק /איש לא צעד /לקראתי"... ובהמשך בא משפט ללא פשר: ..."רציתי לצעֹק צעקה /ושתקתי"... מהו 'הנעלם' אשר מנע בעדה 'לפזר לרוח צעקתה' ??? האם זאת החברה? האם המעמד? האם המקום? או אולי 'הזמן' הוא הגורם... השאלות מורות על הבאות: (ע' 35) ..."לא לגלֹש עוד/על חולות הזהב/אמרו לי./ גם לא מעבר/לצפיות/ לאהבות/ולתשוקות/אמרו"... ומי הם אלו שציוו עליה והיא נענתה ופעלה כרובוט?! ברור כי בהצטברויות של עומסים מדובר: חינוך. בית. הורים. חברה. מדינה. משטר. דת. מקום. שהם ביחד מהווים בניית העולם הערכי של הילוּד -המתהווה והמתגבש לפיו. בהמשך שיר זה, ישנה הארה: ..."זוכרת ילדה קטנה/רצה יחפה על החול/מאושרת כל כך/חֹפשִיה"... ניכר כי לא ההורים הם אלה אשר כפו עליה משטר ההפנמה (בו הייתה לכודה 'בזהותה' הכפויה) ישנו דגש על ימי האושר שחותה בעברה (בציטטה שלעיל) קרי: ..."בהיותה ילדה חפשיה"... עוד קוראים על-כך, בשיר: (ע' 8)..."וילדותי היתה ילדות אחרת./ ילדות של קסמים"... מכאן, כי 'המשטר והחינוך' הם למעשה הגורמים הבלתי הפיכים, על כל הליך והליך שעשתה בחייה. בשיר: (ע' 18-19) נמצא גישוש אחר עקבות אהבה שאבדה. ועוד, נגלה (מהצוהר שפתחה בפנינו) את דרך התמודדותה עם מצבים: ..."הסרתי את המסכה/יצאתי לחפש/במקום אחר"...//..."אחר-כך נסעתי למקומות אחרים/ותעיתי בדרכים"...//..."ואתה/כל העת חכיתָ לי/במקום שבו תמיד הייתָ ואני לא ידעתי"... במשפט הזה (הפשוט לכאורה), מגלים כי משחקים תפקידים בסיסיים ומורכבים ביותר: המוסר. הגאווה, תפיסת עולם מעמד האישה. העצמאות. וההתפייסות האישית. היופי בהתעוררות 'מכבלים דמיוניים' אשר כפה האדם במו ידיו על עצמו, היא למעשה הרגשת השחרור האמיתית. אמירתה של המשוררת באה לביטוי נכון בשורה הייחודית מאירת הנפש שרשמה :(ע' 10) ..."את תמיד תחיכי ברחוב השותק/מבטך/יבקש לו קרובים"... 'האדם יצור חברתי מטבעו', וכמה שיתהלך לבדו, תמיד יחפש חברה. היוצרת, שמה דגש על הדברים הללו בהמשך: ..."תהלכי לבדך/ותקוה בצדךְ/כמו פרחים בשולי דרכים"...//..."יש בוכה/יש צוחק/יש פשוט מותר"... ומסיימת, במשפט החזק מכולם: ..."אך כלנו/פרחים /בודדים"... וכי יש אמת גדולה מזאת?! וגם כשיש על מי להשען, נותרת בדידות. הבא נציץ בשיר: (ע' 11) ..."יונים הומות על גג/ מקור אל מקור/מלהגים/יונה ויון/והבדידות אוחזת בי"... בשירתה של נילי אמיר-סגל ישנן סימני שאלה רבים, אך לצידן, היא מביאה שיקויי מרפא (מתרמילי ניסיונותיה). אותה 'הבדידות' עליה כותבת נילי, היא תחושה. לפעמים היא עצב. לפעמים היא אושר. תחושותיה ואמירותיה – לא טובעניים. לא חונקים.שיריה יוצאים מלב וניכרת בהם רגישות ואמת. לעיתים 'האמת' ערומה עד ללשד עצמות. ולעיתים, האמת - לבושה ועטופה עד חנק. אבל בין כה, האמיתות שלה מזוככות וזכות כבוהק הפנינה. ר' השיר: (ע' 9) ..."יושבת בתוכי/ילדה קטנה"...//..."ילדה שלא רוצה לגדול"... נילי, אף נותנת סיבה לסיטואציה (הקומית-טראגית) שכאן (בהמשך משפטה): ..."מסרבת היא לגדול/ולעזוב אותי"... כלומר, מדובר כאן על אשה בוגרת המסרבת להתבגר. כילדה, נח לה יותר. ובכן, מדוע לה להתנתק מהילדה שבה??? הלא כך היא מגדילה את סיכוייה להביא לנפשה מרגֹע ומזוֹר. בהמשך, האופטימיות חודרת וזוֹרמת בטבעיות מחודשת לחייה ופוגשים בשיר: (ע' 82) ..."הולכת לאורך הרחובות/הריקים/ופרח של אור בליבי". והדברים הולכים ומשתפרים ובשיר שכותרתו, (כשם ספרה): "הולכת בעקבות האור" קולטים בבהירות רבה את האור שחזר לחייה: (ע' 74-75) ..."חזר הכֹח לגופי/לבי חזר לפעם/היה בי כֹח עוד לחיות"... את הקובץ היא מסיימת בשיר אהבה אשר נותן מענה לבניה המתחדשת ומחליק בהשלמה על אבני הנגף שבלטו בדרך: (ע' 87) ..."רציתי לבכות/אבל עינךָ בכו בשבילי/וצר היה"...//..."הרמתָ עלה שנשר,/ידי ליטפה את ידךָ/ברחמים/והחֹם מלא את לִבִּי"...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין