אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן אלבו / בא


התמונה של משה גנן

לא קל לבוא בשעריו של ספר ולסכם את הכלול בו. בבואך להכיר משורר וספרו, הטוב מכל להתבונן בחומרים שבו: בריאליה הפיסית, הרגשית והרוחנית. יש לאסוף את המלים המנחות את הקורא אל המשמעות החבויה בשיר.

ואלה הן המלים הבולטות לעיני המתבונן הבא בשערי הספר ומתחיל להעמיק בקריאתו: חיפושים עקרים (עמ' 7) תוגה ובדידות כמיהת הלב וגעגועים (עמ' 8). אלה הם התכנים הרגשיים. הריאליה הפיסית מתבטאת – בין דברים שונים אחרים – בעיקר ברוח הסערה, חושך ואור, אופל ונוגה זוהר, (עמ' 9). יש פלומות עשב, צלילים, אדמה. ניתן לומר כי אלה דברים אווריריים, רוחניים, מדברי הרוח: אך מתגלה בם גם תכונה שעוד נשוב להזכירה – הפרדוקס, הניגודיות הקוטבית בה שירת המחבר מתמצה.

על השירים שורה רוח של spleen .- תוגה, ויתור ועייפות, עגמומיות ורצינות. זהו עולם בו "המועקה תפתח...באש ותסתתר בין כפלי הנפש"; עולם בו "תחושת הצער...תברא את המלים ...עד ש[אדם?] יכרע תחת כובד משקלו ויתאחה בהרהורי החמלה הנודדת בין הייסורים". ( עמ' 14). יש בשירים יחס רציני מאד אל החיים. גם הריאליה הפיסית שבשירים שוממת: גם היחס אל הפיסי -- גם אל האהבה - שומם (ומאכזב). אנו פוגשים את הבדידות בצורת כלבי מדבר, יללת רוחות ויבבת האדמה. אנו מתוודעים לייסורים, במקרה זה, בתחילה, ייסורי האב, לו ולזכרו מוקדש הספר. בהתאם, רב בשירים הכאב: אפילו תיאור טיול בשנים בשערי ירושלים - האירוע המרכזי והקובע בשיר הוא איננו הדו-שיח המתרחש בין בה המארח לחברו תוך הצגת מראות העיר בשיר אלא קביעתו כי פני חברו עטו תוגה, הוצפו כאב, ומשתרר עליהן מין מבע של צפייה נכזבת. השיר מביא את הקורא אל הלכי נפש, צער וכאב. הוא הנותן ביד המחבר לשאול שאלה מרכזית לו הנוגעת למהות ה"אני"(עמ' 13): מי הוא "אני" זה בכלל? "פעם תדמה שאתה הוא אתה/ ופעם תדמה כאילו אתה מישהו אחר": התשובה שהמשורר מוצא לחידה היא כי "אני" זה, התכוף הרהורים מולידי צער מוליד לבסוף את השיר: וכדברי לואי ה- 14 (בערך): השיר הוא אני.ואמנם, לא כל הזיכרונות עטופים הוד והודיה; השירים עטופים מציאות, לאו דווקא תהילה ואושר. המציאות הארצית קודמת. רחוקה מכאן האידיאליזם הצרפתי או הרומנטיקה: האב מופיע כאן בקרב זקנים אלמונים הנאנחים בייסוריהם. כל הזקנים האלה שבים בדמיונו הפורה של המחבר מן האופל, קמים לתחייה ביריעות הזיכרון תוך פחד ו"צעקה אילמת", (עמ' 9), בכל סימני זקנתם. האב "ישובו ייסוריו מן האופל ויערמו על לבך", לב הבן. (עמ' 8).

רוב שורות השיר מבוססות על ניגודים, פרדוקסים, אוקסימורונים, קישורי דברים בעלמא, בלתי מתחברים לוגית ביניהם, אולי מהתרשמויות הנפש.. וכבר הוזכר לעיל האור והחושך, אפילה וזוהר: ליטופה המנחם של יללת הכלב המיוחם (עמ' 9): יש דממה המיתרגמת באוזני הדובר כרחשים, שעולים מן העלים, העלוה: (עמ' 12): יללת הרוח ויבבת האדמה. שירת אלבו שופעת דימויי צליל ודממה למכביר.יש גם צוקים קרחים - מול שדות מוריקים: רחש ודממה: יש ואין: צעקה אילמת; אימה ואהבה: רחמים ועריצות: אדיבות, נימוסים ושיגעון: ליטופו של כלב מיוחם: קרעי צל וצינתו של הבלתי נראה: הספר מלא הרהורי מוות – ומדבר, לעומתו בין היתר, על ילדות, ינקות ותחילת החיים (כגון בסיפא שיר בעמ' 16). בשיר " במילה אחת", בעמ' 17, אנו פוגשים "קרעי מלים שישמיעו מעין סלסול אנדלוסי, קולות שמימיים, / גניחות ואנחות...כמו כלבים לאור הירח". די בדוגמאות אלה להמחשת הנאמר. כולן לקוחות מהשירים הראשונים שבספר. מחריד בערטולו, ישירותו ויכולתו לתאר את המציאות השיר בעמ' 15: "תחילה גופו וגו'". המשורר מתאר את אביו – למעשה את הזיקנה בכלל - ללא כחל וסרק, ואין דבריו אלא פרי ההתבוננות במציאות כפי שהיא עולה, מתהווה ונגלית לנגד עיניו, עם כל תחלואי הגוף, נבילתו ונוולותו, כאביו וייסוריו, אין אוֹנוּתוֹ הפיסית והנפשית. זה הגוף בגסיסתו, במציאות האבדן, מול המוות בעיקרו. זהו מתן דין וחשבון על תולדות החיים. אין לשיר זה ולדומיו כל זיקה אל השירה הרומנטית – אדרבא, הוא התרסה נגד התפיסה המייפה, התפיסה שרואה את מטרת השירה בהשראת רוח האסתטיקה על הקורא: השירה העוקפת ככל יכולתה את הביטוי הישיר ומתמלא באופמיזמים[1].( שימושים ב"לשון נקיה"). שירת אלבו מביטה ביושר בעיני המציאות ואינה מבקשת לכסות מהקורא מאומה. שיידע מה המציאות, איך זה באמת היה עם האב, איך אנחנו נמות. שירה זו אין לה מהלכים ברוחו של קיטס , לפיו"הַדּוֹר הַבָּא יִקַּח לֶקַחֲךָ אַף הוּא:"אֱמֶת וְיֹפִי, יֹפִי וֶאֱמֶתרַק זֹאת תֵּדְעוּ, וְדַי לָכֶם לָדַעַת"[2] ( ג'ון קיטס, "שיר לכד יווני", בתרגום ראובן צור, בספר שירת הרומנטיקה, הוצאת עקד, תשכ"ח). בשיר זה האמת בהחלט מתנגשת עם מושג היופי. לפי המוצג המצורף, הרומנטיקה עומדת עמוק ברגליו בשקר.[3] ואם אין מבקר יכול להתחבר עם כל שירי מושא ביקורתו, הרי שעם שיר זה – ועם אחדים נוספים – אני יכול להתחבר ולחוש אליהם קרבת רוח...ואולי בכל זאת רומנטיקה – השיר הוא תרגום לעצב הקיומי על כי אין אנו אלא צל חולף על פני האדמה: חיינו, ככל החיים על פני האדמה מסומנים בסימן החילופיות, הזקנה והמוות, מות חיי אדם.

זה מקור הערגה, הפחד, הגעגועים, הבכי והבהלה, האימה המרחפים על פני כל השירים, שירי הספר הזה.אך יש כמובן גם הִתְחַיּוּיוֹת, החיים החדשים, - הילד המתנסה בגבולות עולמו ("חמדת השעה ההיא עוד חיה בי, עת יצאתי מהעריסה לזחול במרחבי הבית בין רגלי הכיסאות ושולחנות, למפות במדויק את מגבלות החלל...", עמ' 20): יש שיר געגועים אל ימי הילדות המוקדמים (עמ' 22), שזכרם יכולים לאשש אפילו את האמונה באלוהים, שאחרת מעמדו עם המשורר אינו במיוחד איתן (וראה בעמ' 40 את הנאמר בשיר "תרגיל באהבה", בו המשורר מונה את סוגי האהבה הקיימים בעולם – אהבת הילד אל אביו, אהבה לשירה, ( "שפה, כמו שירה, בסופו של דבר, היא תרגיל באהבה"), אך לבסוף - האומנם מדובר באהבת איש אל אישה וכן להיפך, או על אהבת האל, כלומר האהבה בה ידבק אדם באל. "מצאתי לבסוף את אלהים, חסר עניין ממשי בעולמו...": האל אותו מוצא הדובר בשיר שקוע בשנתו כתינוק לאחר הנקה"זו במחלט שירה מקורית, בעלת קול ייחודי, עם ריאליה ודימויים מקוריים. מומלץ להכיר ולקרוא.--------------------------------------------------------------------------------[1] euphemism.[2] beauty is truth, truth beauty – that is allye know on earth, and all ye need to know - john keats, ode to a grecian urn.[3] להרחבה, והנה שירו של דן אלבו, הקרוב אלי כי אף אני, בעוונותיי, כתבתי שיר דומה עת ביקורי בבית החולים שם נטתה למות אם רעיתי:תְּחִלָּה גּוּפוֹ הַמְּבֻזֶּה תְּחַלֶּה גּוּפוֹ הַמְּבֻזֶּה הָעֲלִיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת שֶׁל רָמוֹת הַסֻּכָּר בַּדָּם, הַדַּלָּקוֹת, דַּלֶּקֶת בְּדַרְכֵי הַשֶּׁתֶן, דַּלֶּקֶת רֵאוֹת, פִּצְעֵי לַחֵץ, סִימָנֵי הַבְּלַאי בַּשְּׁפִיּוּת, רְטִיטוֹת הַטֵּרוּף, אָבְדָן הַשְּׁלִיטָה בַּסּוֹגָרִים, הַהַפְרָשׁוֹת, הָרֵיחוֹת וְהַהִתְבּוֹסְסוּת, הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, שִׁגְרַת הַטִּיּוּל הַשְּׁבוּעִי בֵּין מַדְּפֵי הַחִתוּלִים בַּסּוּפֶּרְפַארם, הַצֹּרֶךְ לְחַתֵּל אֶת אַבָּא לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְבוּשָׁיו, לְנַקּוֹתוֹ מִצּוֹאָתוֹ, לְהָרִים אֶת רַגְלָיו בָּאֲוִיר, לְהָנִיעַ אֶת גַּפָּיו עַלהַמִּטָה, לְשַׁרְבֵּב אֶת הַחִתּוּל מִתַּחַת לְיַשְׁבָנוֹ, כְּמוֹ תִּינוֹק הוּא מַבִּיט בְּךָ בְּלֹא לְהָבִין בְּדִיּוּק מָה קוֹרֶה סְבִיבוֹ וְאוּלַי כֵּן מֵבִין וּמֵשִׂים עַצְמוֹ...חֹסֶר הָאוֹנִים הַמֵּגִיחַ מֵהָאוֹנִים הַחֲסֵרִים וְהַיִּסּוּרִים הַנּוֹגְחִים אֶת רְצוֹן הַחַיִּים בְּטֵרוּף כְּשׁוֹר מוּעָד נְגִיחָה אַחֵר נְגִיחָה לְלֹא הֶפְסֵק הַכְּלִמָּה הַמְכַסָּה אֶת הַכֹּל, מִכֹּל עֵבֶר כְּמוֹ תַּכְרִיכִים לְבָנִים, הָרְצוֹן שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר כְּלוֹמַר שֶׁיָּמוּת כְּבָר הַבּוּשָׁה וְהַהַצְדָּקוֹת הַיְדוּעוֹת "שֶׁיַּחְדְּלוּ יִּסוּרָיו" וְ"שֶׁיַּפְסִיק לִסְבֹּל". והנה, זה בצד זה, השיר שכתבתי...:דֶּרֶךְ חַיִּים לָמוּת – הִנֵּה זֶה דָּבָר דֵּי מְכֹעָר.לֹא עַל שְׂדֵה הַקְּרָב, הַמֵּעַיִם נִשְׁפָּכִים, הַמֹּחַ עַל הַסֶּלַע, מְפֻזָּר מִסָּבִיב;הֶבֶל-אֵד עוֹלֶה מִבֵּין גִּדְמֵי עֵץ שְׁסוּעִים, מַשְׁחִירִים; וָרֹד דּוֹלֵק הָאֹפֶק בְּפַקְעוֹת הֶעָשָׁן: דַּי בְּבֵית אָבוֹת, וְאֵלֶּה בְּסוֹף דַּרְכָּם יְשׁוּבִים, וְאָחוֹת עִם כַּף בַּיָּד מַאֲכִילָתָם בְּחֶסֶד. לְצִדָּם תָּלוּי שַׂק שִׁתְנָם, הַזּוֹרֵם חָפְשִׁית, גִּלְדֵי דָּם עַל זְרוֹעָם, פִּיגְמֶנְטִים הַפּוֹעֲלִים פֶּרֶא,הַכָּחֹל, הַצָּהֹב וְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בַּפֶּצַע הַפָּתוּחַ. הַמַּבָּט הַבּוֹהֶה, רֵיחַ עֹבֶשׁ וְדָם הַסָּפוּג בַּבְּגָדִים, וְגִמְגּוּם חֲסַר תֹּכֶן, אוֹ חֲזָרָה עַל מַנְטְרָה. וּקְרוֹבִים יוֹשְׁבִים סָבִיב, חַסְרֵי יֵשַׁע מַבִּיטִים אֵין-אוֹנִים בַּיְּצוּר שֶׁהָיָה אָהוּב כָּל כָּךְ פַּעַם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן