אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רשימות של רופא צעיר / מיכאיל בולגקוב


התמונה של דן לחמן

לאורך חייו לא ניתן לבולגקוב לפרסם את מרבית כתביו; הוא נחשב למתנגד המשטר. אין לדעת איזה נס קרה לו והוא לא הוגלה או הוצא להורג על ידי סטלין. שנים לאחר מותו הותרו ספריו לפרסום. בולגקוב למד רפואה והתמחה במחלות מין. הוא נשלח לעבוד כרופא באזור רחוק. ניסיונו בחיי הכפר המרוחק עזרו לו בעיצוב הסיפורים שבספר זה.

ויש משום רמז שבפתיחת הסיפור הראשון הוא מציין את תאריך הנסיעה שלו לכפר כ-16 בספטמבר 1917. המהפכה הגדולה תתחיל בעוד חודש לערך. המצב ברוסיה כבר לא פשוט. הספר נכתב שנים אחר כך. בקביעת התאריך מביע בולגקוב בעקיפין חלק מדעותיו המתנגדות. הסיפורים המרחשים בכפר הנידח. במשך כל שנת השרות שלו המהפכה אינה נזכרת בסיפורים. התעלמות מוחלטת; הסיפורים כולם סביב חולים ומחלות. כך:"בן אדם שלא נסע מימיו בדרכים כפריות נידחות בעגלה רתומה לסוסים, אין טעם לספר לו על כך: ממילא לא יוכל להבין. ולמי שנסע, אינני רוצה להזכיר. אומר בקצרה: את עשר הוורסטאות שהפרידו בין עיר המחוז גְרָצֵ'בְקָה לבית החולים של מוּרייבו נסענו – אני והעגלון – במשך יממה תמימה. יממה, בדיוק מעורר גיחוך: בשעה שתיים, ב-16 בספטמבר 1917, חלפנו על פני סככת היבול האחרונה בגבולה של העיר הנהדרת גרצ'בקה, ואילו בחמש דקות אחרי שתיים, ב-17 בספטמבר באותה שנה בלתי נשכחת, עמדתי על הדשא החבוט, הגווע והמקומט בגשמי ספטמבר, בחצר בית החולים של מורייבו. כך עמדתי שם: רגלי מאובנות עד כדי כך שבעיני רוחי דפדפתי בספרי הלימוד בניסיון נואש להיזכר אם קיימת במציאות איזו מחלה הגורמת להתאבנות השרירים, או שמא הזיתי את זה בחלום שחלמתי אמש בכפר גְרָבּילובְקָה? וכיצד נקראת בלטינית המחלה הארורה ההיא? כל אחד משרירי כאב בצורה בלתי-נסבלת, והכאב הזה דמה לכאב שיניים. על אצבעות רגלי אין מה לדבר – הן לא נעו בתוך המגפיים, אלא היו מונחות בשלווה, כתותבות. אני מודה כי נתקפתי פחד של ממש וקיללתי בלחש את הרפואה ואת הבקשה שהגשתי לרקטור האוניברסיטה לפני חמש שנים. בה בעת ירד הגשם כמתוך מסננת. מעילי התנפח כספוג. באצבעות ידי הימנית ניסיתי לתפוס את ידית המזוודה שלי, ולבסוף ירקתי על הדשא הרטוב. אצבעותיי לא היו מסוגלות לאחוז בדבר כלשהו, ושוב, מלא וגדוש בידיעות מספרי רפואה למיניהם, מעניינים ביותר, נזכרתי במחלת השיתוק. 'פַּרָליזיס', אמרתי לעצמי בייאוש, השד יודע למה".קטע הפתיחה של הספר יותר מאשר מעיד על כל סגנון הכתיבה של בולגקוב: על דרכו לספר, להצחיק ולמתוח ביקורת עקיפה על רוסיה באשר היא באותם ימים. מכיוון שבתחילת דרכו הספרותית כתב תקופת מה פיליטונים בעיתונות, סוג כתיבה שעזר לו בקטעים בהם חמק מאמירה ישירה. הרשימות שבכותרת הן אסופה של סיפורים קצרים.בהמשך נפרש לו סיפור אחר. נכון שהספר מורכב מסיפורים קצרים, כולם על הרופא הצעיר הנשלח לאיזו עיירה נידחת. אך לאטה נוצרת תחושה של הכרה ממין אחר. לרגע עולות בזיכרון סדרות טלוויזיה על בתי חולים, "אי. אר" או "האנטומיה של גריי". אלא שבניגוד לבתי החולים הנוצצים כאן, מתרחשות האפיזודות בחדר חולים נידח. הרופא הצעיר בן ה-24 חסר הניסיון צריך להציל בכל סיפור חולה אחר: לקטוע רגל לאחד, לפתוח את גרונה של ילדה באחר ועוד מיני חוליים שהאחד נורא מהשני. שלא לדבר על מחלת הסיפיליס המשתוללת בכפר, והאיכרים חסרי הבינה אינם מבינים כלל את משמעותה ואת הסכנות שבה. הורים מדביקים ילדים וכולם מסרבים לטיפול, ואת כולם הוא פוגש בפעם הראשונה בחייו, שלא בספר לימוד אלא באנשים הזועקים לעזרה, ולעתים גם מתנגדים לה.

כל סיפור הוא מקרה ובכל יום מאה חולים שהם מאה מקרים. אלא שבניגוד לדרמות המצוחצחות כאן, כתב את הסיפורים רב אמן. וגם אם זו תחילת דרכו, הרי שיכולתו ניכרת מיד. אפשר היה לחשוב שבולגקוב "מתאמן" בכתיבה בספר, אך אם כך התאמן הרי שהיה בשל מראשית דרכו.לעתים תיאורי הטיפול מדויקים כל כך עד שחלחלה עוברת בקורא: ניסור רגל במסור ועוד מיני טיפולים קשים, וכולם להעיד על שנתו האחת כרופא במקום הנידח. בתחילת כל מקרה חדש הוא עומד מפוחד מול בעיה לא מוכרת אך הוא מתעשת ומציל חיים. זוועה ואימה מלווים אותו מחדש מול כל צרה שכזאת. לעתים הוא אפילו מתפלל שהחולה ימות לפני שיצטרך לטפל בו: ילד מפוחד בן עשרים וארבע וחסר ניסיון, ומרחוק מתרחשת מהפכה גדולה. האיכרים הבורים הממלאים את חדר הרופא אינם מבינים ואינם מתעניינים במהפכה. כאלו שאינם אפילו חלק מבני מעמד כלשהו, שלמענם לכאורה פרצה המהפכה, לשנות את חייהם לטובה. אילו היו היה הד לדברים מופיע בסיפור, בין רגע של רחמים עצמיים של הנער הרופא ובין הפעולות מצילות החיים. ההרואית של חייו הם הצלה רפואית של הנידחים הללו. המהפכה היא זו שהוא מביא לכפר ללמד אותם זהירות.ואם יש רמז למשהו באסופת הסיפורים אפשר אולי לחפש במחלות השונות המגיעות לפתחו של הרופא "המחלה" כפני מחלת הדור. "איפה כל העולם ביום הולדתי? איפה פנסי החשמל של מוסקבה? אנשים? שמים? מעבר לחלונותיי מאומה. חושך". כך מקונן הצעיר על חייו הדלים והפתיחה תהפוך במהרה למלחמה על חולה חדש. כל סיפור יכול לשמש פרק בסדרה על הרפואה הישנה שבה הרופא העיף והגיבור המציא את שיטות הטיפול נלחם בבורות החולים. שום דבר נוצץ. לא מכונות צילום וחדרי ניתוח. בחדר דל שם מתחוללים "הניסים" של האנשים הקטנים, אלו שאת הרטיות שרושם להם הרופא מדביקים על המעיל ולא על הגב או החזה, וחוזרים חולים כפליים. מקום שבו כשיולדת מתקשה בלידה מזרים לה סוכר בין רגליה לפתות את התינוק לצאת בעזרת משהו מתוק.הסיפורים אינם טרגיים; הם כתובים בחוט של אנושיות והומור שמתאר את האנשים החיים באזור הנידח הזה, שחייהם לכאורה אינם חיים בעיני איש עירוני. גם אם הספר הוא של סופר "טירון", הרי שהוא מתגלה כספרות של ממש של סופר עם עין ולב וחוש למלים ולכתיבה. כזה שהמשפטים המדודים מאירים את העולם הדל של חיי הרגע שלו ושל חוליו. בדידותו של הרופא ורחמיו העצמיים לרגע מול החיים של הכפריים הנזקקים לו. לכאורה פשוט, פשוט מאוד, בקריאה מדוקדקת סיפורים מורכבים ונפלאים. אולי לא כל אחד בפני עצמו, אך המכלול כולו עוטף את הקורא בתוך סערות השלג ואורו של הנר או המנורה הבודדת.עברה שנה: הנער בן העשרים ושלוש הפך להיות בן עשרים וארבע. והמלים האחרונות שלו בספר הן: "לא. לעולם, אפילו שקעי בשינה, לא אומר בגאוותנות שאי אפשר להפתיעני. לא. חלפה שנה. תחלוף עוד שנה שתהייה שופעת הפתעות, בדיוק כקודמתה... משמעות הדבר שצריך ללמוד בצניעות". לא רק רפואה. גם כתיבה. אך הצניעות כבר ישנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן