אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרחק וגעגוע / יונתן גורל


התמונה של אדלינה קליין

"מרחק וגעגוע" מאת: יונתן גורל (ספר שירים)"כשכבר אמרתי את השירים" (עפ"י השיר מתוך הספר: "מרחק וגעגוע" (ע' 29) )הניתן לומר על משורר כי "מיצה עצמו"?! להערכתי, יוצר אשר מיצה עצמו שוב איננו יוצר! וכאשר בשיר זה, חד לנו המשורר יונתן גורל במגביל, את חידתו באומרו: "כְּשֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי אֶת הַשִּׁירִים/לֹא כָּתַבְתִּי/וּכְשֶׁכָּתַבְתִּי/לֹא אָמַרְתִּי"! מביא הדבר לתגובה מיידית. "הכיצד"?!יתכן שבשורות שכאן, ניסה המשורר להגיע (בדרך עקיפה אך תמציתית) אל אותן נקודות תורפה, מאפיוני עבודתו הסזיפית של יוצר, באשר הוא.אלה שכאן, יונתן ח. גורל, עשה הרבה דילוגים בשורותיו להשגת התוצאה לה ייחל מלכתחילה. בכך, יש זיהוי חדשותי - הוא הפך את 'הבלתי אפשרי', ל'אפשרי'. מה שמביא אותי כעת, להסיר את הלוט מפתיח השיר, ולהגישו במישרין אל נחלת הכלל, ב'אמת הצרופה' הזועקת מבין השורות. הווי ידוע כי 'משורר אינו נח לעולם'. אחר הבאת יצירתו לדפוס, הוא משתחרר 'להרף עין' ממשא החוב לחברה. ולאחריו, ממשיך (ללא שהיות) לשקוד על ספרו הבא. לא לחינם קרא יונתן גורל לספרו: "מרחק וגעגוע".בפרק הזמן שחולף בין הוצאת ספר חדש, לבין איסוף חומר לספר הבא, המשורר אינו מאבד זמנו לבטלה. הוא יוצר בסיס 'תחילי' או 'המשכי' המצדיק את עצם היותו. למעשה, הוא 'טוחן וגם נטחן' כל הימים, ואינו נלאה לעולם. וכאן שורש הדבר. האנרגיה הנשאבת מהמשורר לשם הוצאת ספר, מושבת אליו כפל מונים - בבואו להוציא קובץ נוסף. לפיכך, למה לו למשורר ל'דבר' בכלל?! (רושם יונתן בשירתו). הלא כל ספר, מכיל חלק אחר מאושיותו (ב'חומר' וב'רוח'), ועושים מלאכתם נאמנה. מכאן למדים, ש'הספר', משלים למעשה פרק כזה וכזה בחיי יוצרו. ולכך, ביטוי מוחשי: ..."קְטָעִים קְטָעִים/בָּאוּ לִי הַשִׁירִים/וּבֵין לְבֵין/רַפְסוֹדַת הִרְהוּרִים כְּחֻלָּה/שִׁרְבְּטָה בְּחוֹל גִּירִי/ וְנָשְׁמָה רֵיחַ אַלְמֻגִּים"...הפרשנות הנלווית למשפט זה: כי לאחר דליית אוצרות ממגירותיו, יכול יוכל היוצר להרשות לעצמו לשבת ולשקוע: "ברפסודת הרהורים". ולאחר שאנו הקוראים, עושים אתנחתא קלה, נמצא בהמשך את צירוף המילים: וּ"כְשֶׁזָּרְחָה הַשֶׁמֶשׁ". וממש כאן, לנגד עיננו נצפה הן בהתחוללות והן בתמורה - סוף כל סוף מצליח המשורר להוציא כתיבתו לאור.והרי ציטוט לרשמיו שבאו לביטוי מקיף: "הָייתִי עוֹף/שֶׁבְּשָׂרוֹ לֹא אֻכַּל/וְנַפְשׁוֹ דָּאָה בַּמְּרוֹמִים/לְחַפֵּשׂ אָכְלָהּ"...היוצר י. גורל מביא בלשון פיוטית, מטאפורות מדהימות בעומקן, בשיריו שבספר. מסוגלותו בהבאת שיר אל שלמות ההבעה, יוצרת מצב של בחינת מצבים ודליית תובנות. שיר זה מצא אותי בהד המהדהד שבפנימו אשר שאב אל החירות. עד כמה ה'רוח' בעוכרי האדם? שיכול הוא להמריא כ'בעל כנף'- כשבתודעתו, אותה 'רוח'- מחיה, ממלאה, מניעה, ומעניקה תזונה אין סופית לנפש! ומה עוד יבקש ולא קיבל המשורר יונתן גורל?! ומה יבקשו לעצמם כל המשוררים כולם?! c כל הזכויות שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט" ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין