אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בואי הרוח / הרב חיים סבטו


התמונה של אדלינה קליין

ב"ה"בואי הרוח" משה פרקש – האיש והרוח מאת: הסופר הרב חיים סבטו"הספר הסופר המספר וגיבורו"בראש חודש שבט (8.1.2008) התקיים בבית הכנסת ע"ש אבי בלום "יד אבי", בקרית היובל, בירושלים אירוע יוצא דופן לרגל צאת ספרו של הרב חיים סבטו: "בואי הרוח", אותו הוא מקדיש לחייו ופעליו הייחודיים של האיש: משה פרקש, מהיכרותו האישית עמו, עוד מהיותו נער. לרגל המאורע, התקבצו ובאו מכל קצות הארץ - חברים, מכרים, בני משפחה, אישים בעלי שם, ותלמידי חכמים. כולם הגיעו לחלוק כבוד, לדמותו של חיים פרקש – האדם, החבר, האב והסב. דמות ענווה יוצאת דופן אשר נחרתה בלב כל. את הקהל הרב שזרם למקום, כיבדה בנוכחותה המעודנת, הגברת רבקה פרקש, תיבד"ל, רעיית המנוח משה פרקש. פותח את הערב הייחודי הזה, הבן, יוסף פרקש, אשר אף מנחה את התוכנית ביד רמה ומספר על דברי חכמים שקבעו כי בחיי יעקב אבינו ממנו צמח "עם ישראל", קיימות שתי רמות: הרמה של "הקיום" – "משמע חי". והרמה – של "איך הוא חי". וכששאל יוסף את אחיו, על אביו יעקב: "העוד אבי חי" _ כוונתו השתמעה לא על הרמה הראשונה המוכרת (אותה ידע - כי הוא חי). אלה "איך הוא חי" – "מבחינת חיים ערכיים". והסופר הרב חיים סבתו, הגשים חלומו זה של יוסף (הבן), ומשאלות ליבו, כי יזכה להנציח את זכר אביו מולידו, בצורה לה ייחל, אכן קמה והייתה. רוח אביו ממשיכה להתקיים בזכות הספר, המעלה על נס את חייו בעבר. ובכך מתאפשרת העברת ערכיו הנעלים, לדורות הבאים.הרב סבטו, מברך את באי המפגש, ומבהיר כי אירוע ראשון זה לרגל צאת ספרו לאור, שוב לא יחזור גם לא ברבבות המפגשים הבאים שנכונו לו בעתיד. שכן, כאן הוא נפגש עם האנשים החיים אשר היו עימו בתקופות שונות בחייו והכירו מקרוב את הסיפור. בדבריו , הוא מפרש את הדחפים אשר אליהם נקלע, לרשום את אשר צבר, במהלך היכרותו הקרובה את האיש ודרכיו, ולהביא בשלמות המילה, את העבר הזה שזעק לצאת החוצה. והוא נזכר ברגעים הראשונים לעלייתם ארצה ש"הצברים", קראו להם קריאות גנאי: "ערבים". בשל שפת דיבורם בערבית. ופעם באו הוא ואחיו, וטענו לפני אביהם - כי בארץ, אין מכירים בשם: "סבטו". ואביהם ענה להם: "אתם תעשו את השם, ויכירו בכם". עודו ילד, היה יושב בבית הכנסת ורואה הרבה אנשים "שותקים". והוא היה מתבונן בפניהם, קורא את הבעות עיניהם. והיה מבין שפניו של משה פרקש עצובים. ועל אף העצבון שנח על תווי פניו, היה האיש בעל עוצמה וחוזק. והניגוד הזה, הפליא אותו תמיד מחדש. לימים, למד כי הכאב והצער מחד, יכולים לשתק בן-אדם. אך מאידך, אותו כאב וצער, שנחרטו בעולמו של פרקש, גרמו לו לקבל משנה כח ועצמה. ולבנות עולמו שנחרב מחדש, וכך להשתקם. לכן כשמשה פרקש נטל את העט וכתב את ספרו: "ילדות שדודה", הוא למעשה גילה את הרוח החזקה שפעמה בנפשו. אותה רוח, אשר הורישה לו אמו המשוררת וממנה למד לאהוב את השירה. השירה נתנה לחייו משמעות ועומק שהן מעבר לעובדות עצמן. הוא חש אמן ולא איש מעשה. כאשר לאמתו של דבר, הוא פעל כאיש מעשה בחיי היומיום. באותו מקום קטן כמו - "הדסה הקטנה". שם, היו מתכנסים אנשי "בית מזמיל" למניין, ונושאים תפילות בארגונו של משה פרקש, אשר החזיק את "האחדות" ו"הביחד" הזה להתקיים לאורך שנים, כאיש בעל אמונה ואהבת התורה. כל קבוצת האנשים הזאת, הגיעו כפליטים מהגולה ולמדו ביחד את הגמרא. "בואי הרוח" למעשה הוא ספר של "תיאום כוונות". הוא נמשל ולא משל. הנושא לא דמיוני, והמשל מתפרש בנמשל. "בואי הרוח", הוא סיפור אהבה של בן לאמו, אהבה לארץ, ומעל לכל, אהבה לתורה. ועוד דבר נדיר במחוזותינו: "אהבת הבריות". פרופ' יהודה פרידלנדר, חמיו של הרב יוסף פרקש, אשר לא הכיר בחייו את האיש ופעלו, כיתר בני המשפחה והחברים הקרובים, מסכם על-פי הבנתו, את המשתמע מפרקי הספר. הוא מתעכב על המילה הזרה, המוזכרת בספר פעם אחר פעם: "אחֵר". שפירושה: "משהו שלא שייך". וזה מבטא סוד שנחשף יותר ויותר, עד להתרה הסופית. (על-פי שילר) יש הבחנה בין תמימות "ילדית", לבין תמימות "ילדותית" שהוא ניחוחו של האידיאל - המוצב "כמטרה". הילד, הוא מושא (אובייקט) אשר בגודל "האידיאל", הורס כל גודל של "מציאות". וממשיך ואומר, כי בזירת המספר, הרב והסופר חיים סבטו, מופיע (בהיותו ילד, שאינו בדיוק "מלך הכיתה"), דמות כמו אגדית – דמותו של משה פרקש, אשר תרמה לו את "הטיירה" (העפיפון) ואמר לו: "הנף".רגעי המפגש החיובי נחרטו עמוק בלבו, עד שהפכו לסמל בתודעתו לאורך שנים, שהכל אפשרי לעשות (אם ממש ממש רוצים).החלק הראשון בספר מפתח סיפור "חניכה". לפיו, דמותו של הרב חיים סבטו, נמצא במרכז הסיפור. ודמותו של משה פרקש, מובא בהיקף. בעוד בחלק השני של הספר, דמותו של משה פרקש, נמצא במרכז הסיפור. בעוד הרב חיים סבטו, מובא בהיקף.קליטת הסיפור, מושפעת מהביוגרפיה של הסופר. הסופר חיים סבטו, הוא פייטן אשר לא מביא רק את העובדות שהיו - "כהיסטוריון". הוא מביא את האופי של הדברים - "העשויים להיות". משה פרקש שואל את המספר: "מה למדת היום"... והמספר, מסיק מסקנה. משה פרקש ירש מאביו את ספר: "מסכת בבא מציעא", אשר נמכרה עם כל הספריה בביתם בהונגריה. אך הירושה, מושבת למשה פרקש בבואו לישראל, באמצעות - בנו שנולד. הגמרא והסידור. "חסד" ו"אמת" - נפגשו בדמותו של משה פרקש. ו"הרוח", נותרה חיה ואיתנה למרות השואה. והוא מקים בארץ ישראל משפחה לתפארת.במהלך הערב, קוראים הנכדים בזה אחר זה פרקים נבחרים מהספר. ביניהם בולט הסיפור על אותם העניים שידם אינה משגת רכישת מצרכים לחג הפסח, והם מבקשים מילדי בשכונה, שילכו לצרכניה של פרקש (מ"שיכון ותיקים") להביא את החבילות עבורם. ההיחשפות כ"נצרכים", אינה נעימה. ועל כן הם אומרים: ..."לא קשה לנו ההליכה". אמרנו לךָ: "שקשה לנו ההליכה לשם"!... והקטע המרגש האחר היה שהנכד שואל את הסבא: "הנכון סבא כי הגעת מהגולה רק עם הבגדים שעליך וספר התהילים הקטן?! ובתום ההקראה - חושף הרב יוסף פרקש, את אותו ספר התהילים הקטן, שהשתמר, לעיני באי הערב, ומעורר התרגשות רבה.את הרצאת הסיכום מעבירה הבת הבכורה ציפי הלמן, בסיפור נוגע עד דמעות, בו היא מנסה להבין גם היום, מדוע בגיל שבע קיבלה ליום הולדתה מאביה את הספר: "הילדה שנשארה לבדה". ספר קורע לב, שעלילתו זהה לזה שקרה את אביה. שאף הוא היה ה"ילד שנשאר לבדו". להערכתה, בהעניקו לה את הספר הזה דווקא, ניסה אביה ז"ל לספר לה את קורותיו הוא. ניתוח הטקסטים המעמיקים שבספר וההשוואות לקורותיו של אביה, דינם בבניה נכונה. בהעברת המסרים, כפי שנקלטו בתודעתה כילדה. וכפי שהם מובְנים וערוכים. אך משום מה, אין תחילת העלילה בספר, כמו גם סופה של העלילה, יכולות להוות את החוויות הטראומטיות, אותן חווה האב במציאות בתקופת השואה. אכן, הוא מצא דרך חדשה שאפשרה בידו, לברוח מהתמונות הקשות שחווה בעבר, ובכך - גרם ל'שפיות להתקיים' ברוח. ול'הישרדות' לנצח במאבק הגוף. דבר זה, מאפיין את חוזק הרוח אשר בעוכריו, כדבריו של הרב והסופר חיים סבתו, שאף קרא לספרו זה בשם: "בואי הרוח".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין