אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנשים של עשר בבוקר / שמואל כהן


התמונה של אדלינה קליין

"הנשים של עשר בבוקר"/מאת שמואל כהן(ספר שירים) הוצאת כרמל, ירושלים – תשס"ו 2006"נתפס על חם, כשהוא שמח סתם"השיר שכותרתו כשם הספר, עשוי להביא את הקוראות לאבד עניין בקובץ טרם קריאתו, שכן שיר בודד זה, השלכתו פוגעת לדעתי בתדמית הקובץ וחבל. ולסקרניות, הרי ציטוט (ע' 9)... "הַנַּשִׁים שֶׁל עֶשֶׂר בַּבֹקֶר/יָפוֹת מֵאֶלֶּה שֶׁל שֶׁבַע/בְּשָׂרָן הַצַּח נַּח עוֹד מָנָה"... אימרה סתמית שאין בה כל חידוש. וכי רק בשרן של הנשים צח לאחר מנוחה?! ניתן לומר זאת גם על גברים אשר נחים עד עשר. ואולם לא במגרעתו של שיר זה חפצה אני להתעכב, אלה ליתר היצירות אשר סגולותיהן החיוביות שוות קריאה והתייחסות קורקטית. ביכולת ההקשבה האבסולוטית של שמואל כהן, מצאתי את יצירותיו המושלמות, כמובא להלן: (ע' 12) ..."הָיִינוּ רָצִים לַוָאדִי/לְהַקְשִׁיב אֵיךְ צוֹמֵח הָעֵשֶׂב"... ועוד (בע' 31) ..."לוֹכֵד עוֹד כַּמָה רְגָעִים חוֹלְפִים"... אילו הן פתיחה לטעימות נוספות מפניני אריגותיו של משורר זה.'הזוגיות', היא המוטיב המרכזי בספר, אשר מוליך את היצירות כולן אל סלסילת החיים הממשיים. ההתפכחות: "בעליות", ו"במורדות" החיים המשותפים, הן חלק ממאבק מתמיד של הישרדות. המשורר כותב את אשר הוא חושב. והאמיתות הללו, מוטבעות מטבע בריאתן בצקלונו ללא כחל וסרק.יש בקובץ דיבור ישיר ובהיר. יתכן שבשלן, היצירות משילות קליפתן הדקיקה והופכות בהכרח המציאות - לבעלות עוצמה ברגישותן ונגישותן לקהל הקוראים. ואולי גם בשל רִקמת ההוויות, אותן הווה הפרט לעצמו: (ע' 12)..."בָרְחוֹב שֶׁבוֹ גַּרְנוּ קָטְנוּ הַבָּתִים" . היש תיאור יפה מזה?! ועוד בית משיר:(ע' 23): ..."הָעֵשֶׂב הַטּוֹב מַשִׁיל רֵחַיִם/מִצָּוַאר הָיּוֹם"...ולא רק בקשר הזוגי דן הספר, הוא דן גם בחיי החברה והמדינה. התרסתו של המשורר נאמרת במלוא עוצמתו הפואטית: (ר' המשפט ע' 38) ..."בְּתא נִּדוֹנִים הוּא עָמַד מְהֻמָּם/נִתְפַּס עַל חַם כְּשֶׁהוּא שָׂמֵּח סְתָם"... המשורר אינו ירא לומר כי במדינתו, נאסר על התושבים: "סתם כך לשמוח". על הפרט לעשות מה שהממשלה והחברה דורשת.ובעיקרון, זאת מדינה ש'העצב' טבוע בה - בשל מלחמות שאין להן סוף. ומי יקום ויעיז לשנות המצב?!כילד שגדל וחונך על בסיס אמון וצבא (שבהן הסודיות והסדר הן אבן הבוחן למדינה שבדרך), הינה באות שורותיו היום, בסתירה לכל היסודות עליהן גדל: ( 55) ..."בְּמַחְסַן החֲפָצִים אֵין-בָּם-חֵפֶץ/מְסֻדָּרִים סוֹדוֹתַי שׁוּרוֹת, שׁוּרוֹת"...//..."כְּשֶׁגָּדַלְתִי/וָאֵצֵא/מַמְרֶה מַמְרִיא/פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה/רוֹאֶה כִּי אֵין אִישׁ/מִלְּבַדִּי"...כלומר, כל החינוך הזה, על עקרונותיו, עליהן שמר בסגידה עד כה, היו כלא היו - ואין בהן כל חפץ. וחבריו, שוב לא כתמול שלשום... כך שתסכולו, רב שבעתיים. מחד, שמר אמונים למדינה ללא עוררין, כל חייו. ומנגד, כל אותם הערכים עליהם התחנך, מתפוררים וכלים מן העולם. ואין מי שיעצור, בעד למנהיגות המתדרדרת אל פי פחת. והמשפט (ע' 27) : .."הַגֶּשֶׁר אוֹתוֹ הַגֶּשֶׁר/הַנָּהָר לֹא אוֹתוֹ נָהָר"... אכן מסכם 'תמונת מצב' שהשפיות אינה יכולה לה (כמובא לעיל), ומנציחה ביתר שאת את העובדות, כי אותן 'היסודות' אשר נבנו בדם יזע ודמעות כל חייו, התערערו ללא שוב. ביצירותיו האחרות של שמואל כהן, מועלות גם שאלות נוקבות אחרות של 'הישראליות המודרנית' כמו: ערך האדם. חינוך. מוסר. צדק. וזהות עצמית. ואם רשם המשורר בפתיחת ספרו: (ע' 12 ) ... "וּבַבּוֹקֶר שֶׁאַחֲרֵי עֵץ הַדַּעַת/נִפְרַדְנוּ יַחְדָּיו מִן הַתֹּם"... הנה למשפט זה - יש שימוש בכפל משמעויותיו. החטא, בלטעום מהפרי האסור, ובד בבד להבין את מהות העונש המשתמע - שאין צחוק בלא בכי. והדברים הנאמרים, מקצתם אף למעלה מזה בסוגיית המשפחתיות. וכך נפתח השיר (ע' 51): ..."נִשְׁאַרְנוּ לְבַד/יָעֵל הֶעֱבִירָה אֶת חֲפָצֶיה לְחַדְרָה הֶחָדָשׁ בְּתֵל-אָבִיב"... במשפט זה מתעמתים עם המושג 'הענשה' (על פשעם הקדום..) בגידולה ובחינוכה של ילדתם. כנראה העברת המסרים לדור הבא, לקתה בחסר. והדברים השתבשו בדרך, ללא כל סיבה מוצדקת (לכאורה). על כן, לא קיבלו את התמורה 'הנאותה' אליה שאפו. וכה שקועים הם בפחדם מהרִיק שבחוסר האונים בו הם נתונים. ובעיקר, בתהיות - מה יעשו הלאה... שהמשורר, רושם את המשפט הבא: ..."שָׁאַלָה מַה מִסְּפר פוֹלִיסַת הַבִּיטוּח/וְשֵׁם הַחֶבְרָה"... וכבר הם (כזוג הוריה), בפאניקה מוחלטת. הילדה הפכה עצמאית ובלתי תלותית במיטיביה. והשלב הבא: 'שלב התפכחות'. הקדירה נהפכת על פניה, וההורים - הופכים להיות תלותיים בילדתם. (וכאן המשך המשפט): ..."וְאֲנַחְנוּ /לְמִי נִתְקַשֵּׁר /בְּעִנְיַין הַבִּיטוּחַ/וְהַחֶבְרָה"?!... (ובע' 27) שומעים היטב את זעקתם: ..."וּפִתְאֹם בַּדְרַכִים /מְנֻשָׁלִים מֵעַצְמֵנוּ/צְעָקָה שְׁלֹא נִצְעֲקָה"... ואולם, מה שמעורר הערצה ביצירות שבספר זה, הנה חוכמת הכותב, היודע לשוב, 'שלם' ולא מובס ופגוע (מהפגיעות בדרך), אל שיגרת היומיום - וגם למצוא בהם נֹחם. והוא כותב: (ע' 10)..."עַכֵשָׁיו הַכֹּל יוֹתֵר מוּבָן"...//..."בְּכֹל פְגִישָׁה מֻנָּח לוֹ סוֹד/בָּרֶוחַ הַדַּק בֵין דַּי לְעוֹד"... הנה כך נשמעות הנימות האופטימיות בספר, ובכך - חיוניותן ועוצמתן הרבה.c כל הזכויות למאמר שייכות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות: "על חוד העט", ת.ד. 9516, י-ם 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר