אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היכחדות (הישרדות הישראלית)


"שמע, תארגן לי שמנה אחת מהצפון, כמה דוגמניות רוסיות - שיהיו בלונדיניות, תביא איזה זקנה אחת, שתהיה איזה משהו אלטרנטיווי כזה, מעין מכשפת השבט, תמצא כמה מבוגרים אחראים - כאלה שיהיו כמו איזה אב קדמון שאחר כך הילדים יבגדו בו, ולא איכפת לי שיהיו מגוחכים, אבל רגע, שאיש העסקים יהיה רציני, ואל תשכח גם כמה כאלה עם קוביות בבטן, כן, שיהיה בשביל התמונות, חייבים בשביל הפרסומות". גם אם המשפט הזה לא נאמר באמת, הוא אולי עבר בראש של ההפקה. הישרדות? אבולוציה וברירה טבעית? התפתחות המינים? תשכחו מזה. ההתפתחות היחידה שסדרת ההישרדות הזו תעשה היא התפתחות הסקס ולא המין, הברירה היחידה שעליה מדובר היא ברירת הרייטינג, וההישרדות האמיתית שהתוכנית הזו מלמדת היא הישרדות היפים והאמיצים. הברירה הטבעית: לפי הראיונות המוקדמים, 20 המועמדים נבחרו לאחר תהליך מיון קפדני, שכלל חודשיים של מבחני אישיות, מבדקי כושר וכשירות פיסית ומנטלית וכמובן, כריזמה. יותר מכל, תמיד הדגישו בראיונות ש"הישרדות' היא מעין ניסוי חברתי - לבחון את הישראלים במצבים קיצוניים של בידוד וריחוק, של תחרות ושל מאבק. אך מכיוון שהסדרה הזו ממש לא ישראלית (אותה ישראליות שבעצמה הולכת ונכחדת) ובכל שנייה ושנייה נדמה שאנו רואים שידורים חוזרים של הסדרה האמריקאית, הדבר הישראלי היחיד שבלט שם הוא העילגות והרדידות של המשתתפים שקוראים בכבדות ובקושי את הוראות ההפעלה של ההפקה. וכל זאת, גם אם נתעלם מ"הקידוש" שאירגן שם אחד המשתתפים, דבר מגוחך משל עצמו - בברירה הטבעית האמיתית, אלוהים הוא סרח עודף. "אהה, ואל תשכח, שלכל אחד מהם יהיה איזה סיפור של קלוז אפ, כזה שאפשר לצלם בשלב ההדחה או בין השיחים, של דמעות, של הרכנת ראש, של געגועים לאנשהו - אמא, ילדים, אשה רחוקה". היכחדות: יותר מכל בלטה אצל המשתתפים ההפנמה של האתוס הפרסומי - היפים יישארו וישגשגו ואת השמנים שלא עוברים מסך - נעיף. ואולי בכלל אלה הם אכן החיים האמיתיים - הריאליטי של דרווין - בוא נעיף את הערבים, את האתיופים, את הדוסים, את הבדואים. אולי זו הטרגדיה של המוכחדת הראשונה - שמלכתחילה לא התקבלו לתוכנית אנשי-שוליים אלו. ואחר כך נעיף את הזקנות, המשקפופרים, האיטיים והמבוגרים, ובסוף נישאר עם קוביות הבטן ועיניים רושפות של חתיכי עמנו. אבל בעולם של דרווין, זו המציאות: מי שעובר מסך - שורד.פסאדה של קבוצתיות: מי שחיפש ריאליטי בהצגה המבוימת היטב אמש, מצא אותו מזוקק בקטע שבו שכב איש ההיי-טק על הרפסודה, מותש מהשחייה כמי שאיבד את הכרתו, בעוד כל שאר הגברברים החסונים והיפיפיות המהממות מצקצקים בלשונם "מה הוא נשכב שם, הוא צריך לעבוד כמו כולנו", במקום לגשת אליו ולבחון האם הוא זקוק לעזרה או תמיכה. זו המציאות - אם אתה לא עובד אתה בטלן, גם אם אתה לא מסוגל. אם אתה עייף - אתה מועמד להדחה. ישראליות, אופס, אמריקאיות מזוקקת. בסופו של דבר, התוצאה היתה ברורה מהתחלה: "רק לפני שבועיים למדתי לשחות", אמרה השמנמנה ובקושי קפצה למים, "אני דופקת לאפה ב-10 בבוקר, כולם יודעים", היא התפארה, וגם אם רק היא הביעה איזה "ישראליות" מוכרת, וגם אם כל האחרים אמרו שטויות או לא עשו כלום (כך לפחות לפי העריכה), היא נידונה להיכחדות. נו, אתם יודעים, "צפון דרום, זה לא מסתדר"...

 

הבחילה: זה מה שהרגשתי ככל שהתקדמה התוכנית. הרגשתי שמלעיטים ומפטמים אותנו כמו אווז: שעתיים מזוקקות של אמריקאיות מעושה, של פרסומת אחת ארוכה שגורמת לך לבחון את הקיום העלוב שלך, הצופה במציאות הטלוויזיונית שרואה את היפים והחתיכים השורדים, שבוחן את השורדות בתחתונים, שלומד בכל רגע ורגע שהקיום שלך לא אמיתי. ואז רץ להקיא את ההונאה העצמית ואת התודעה הכוזבת של תוכניות הריאליטי, או לפחות לצרוך את מה שמציעים לך בפרסומות. היום פורסם כי אחד מכל 5 ישראלים שכירים הוא עני. צערם של אלו הוא שמי שפרסם נתון זה הוא מרכז אדווה - גל מציאות קטן שבקושי נוגע בתודעה - ולא סערת

. פורסם ב-themarker

תגובות

אין כמו הישרדות המקורית

של חברת קאסטאווי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח