אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דוח על יתרת הנפש / חיים ספטי


התמונה של אדלינה קליין

"חיי באים עירמים בשירי"

המשורר חיים ספטי כתב עשרות סיפורים מסות ומאמרים. יצירותיו זכו להתפרסם במיטב כתבי-העת הידועים בארץ ולראשונה הוא מוציא לאור אוסף משיריו הנבחרים שכתב (בין השנים 1981-2006) אותם קיבץ והביא ב"דו"ח על יתרת הנפש".  לשירתו, יש אמירה ערכית-קולקטיבית והתייחסות אמינה כלפי המילה הכתובה אשר במהות הקיום האנושי. התהוות היצירה בהקשר זה מתקיימת לצד השינויים המתחוללים באדם (כפרט) ובחברה (ככלל) על ההיבטים והצרכים הפיזיים והרוחניים. עוד מראשית הבריאה - הפיזי והרוחני מהווים צומת רוחני-אידיאי ואידיאולוגי, ומובלים זה לצד זה בכֹח האמונה. או אם תרצו, בגורם מטאפיזי עליון.

כך שהפיזי והרוחני פוסעים יד-ביד, עקב לצד אגודל, נחלשים ומתחזקים וחוזר חלילה.ראייתם של מבקרי ספרות את ספטי כיוצר מבטיח (החל מספרו הראשון), משביחה את האמון הרב אשר צבר בדרכו הספרותית ומעוררת את הסקרנות לראות את אשר יציע בספריו הבאים.פותח המשורר (ע' 39)..."חַיּי באים עֵירֻמִּים בְּשִׁירַי"...ואכן הוא נאמן להצהרתו. לאורך כל היצירות פוגשים ב'אמיתות' (שהפכו לכאלה) לאחר נבירה אין סופית 'בנבכי הנפש' - החווה ללא הרף שינויים דרסטיים שבתוכן גלומים: הבהרות, פרשנויות, החלטות הרות גורל, ונטילת אחריות על מעשים שנעשו בנחישות או בהיסח הדעת. הקריאה בקובץ היא בחינת מצבים מוכרים מהיומיום. הקורא עובר מתרחיש פוזיטיבי (דומם), לתרחיש נגטיבי (דומיננטי). חוויה אחת, יוצרת השתלשלויות של מצבים. רושם המשורר: (ע' 20) ..."מַה לְךָ דַּפִים שֶׁטֶּרֶם נִכְתְּבוּ בְּחַדְרֵי חדָרִים שֶׁל לִבְּךָ"...// וממשיך ..."אֵין אַתָּה אֶלָא סֵפֶר לָבָן"...//..."הָעוֹבֵר בָּענָנִים וְנֶעֱטָף בְּאֵדֵיהֶם"...תחושת החיפוש האולטימטיבי אחר 'האמת' (הרוחנית) מביאה יצירות שאינן מבוססות דיין, להיהפך לחסרי ערך באם לא עברו קודם לכן את 'הניסוי' והתעיה' הנדרשים. מסתבר, כי לכל יצירה בספר ישנה עדות חיה בתעוד תאריך ההתהוות.מכאן ואילך, לא ניתן שלא להרהר בשורת השיר (שבע' 11): ..."וּבֵין הַזְמַנִים אַנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד"...//..."וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לְזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי"... בשורת השיר ניתן למצוא בהרף עין את המפתח ה'פותח' וה'נועל' את עולמו של היוצר. מסתבר, כי סיבת השיר, היא תוצאה ישירה של 'המים' (אשר נשפכו על שולחן עבודתו של היוצר). והם הם אלה אשר עוררו אותו משרעפיו. לפיכך - ה'סיבה', היא ה'תוצאה' אשר גרמה לשיר להתהוות ולכבוש מעמד בכבוד ובתחכום. אשר מחד, מושפע. ומאידך, משפיע.איש ה'רוח', אל לו להתבזות בענייני ה'חומר' בכתיבתו. כך נאמר לנו תמיד. לא כן חושב ספטי. והוא מציין (ע' 12): ..."מִמְקוֹרוֹת הַחֹמֶר עוֹלָה בִּדְרָכִים סְמוּיוֹת הַשִּׁירָה"... על עקרונות כתיבת שירים מתעכב המשורר ראשון ראשון ואחרון אחרון. תוך כדי קליעת חלומות, רישומי תחושות והגיגים ההופכים אחר-כך לנגיעות קטיפתיות אך צורבות בורידי היומיום: (ע' 37)..."יְחִידוֹת חַיֵּינוּ מוּגָפוֹת מִכְּבָר/אִישׁ לְנַפְשוֹ, אִישׁ לְעוֹלָמוֹ"... שירתו של ספטי, היא גם 'חתימתו' והוכחה נחרצת לנאמר: (ע' 14)..."תְמִימִים נִקְרֹס, לֹא דְמוּת לָנוּ תִּהְיֶה וְלֹא תֹּאֳר"...// ..."לֹא בַּיִת, חֶשְׁבוֹן בַנְק, מַאַבְּקֵי קִדּוּם תְמִידִיִּים"...//..."לֹא נְחִישּׁוּת רָצוֹן אלא תְּנוּפָה, הֶעֶזָה, דִּמְיוֹן, יְצִירָה"... ומטבע הדברים, נוצקו לחייו הבנות עמן הוא מהלך בראיה מפוכחת.'הרוח' שואפת להתנשא מעל לשבלוניות ולבינוניות היומיומית: (ע' 23) ..."סוּסֵי הָרוּחַ הַנִצְחִיִּים יִשְׁעַטוּ בְּעָרֵינוּ/יָבִיסוּ אֶת הָרֵיקָנוּת וְהַהֶבֶל וְהַתִּפְלוּת"...היצירות - הן תולדה של 'הלכי רוח'. לעיתים הם 'בשפל' בשל מצבים דרמטיים המטלטלים את היוצר ללא יכולת שליטה. דוגמאות: (ע' 26) ..."וְרָאִיתִי אִשָׁה שֶׁהִשִׁלָה מַסֵּכוֹת הַעמָדַת הַפָּנִים וְנִגְלְתָה לְבִיאָה"...//..."וְלִבִּי אֵינוֹ עִמִּי וְחַיּי חוֹלְפִים בִּלְעָדַי"... או (ע' 24): ..."הַנֶּפֶשׁ נִבְהֶלֶת מִמוֹתָה היָעוּדִי, הַלֵב אוֹמֵד אֶת יָמָיו/וְיוֹדֵעַ שֶׁהֵם אַיִן"...אבל 'הלכי הרוח' נוטים להשתנות וכשהם ב'גאות' – היצירתיות נותנת כח להמשיך במסע החיים. ולכך ערבים לנפש פסוקי השירים הבאים: (ע' 43) ..."שֶלֹא לַשָׁוְא חָיִינוּ כְצֶמַח אַקְרָאִי/שֶׁנִצְּתָה בָּנוּ שִׁירָה כְּנֵס מִתְחוֹלֵל"... או (ע' 36) ..."מְבַקֵּשׁ לַחְרוֹג מִמוֹט הַבַּרְזֶל הַבָּנוּי בְּתוֹכִי"...// ..."עוֹלֶה וְיוּרֵד בִתְנוּעָה חַדְגּוֹנִית, מַתְמֶדֶת/בִּגְבוּלוֹת הַחַיִּים"...בין השפל לבין הגאות, מוצא עצמו היוצר נאחז באשלייה המלווה אותו כי השירה, שירתו – תחייה חיי נצח: (ע' 60) ..."עוֹרְקֵי הַנֶּצַח בַּשִּׁיר"...//..."לַעמוֹד תַּחַת שִׁנֵּי הַשָׁנִים מַשְּׂאַת נַפְשִׁי"...//..."אֶבֶן מֵאַבָנֶיהָ/וְעֵץ מֵעֶציהָ לִהְיוֹת"...ובעודו תוהה על חייה הנצחיים של היצירה, יודע ספטי להודות בחולשותיו כאדם. הנפש התעמתה עם התובנה לגבי 'זהותו הגברית'. וכך, ל'חולשה' לא הייתה אחיזה של ממש והפכה למעלה משזיהה, כי 'הרגש' הוא אשר הדריך את מנוחתו. בתת ההכרה איבד הסטראוטיפ הזכרי (המסורתי), כל משמעות לגבי תפיסתו הנורמטיבית החדשה ועל-כן התחולל המהפך בחשיבה ללא כל מכשול: (ע' 38) ..."החֻלְשָׁה כּוֹבֶשֶת לָה מָקוֹם בְּתוֹדַעְתִּי הָאִישִית בִּתְפִיסָתִי הַשִּׁירִית/דּוֹחֶקֶת אֶת שִגְיוֹנוֹת הַגַּאוָה וְהַכָּבוֹד הַגַּבְרִי"...//..."נוֹטֶשֶת אֶת גִּלוּיי הָרְמִיָיה הַעַצְמִית"...//..."הַעמָדַת הַפָנִים/ עוֹמֶדֶת לְלֹא כְּסוּת הַגּוּף, לְלֹא כְּסוּת הַנֶפֶשּׁ"...במידה דומה מבקש ספטי את היצירה המושלמת: (ע' 66) ..."עלֵה בַּדֵּרֶךְ הַקָּשָׁה/אֶל שְׂפַת הַצְלִילִים הַגְּדוֹלִים"... בפואמת הסיום, מוליך אותנו ספטי לרף הגבוה במשאלות היוצרים ושאיפותיהם,לפענוח מעמדה של השירה: (ע' 146-147) ..."וְהָיוּ מֵאִתָּנוּ שֶשָׁבוּ מִלֶכֶת/לֹא עָמַד כּוֹחָם בְּדַרְכֵּךְ"...//..."וְהוֹסַפְנוּ לָלֶכֶת כִּי אֶל-נֶצַח פָּנֵינוּ/ אִישׁ אִישׁ נוֹשְׂאֵך אֶל הַנֶּצַח עַל-פִּי הֶגְיוֹנָיו/אֵלֶּה חוֹזִים גְּדֻלָּתֵךְ עֵת תֵּשְׁבִי בְּתִפֶאֶרֶת עַל כֵּס-הַנֶּצַח/ וְאֵלֶה צוֹפִים הוֹדֵךְ עֵת תַּנוּחִי/דוֹמֶמֶת בְּפִּירָמִידַת-הָעַד"...החשיבה לאור זאת, מה או מי נצחי יותר - 'השירה'? או 'האדם'? מסתבר שהשירה, אינה יכולה ללא האדם היוצר אותה. והיוצר, אינו יכול ללא השירה. מסקנה - כי 'לנצח' אין משמעות, כל עוד האדם מכיר במתנת 'היצירה' (היפה מכל), אשר הבורא העניק בידיו כפקדון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין