אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אתה אומר לי שמש / דלית בת-אדם


התמונה של אדלינה קליין

"אתה אומר לי שמש" (ספר שירים)(הוצאת "טרקלין" ליד עקד, ת"א. תשל"ג)מאת: דלית בת-אדם"רוח מאיצה בפעמון לרקוד"מאמר לפי השיר: "לעליסה" (ע' 7)עולם האהבה הוא עולם 'הנפש' אשר יוצר וטווה קורים דקיקים הארוגים בצבעים מרהיבים העטופים במעטפת דימויים מבעבעים ללא לאות. בתוככי המעטפת הלא ברורה הזאת, נוצר 'עולם החלומות'. בפתיחת תריסי העיניים להביט נכחה, מתוך הפנים, ישירות אל החוץ – את 'הגוף'נכווים' בתחושות של שאיפות וערגונות אשר לא פעם עולים על גדות, בגודש יתר ומציפים '.כל שיר לקוח ממקום אחר של טוויה סבוכה ברקמת 'החלומות' הכללית, אשר דרשה השקעות אין סופיות, כדי הבאתו אל שלמות הפעימה הבאה. על-כן התחושה היא שאתה לא קורא את השיר, אתה 'נושם ונושף' אותו מרגע אחד אל משנהו, שחלילה לא תפספס פריט מסוים מרגעים נדירים שתועדו ביד אמן. כמעט כמו בחריטות על עץ, שלא יישמט דבר שלא יהא ניתן עוד לשחזרו באותה אמינות בראשיתית של החוויה השמימית.ראו השורות המופנות אל "עליסה" גיבורת הספר הנפלא "עליסה בארץ הפלאות" מאת הסופרלואיס קרול. וכך מביעה דלית בת אדם את שורות השיר שרשמה: ..."מִּבַּעַד לַמַּנְעוּל/הִשְׁתַּקְּפָה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה/אָרֶץ"... ובמשפט אחר בשיר, היא ממשיכה: ..."וּנְמֵרִים, וּבְנוֹת זוּגָן הָאַיַּלוֹת דּוֹלְגִים/ בְּרוֹב שִׂמְחָה"... ולסיום היא אומרת: ..."וְרוּחַ מְאִיצָה בַּפַעֲמוֹן לִרְקֹד/וְלֹא לַחְדֹל"...ואין כאן בשלושת המטאפורות, כדי יצירת אשליה. או חריגה. או הטעיה - מערוץ היופי. הקבלה. התום. השמחה. והשאיפה 'להגשמה עצמית' מלאה וחובקת. ומדוע אין בתיאור, אף שמץ מהכיעור. מהדחייה. מהפסול. מהמרירות והעצב?! כאן למדתי לדעת כי המשוררת בוחרת במכוון לצמצם את מימדי הראיה כלפי העולם החיצוני תוך סינון כל השלילי. ולראייה, היא מביטה דרך 'צמצם המנעול' מתוך עולמה הפנימי. בכך, ראייתה ממוקדת על 'החיובי'. למעשה היא רואה את מה שהייתה שואפת לראות. דהיינו: את "הנמר והאיילה" מדלגים ביחד (הציד והקורבן). ללא התנשאות או רתיעה כלשהי. ככתוב בספר: ישעיהו, פרק י"א, (פסוק ו')': ..."וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּיו' וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. (פסוק ז') וּפָרָה וָדֹב תִּרְאֶינָה, יַחְדָּיו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן"... היש דבר יותר נעלה מאשר שמחת שבט אחים זאת? (ועוד בחברת הגורים). הסימבול השלישי, נכסף לראייה עמוקה ומיוחדת המרומזת בשורת השיר בדקות. הרמז מגיע מצד (הנקבה) שהיא - "הרוח", אשר דוחפת 'קלות' את (הזכר) המופיע בדמות - 'פעמון'. החיבור הכה פואטי שיש בין 'הרוח' ל'פעמון', מקבל משנה משמעות כאן, שכן התרחיש של הליכה משותפת 'בכיוון אחד', סותר את הכללים ושובר את המוסכמות האומרות שאין כל חיבור בין עולם המציאות לבין עולם הדמיון. כל פרט שותף באופן סמוי לרגש אינדיווידואלי, השונה בתכלית, מהרגש המלווה את זולתו. במילים פשוטות, ההליכה המשותפת יכולה להואיל לזוג אוהבים זמן מה, אך אינה יכולה לגרום להם, לא להתפקח בשלב מסוים. מה שנדרש במפורש בשורת השיר: "לרקוד ולא לחדֹל". ומי שהופך בשיר והופך, מגלה פן רביעי השב על עצמו: ..."מִבַּעַד לַמַּנְעוּל – אָרֶץ"... ומגיע לתחילתו ולראשיתו של השיר. כל המתקיים באגדות... 'המציאות' באה ומוכיחה לנו את ההיפך. 'זוגיות מושלמת' מתקיימת לאורך זמן, רק במידה שהזוג מעוניין להעמיק שהותם המשותפת, ולעמול על שימור הקיים. כמו ב'ריקוד' - אשר לעולם אינו נעצר או מסתיים. כי תמיד ימצאו צעדים שטרם מוצו עד תום או שטרם נוסו בכלל. ואנו, שקראנו את השירים הללו, חלמנו, והתפקחנו בזכותם, דומים דמיון מפליא לאותה עליסה - אשר התעוררה לבסוף מחלומה. ושבה אל עולם המציאות - להיות שוב בדמותה ולצמוח יחד עמנו בעולם 'הניסוי והתעיה' בזרימה מתמדת.c כל הזכויות למאמר זה נתונות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין