אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צובעת געגועים - שירים / יהודית מליק שירן


התמונה של אדלינה קליין

"מַעַיָן חוֹכְמָה בַחֲבָלִים בְהִירִים" דברי ביקורת/ אדלינה קליין

מפגש עם שיריה של י. מליק-שירן מעצים את הקשר שלה עם אנשים. אהבת הבריות העולה ממחזור השירים הראשון ' בַּדֶרֶךְ' הוא מוטיב מקשר אל השער השני 'בלחם' ממנו צומחת החמלה ומתחברת אל השער השלישי 'ובמים' אל ההפרייה ההדדית של הפיוס והסליחה.

השער הרביעי 'צובעת געגועים' החותם את הספר עוסק במהות האדם ובמהות הזיכרון. אַסְפָנִית יֵשׁ אֲנָשִׁים הָאוֹסְפִים תְּמוּנוֹת בִּמְכִירָה פֻּמְבִּית. יֵשׁ אֲנָשִׁים הָאוֹסְפִים נַעֲלַיִם יְשָׁנוֹת וְיֵשׁ הַמְּסַדְּרִים בִּקְפִידָה שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָהבּוּלִים נְדִירִים בְּיָפְיָם. יֵשׁ הָאוֹסְפִים הִבְהוּבֵי מַצְלֵמָה בְּיוֹם סַגְרִיר וְיֵשׁ הָאוֹסְפִים עָלִים שֶׁנָּשְׁרוּ צוֹבְעִים אוֹתָם בְּתַרְסִיסֵי-צֶבַע יוֹצְרִים מֵיצַג פִּסּוּלִי שֶׁל רַכּוּת חוּשָׁנִית. וַאֲנִי אוֹסֶפֶת מַחְשָׁבוֹת הַבָּאוֹת אֵלַי בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה כְּשֶׁעֵינַיִם זָרוֹת מַבִּיטוֹת בִּי מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה בְּגַעְגּוּעַ. עַכְשָׁו אֲנִי אוֹסֶפֶת אֲנָשִׁים שֶׁהִתְעַקְּמוּ מֵהַחַיִּים וְכוֹכָב קְטַנְטַן מֵאִיר אֶת תּוֹכָם בִּפְתִיתֵי אוֹרמְסַמֵּן לָהֶם נָתִיב שֶׁל תִּקְוָה –

ארבעה מחזורי שירה יש בספר: בדרך, בלחם, ובמים, צובעת געגועים. מכולם עולה שירה אקטואלית הנוגעת בחיבור של אדם לאדמתו, באיזון של גוף ונפש, בפיוס ובנחמה , בזיכרון ובשכחה. מציאות דרמטית שהיא אופיינית לקולות ולצבעים שהדוברת בשיריה חיה אותם ואף כותבת עליהם באהבה,אמונה ותקוה. איסוף מחשבות ואנשים שהתעקמו מהחיים נוגעים בשורשיות האדם אשר המשוררת אינה פוסקת בתהייה על קנקנו, מוטיב של מלחמה ושלום. נפילה וקימה – הופכים 'אֲבָנִים' לבני-אדם דוממים. ו'אדם' – לאבנים הנושאים בדם ובכאב. (ע' 10) ..."אֲבָנים יְחֵפוֹת // מְשִיחוֹת בִּכְאֵב הַדַּם וְהַדְמָמָה"... יחד עם כך אין 'פסק זמן' וכל נפילה מעצימה כוח: ..."וְהָאָדָם/מוֹסִיף לְהַכּוֹת שרֶש"...'הנסיעות', כמו 'החלומות' הן דברים מאוד דומיננטים ביצירות שכאן אך ה'אחיזה', בהכרח חייבת להיות קשורה לסממן הפלא: 'ביטחון': (ע' 15) ..."כֶּשֶאֲנִי נוֹסַעַת אֵל עִיר אַחֶרֶת/אַת פוֹסַעַת עִמִּי בְּהִרְהוּרַי"... תנאי בל יעבור לקרקע יציבה, בתוך אנדרלמוסיה של חוסר וודאות. אין יותר ממצה וחזק כמו הוודאי.

עצם המחשבה על בית ומולדת ואוהבים מעניקים את הכוח להמריא לכל מקום בגוף ובנפש ללא מורא והשירים במקרה זה (במקום זר) יכולים לנבוע בעוצמה הרבה יותר מהותית ומעמיקה בשל אותה האחיזה של המקום והזמן: 'בגעגוע'. כדבריה בהמשך: ..."הוֹ עִירִי/כּה חָפַצְתִי לְהַשְמִיעַ לָךְ שִירִי"... ברור ש'בחלימה' הדברים מקבלים תפנית ואינם מעוצבים על-פי אותו סטנדרט: (ע' 14 )..."עוֹדֶּנִי לוֹטֶפֶת בְּמַבַּט/אֶת פִּינוֹת הַחֶמֶד שֶבָּהֶן שִחַקְתִי כְּיַלְדָּה/וְשוּב כְּמוֹ פַּעַם נִתְלוֹת עֵינַי"... הזיכרון, העבר, תום הילדות והאהבה (שאינה תלויה בדבר) מחזירים את הילדה שבה, למבט תלוש מהמציאות. אך בד בבד, אל עבר שנשתמר באותן הדמויות. באותן הטעמים והריחות ובאותן הצבעים ממש. אנו יודעים כי הזכירה שכאן, אך מוסיפה להרגשת השייכות והביטחון סממן של שלמות הגוף והנפש.געגועים שנצבעים, הם חלק בלתי נדלה ממאגר זכירה מחלחל בהן יש טעם וריח וקולות אשר משתמרים, מתבהרים, ומתעמעמים לחילופין: (ע' 88) ..."עֶצֶב הוּא כְּאֵב מְחֻדַש/שֶל גַּעְגּוֹעַיו הַמִתְרַחַקִּים אַחַר עִקְבוֹת הַיָמִים"... רצון עז להביע את כל מה שנאמר ועדיין לתהות אם נכתב הכל?! (ע' 156) ..."פוֹסַעַת בְּחַדְרֵי לִבִּי/הַשֵּבוֹיִים בְּגָלֶרִיַת הֶעָבָר שֶל חַיַי./ סוֹדוֹת חֲבוּיִים שִחְרַרְתִי לַאֲוִיר/סוֹדוֹת עֲלוּמִים שֵהָפְכוּ לְסִיפוּר וְשִיר"... ומכאן, נפגוש ביצירות הטבועות בחותם 'הנצח' הלא מפוענח של הרוע והרשעות שהפכה את גזע האדם ל'מפלצות' הבולעות בני תמותה (כמוהם). מה שנשאר לדורות, זה הכאב והזעם שלא ימחק לעד. על אותם הכאבים דשה שוב ושוב המשוררת מליק-שירן בחלק הארי שבספר אשר השלכותיו הישירות פוגעות ומזעזעות את נפשה הרכה כילדה: (ע' 70) ..."חִיוּכוֹ שֶל ג'וֹן דִמְאַנְיוּק "הַשֶד הַנוֹרָא" מִטְרֶבְּלִינְקָה./אֵינוֹ מְזַעַזֵע אֶת מַצְּבוֹת הָאֶבֶן/הַחֲקוּקוֹת לָעַד בְּרַקוֹתָיו שֶל אָבִי"...// ..."הָאִירוּעִים עָשוּ אוֹתוּ קָשֶה"...//..."אִיש שֶקָרָה עוֹלָה מִתוֹכוֹ"...

הנר שכבה בנפשו של אבי המשפחה כניצול השואה - העיב עליה בילדות כצל. השלכות המצוקה הזאת מועמסת בשיריה המאוחרים אשר מבהירים את המחסור באהבה: ...אָבִי שֶחַי אֶת זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר"...//..."הָאִיש שֶלא יָדַע קִרְבָה /לא יָכוֹל הָיָה לְהוֹרִיש לִילָדָיו אַהֲבָה"... חוסר האמון, הספקות. והתהיות מספקים את התשובה במשפט שכאן. אך יחד עם המחסור באהבה, הספר גדוש ברגש חם אשר יודע לדלות מפנימיותה את האמונה ולהעביר את המסר לזולת: (ע' 49) ..."אוֹרוֹת מְרַצְּדִים הִבְלִיחוּ מִן הַגֵּאָיוֹת פוֹקְדִים אֶת מַעְיָן הַחָכְמָה /בַּחֲבָלִים בְּהִירִים/מֻקָּפִים פְּתִיתֵי אוֹר שֶל שֶמֶש"...//..."הַמְּחַמֶמֶת אֶת עֵדֶן הַקוֹסְמִית/הַמוֹפִיעָה בַּחֲלוֹמִי"...//..."וְיֵש בָּה מְסִילוֹת שֶל זהַר/וְיֵש בָּה אָדָם"... והאמונה הזאת, היא שורש הספר. המראה - הן את הצד האפל והמלא מהמורות. והן את הצד הבהיר שבתקווה ובאור. אך את הצד הבהיר עליו לדלות מפנימיותו. וכשיש שלווה פנימית, מגיעה ההארה - והיא מביאה את המזור לנפש הפגועה, שמשלימה: (ע'61) .."אֲנִי מַאֲמִינָה שֶיֶשּ לִי יְכוֹלוֹת לָעוּף"... //..."מְקָלֶפֶת מִתּוֹכִי קְלִיפוֹת שֶל אוֹר"...כל הזכויות שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין