אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעלית אל הים / חלי אברהם-איתן


התמונה של אדלינה קליין

(שירים, הוצאת ספרי עיתון 77, תשס"ה- 2005)"ילד קושר מפתח על צואר"רוב היוצרים רושמים בנושא ה'בדידות' ובאם נשאף לדייק, הכתיבה הכללית דבקה בפן הסמוי על פני הגלוי. למה? ככה. יתכן וקל יותר לחמוק מהמציאות ולהיחבא בעולם הפנטזיה. בכתיבתה של המשוררת חלי אברהם-איתן יש את היושר לצאת פנים אל פנים מול המאכלת המכלה את הפְנים העמוק של הנפש. והיא יוצאת במלחמה גלויה נגד סממני הבדידות. מדוע זה כה אובססיבי לגלות את הצפוּן באוקיינוס האילם שבתת-מודע ולחשוף באופן נחרץ את הפרצוף המכוער שבקיוּם? על כך, להערכתי קראה המשוררת תיגר והעניקה לספרה את השם: "מעלית אל הים"... והרי ציטוט מהרשום: (38) "יֶלֶד קוֹשֵׁר מַפְתֵּחַ עַל צַוָּאר/יוֹדֵעַ/אִם יֹאבַד/יִשָּׁאֵר בַּחוּץ/וְקַר". אם מתעמקים, בשורה זאת, רואים את: 'הראשית והאחרית'. 'ילדי מפתח', מושג נדוש שצמח בעולמנו המודרני. פעם, האֵם - שרוב זמנה הקדישה לתא המשפחתי, קיבלה פני ילדיה השבים מביה"ס, בחיבוק חם ובמאכליה המפנקים. אותם הילדים חשו מוגנים במנת האהבה שהוענקה להם וכלל לא ידעו, פִשרו של איוּם 'המפתח'. 'הרגש', אשר בעבר עמד בסדר עדיפות ראשוני בחברה, משקלו הסגולי הפך למשני. החברה הפנתה עֹרף והפכה למנוכרת, קרה, בלתי מתפשרת, ובעיקר חומרנית. אותו ילד אשר מוזכר בשורת הציטוט שלעיל, אמנם יודע היטב את אשר לפניו... אך החסֶר במילת הצופן: 'רגש', מתורגם אצלו מיידית להלך חשיבה מעשי. ההבטות 'הטעונות' ביצירות הללו, שבמידה לא מעטה מקפיצות אותנו לזווית הסתכלות מסוימת, מכוונות היטב על-ידי חלי אברהם-איתן. להערכתי, אף עושות שרות מעולה לקורא. שכן, בעקיפין, ניתנת הזדמנות להשיל אט אט את 'החשדנות של קיפוד' ולחוש בבטן הרכה של האמת. שהיא איננה האמת הבלעדית של הכותבת. היא מצביעה על אמיתות ותחושות אוניברסאליות. (40-41) "יום אחר יום/לבד אתי בכל מקום/ממלא את החלל כלום/ולא כלום" ... הרי כל אחד מאתנו נושא על גבו 'בדידות' כלשהי הנעולה על מנעול ובריח. במגדר הבדידות הלא מזוהה, נותנת לנו המשוררת להתקרב ולבוא לדו-שיח. אבל קשה מאוד לשוחח, בטרם נבחן את הנגטיב של עצמנו. ושוב נעיף מבט אל שורותיה הנועלות שיר זה: "לְבַד כְּבָר אֵינוֹ מַשְׂאַת-נֶפֶשׁ/לְבַד הוּא/מַשָּׂא – הַנֶּפֶשׁ". ברור שיש רצון להיות לבד עם עצמנו בתוך הפלונטר שה'ביחד' המקיף והחונק נושא בחובו. אך הבה נדלג לרגע קט ונשוב לנושא הפותח מאמר זה: (33 - כל השיר) "הִשְׁאַרְתִּי חֲלוֹם יַלְדָּה /בְּתוֹךְ חֲלַל-הַחֶדֶר/נָעַלְתִּי אֶת הַדֶּלֶת/יָצָאתִי לִנְשֹׁם/אֲוִיר אֲמִיתִּי/וְהַמַּפְתֵּחַ/ בְּיָדִי". וכעת מן הראוי לנהל את 'הדו-שיח' שלא ניתן לעבור על פניו בלא כלום. בשורת הציטוט שכאן, נִגלה לנו כי אותו 'ילד מפתח', אשר ענה על כל הציפיות והנהלים המקובלים בחברה המודרנית אליה צמח, נושא מטען של תסכול. בבגרותו, מבין שילדותו וחלומותיו אבדו בלא שוב, הוא חוזר אל 'הבית' שהכתיב את חייו, עם צלקות שהגלידו. כעת, שלמד על בשרו לקחי החיים יכול לסגור חשבון נפש, ונועל מרצונו החופשי את תיבת הפנדורה של זיכרונותיו. אלא שהפעם, הוא יודע כי אינו תלוי בגורלו, בהחלטות של איש זולתו. הסמליות בכאן, הוא 'המפתח', שכיום הוא בעליו.ואולם, לא תמיד התרחיש מאפשר את האיזון אליו נשאף. עובדה היא, כשמתאפשרת לנו 'העצמאות' אליה נשאנו עיננו, נמצא עצמנו כבולים בלא אפשרות לדאות. בתובנות המהותיות אותן מגישה לנו חלי ביצירותיה, בעל כורחנו נִשאֵב אל תוכֵן ה'רִיק', שבמהות הקיום האנושי. אף שבטוחה אני, כי במסריה נמצאו הרבה יותר נקודות המראה ב'מעלית', מעל פני האוקיינוס, מאשר צלילה מאסיבית לתחתית המצולה.ואסיים בנימות אופטימיות שכדאי לתת עליהן את הדעת בקובץ שלפנינו, כמו במשפט: (37- כל השיר) "אַל תְּכַבֶּה/אֶת הַבְּכִי/רַק גַּע בְּמֶתֶג/נָכוֹן/ הַחֲשֵׁכָה מֵעַצְמָהּ/תֵּעָלֵם"... ויש סיכוי סביר שכל אחד שיעיין בעמקות התוכן, ייתן לשורה שכאן, פירושים ראויים משלו.c כל הזכויות למאמר זה, נתונות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית "על חוד העט",ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר