אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כעלה בסתיו -ספר שירים / קלריסה פז


התמונה של אדלינה קליין

"כמו ים מסגיר סודו לכונכיהאך גליו לעד עוד ירעישו"... (ע' 54)המשוררת והציירת קלריסה פז צובעת יצירותיה הליריות בפסיפס ערגה שעוגנת בנפשה ושואפת להתחבר מחדש במרחב הזמן האובד. משקעי הילדות, לא נמוגים מעולם. אימת השואה שפקדה את יהודי אירופה רמסה את ילדותה שהתפוררה. ומאותה נקודת הטראומה, היא כותבת (ע' 88-89) ..."בְּבֵית יַלְדוּתִי שֶׁמֵעֶבֶר לַיָּם/מְזוּזָה עַל מַׁשְקוֹף הַדֶּלֶת הַיְתָה/לֹא כָּךְ בְּבָתֵּי הַסְּבִיבָה"...//..."חֶרֶׁש בָּכִיתִי כִּשְׁאַר הַצּוֹעֲדִים אוֹחֶזֶת יַד אֲבִי הַטּוֹבָה/נוֹשֶקֶת יָדוֹ, שֶׁבְּדִמְיוֹנִי/הָפְכָה עֲבוּרִי לַמְזוּזָה"... אותה 'צעידה' נחרטה בנפשה ובחלומותיה. מאז היא שבה שוב ושוב בדמיונה בריחוף אל "בית ילדותה" בתקוה שצלצולה בפעמון הדלת, עוד ישמע באזני הוריה ובכך, הכל ישוב לקדמותו, כשהיה: (ע' 86)..."אִמָּא פּוֹרֶסֶת פַּשְׁטִידָה/אַבָּא מַבִּיט בַשָּׁעוֹן...//עוֹד תַּגִיעַ בִּתוֹ הַקְטַנָּה"... היא אכן מגיעה בכל חלומותיה, עֲטוּפָה פְּתִיתֵי שֶׁלֶג רַךְ נעצרת לפתח ביתה... ואומרת: ..."אֲנִי כָּאן!/ אֲנִי בָּאָה!// "הִתְגַּעְגַּעְתִּי כָּל כָּךְ"!מסע זה, השב אל עצמו שוב ושוב מחדש, שואף להגיע בתודעה לקיום אפשרי, להבהרה. היום, שנים רבות של תהיות בתרחיש המזעזע שחוותה, היא רושמת: (ע' 92)..."בֵּין עַרְפִילֵּי זִכְרוֹנוֹתהֲשִׁנִיתִי דְּבַר מַה?/יִתַּכֵן כִּי אַחֶרֶת הָיָה?"...//..."כֵּן הָיִיתִי יַלְדָּה בּוֹגֶרֶת/וְהַיּוֹם מְבוּגֶרֶת-יַלְדָה, לְעִיתִּים הֵד דוֹרוֹת הַשּוֹכֵן בְּלִבִּי מַנְצִיחָה/הוֹפֶכֶת 'עִקְבוֹת זְמַן' לְמִילָה כְּתוּבָה"...מהי אותה מילה כתובה? זוהי הנצחה מעין אבן פינה ל'זכרון' המובא אל מנוחת עולמים.היום יש בידיה של קלריסה פז את היכולת להביע את שעם הלב אל כֵן הציור. הפיסול.והכתיבה. מ'המחדל' היא יוצרת את הנשק ובכך מוקיעה מקירבה את האוייב הנאצי אשר גזל את ילדותה ועמו משמעות קיומה. בנשק 'האומנות' שבידה היא מנסה להתגבר על זוועות העבר: (ע' 90) ..."הִשְׁלַכְתִּי עַל דַּף גַּם מִילִּים/רְאִי נֶאֱמָן לְנַפְשִׁי/כָּךְ זְמַן מַשְׁאִיר עִקְּבוֹתָיו אַחֲרָיו/בַּתְמוּנָה עַל דַפִּים עַל פַּנִים"...'כח היצירה' מחזק בה יסודות האמון והיא בונה עצמה להמשך: "לִבִּי שֶׁלִי מֵאִיץ פְעִימוֹת/לָאַהֲבָה לַתִּקְוָה הוּא שָׁר/מוֹדִיעַ בַּסַּגְרִיר/כִּי יַחֲזֹר הָאוֹר/וְיִסְגֹד לַזְמַן הַנּוֹתָר"...ברובד השני של רישומיה, אנחנו מכירים את השבילים הנפתלים של: האהבה. הפרידה. והזיכרונות היקרים אשר משתמרים. עם 'השפל', מגיע 'הגאות'. כך מתחזק הרצון לשמור מכל משמר על הקיים.עוד פוגשים במחזור, שירים שנכתבו על הקשר והאבדה של בן הזוג. המשוררת מביעה לבטיה(ע' 56) ..."וְאֲנִי הִתְלַהַבְתִּי/בְּכָל פְּעַם מֵחָדָשׁ/צָהַל בִּי יָפְיוֹ שֶׁל הַטֶּבַע"...//"כָּעֵת בְּלִיבִּי שׁוֹכֵן חֹרף מַמָּשׁ/כְּפוֹר מְעֻרְפָּל לְלֹא צֶבַע"..."הבדידות והגעגוע", נוטלים חלק אינטגראלי בחשיבה היצירתית. השאלה, איך מעבירים הרגשות בעוצמה הנכונה. במשפטים שבחרתי לצטט כאן, ניכרת הכנות והאמינות. לכאורה, מילים פשוטות אשר עוצמתן מכות שורש ומורות על כתיבה סגולית נעלה השולטת ונובעת מקולמוסה של קלריסה פז: (ע' 52): ..."לִבִּי מַכְאִיב לְעַצְמוֹ בִּכְּמִיהָה// לְמִלָה טוֹבָה"...(ע' 14 )..."שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת//וְ'הַלְבַד' זוֹעֵק מִתוֹכִי"...פאר יצירתה בנושא "הבדידות והגעגוע", מובא במשפט שבע' 54 ... "כְּמוֹ יָם מַסְגִּיר סוֹדוֹ לַקּוּנְכִיָּה/אַךְ גַּלָּיו – לַעַד עוֹד יַרְעִישוּ"... כאן נגלית לעיננו 'מלאכת מחשבת', אשר יוצרת תחושת התעלות, במתן הגדרה (כמוה לא הייתה), לאי יכולתנו להבין או למצות את צרכי "ה"אני" – אשר נותר לבדו בבדידותו, בתוהו שנוצר סביבו. לעולם גם לא יצליח ה"אני" לספר רחשי ליבו עד תום, בשום תרחיש. והמשוררת ממחישה זאת בשורה הבאה בשיר שכאן: ..."עַל שֻׁלְחָנִי, בַּדַּפִּים הַלְבַנִים/נִרְקָמוֹת אוֹתִיוֹת בְּטֶרֶם הָעְלָוּ הָאוֹרוֹת/וְעַד לַיִל יֶחְדַּל"...והלא הימים והלילות אינם חדלים לעולם. יום רודף יום. שיר רודף שיר. ולא משנה מתי נצמיד כונכיה אל אוזננו , רחשי גלי הים, ישמעו תמיד כמו הד השב אל עצמו. וה"בדידות והגעגוע" תקפים לעד. כך גם השירים השקופים והבהירים שכאן.ברובד השלישי בכתיבת היוצרת, ניתן לחוש זקיפות קומה בניסיון לחישול הנפש תוך כדי נטילת אחריות, כלפי ה"אני" המנסה לעמוד בפרץ מול מציאות אשר טופחת על הפנים:(ע' 50) ..."וּכְשֶׁזְּרוֹעוֹתַי אוֹשִיט לִקְרָאתָם לָגַעַת/כָּל חַיַּי בַּהֶם: רוּחִי, אוֹן גּוּפִי/וּבבְשֵׁלוּת לְהָבִין/ בֵּין הַעַרְבַּים/ מַשָּׁב נַפְשִׁי בַּמִדְרוֹן"...מכאן ואילך, עוטה המשוררת 'שריון מגן' המחזק ומכנף, את הכוחות הדרושים להיזון נכון בין הקטבים הכה קיצוניים. וביכולת ההבעה, ניכרת גם ההשלמה: (ע' 31) ..."שִׁירַי פַּרְשּׁוּ כָּנָף וְעָפוּ/וְשַׁעַר נִסְגַּר/בִּקְלִילוּת מְרַחַפִים /אתּ נוֹשְׂאִים זְמַנִים אֲחֶרִים/כְּמוֹ יְלָדַי שֶׁבָּגְרוּ/וַאֲנִי בְּיוֹמִי שֶׁלִי, בְּתַלְמִי, אֶתְפַּלֵּל לְּאָשְרָם"...c כל הזכויות למאמר זה נתונות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית "על חוד העט",ת.ד. 9516 ירושלים" 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר