ההצגה "משחקי חברה" פוגעת ישר בבטן הרכה בכל מה שקשור ליכולת הגברית להביע רגשות בפרט וביחסים בין אנשים ואהבה בכלל.
ההצגה מתחילה כאשר גבר עשיר ונאה (ניסו כאביה) מתאמן בגפו הרמת כוסית המתגלגלת להצעת נישואין שכלתנית ובבסיסה נאום חוצב להבות על התפוררות המציאות ("העולם שם בחוץ") בכל מה שנוגע ליחסים בין אישיים ולעומתה זיהוי האהבה כחבל ההצלה היחיד ("חייבים להיאחז בה").
תוך כדי החזרות על הצעת הנישואין, מפריעים למנוחתו של הגיבור קבצן תמהוני (
מיכאל טפליצקי) המבקש נדבה וזוג חברים בורגני ומוחצן (
דביר בנדק ועירית נתן-בנדק) שדורש לשאול לשלומו עקב שלושה חודשים שבהם נעלם מחברתם. מאוחר יותר מתברר שהגיעו ממניע אחר...
הלך הדברים, מוביל בסופו של דבר, לכך שהארוחה הרומנטית והמתוכננת בקפידה הופכת לפיאסקו גמור, בו הגיבור נואש לגרש את זוג חבריו הטובים (לכאורה) ואת הקבצן כך שיוכל להישאר לבדו עם אהובתו החדשה והטרייה. הוא מוכן לעשות זאת בכל מחיר עד כדי אובדן עצמי גמור.
למרות
אשליית המעגליות בהצגה (הקבצן הולך ושב, החברים כמעט והולכים וחוזרים ומתיישבים וכו') וההרגשה המוטעית של סטטיות בהלך הדברים,
נקודת המבט של הצופה אט אט משתנה ולפתע נשברת ומגלה את האמת שמאחורי הווילון. תוך כדי כך, מתגלה פרצופו האמיתי של המארח, השפוי הופך לחולה נפש, העדין לאלים, הצדיק לרשע, הפגיע לפוגע והמציאות לדמיון.
הפרות הקדושות והנדושות והטקסים היומיומיים והריקניים שלנו מועלים למזבח במרכז הבמה ונשחטים ע"י ערמת שטרות מיוזעים.
אף על פי שהמשחק היה מדויק וקומי, הייתה חסרה לו אוטנטיות מרגשת ואולי רק משום שהטקסט לא היה לגמרי קוהרנטי ומובנה. מלבד
אירית סוקי, שנראתה
כאילו הגיעה לבמה הישר מהמציאות, שאר הדמויות היו מוקצנות עד כדי שלא הצלחתי לשכוח שמדובר בשחקנים. בדיעבד, אולי לכך התכוון התסריטאי-במאי של ההצגה, ניצן כהן, שכן מערכות היחסים בין הדמויות הללו מבוססות על שקרים ושקרנים.
כל אלה האלו בי את השאלות לגבי הביטחון שלנו במשחקי החברה בחיים שלנו. עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מי שסובב אותנו באמת ועל הדמות שלו בעינינו?!
כשהייתי קטן נהגתי לחשוש שמא כולם (אבל כולם) זאבים ורק שאני מביט בהם הם חוזרים להיות אנשים. לעולם לא אוכל לבדוק לאישורה שאין הדבר כך באמת. האדם לאדם זאב?!
הגיבור, בשיחותיו עם הקבצן מנסה להיות פרקטי ומחושב:"למה שלא תתחיל התחלה חדשה? אתה יכול! אתה לא רוצה!". הטקסט הזה הזכיר לי טוב מאוד את הגישה הלא אמפטית שלי לעיתים לאחרים ואולי אפילו יותר את הדינאמיקה הפנימית כאדם שבו מתגוררים לעיתים המורה והתלמיד על חשבון האוהב והנאהב.
רק שיצאתי מההצגה, אחרי זמן מה, הבנתי מה
הפחיד אותי בדינאמיקה על הבמה: תהיתי על יכולתי שלי לאהוב באמת, ללא שום קשר לעולם המושגים החומריים שמבחוץ ובהם "מה החברים יחשבו" או איך בת זוגתי נראית. תהיתי על יכולתי שלי להרגיש רגש לא נדוש וממוחזר, רגש אמיתי ובוגר.
"וכמה שנהיה ביחד
וכמה שנאהב
בסוף זו רק
אני - איתי
אתה - איתך
אחד לאחד"
כתבה ושרה נורית גלרון. בהצגה זו, האמת הזאת מתפוצצת בפני הדמויות.
מומלץ לבוא ולהינות מהמחוות הקומיות, להתרשם מעבודת המשחק המעניינת ולצאת במחשבות על התפקיד שלנו ב"משחקי החברה" בחיינו.
ההצגה הוצגה לראשונה בפסטיבל עכו 99 ומועלת מאז במשך שש שנים!
כתיבה ובימוי: ניצן כהן, שחקנים: ניסו כאביה, אירית סוקי, דביר בנדק ועירית נתן-בנדק, מיכאל טפליצקי. עוזרת במאי ומנהלת הפקה: סיון מושקוביץ, עיצוב חלל ותאורה: תומר ראובני, מוסיקה: רועי ירקוני, עיצוב תלבושות: אפרת ערבות.
מופעים קרובים:
14/09/2007 שישי 21:00 55 ש"ח
הכנס תגובה לכתבה
חזרה למדור כתבות, מאמרים קצרים
לדיון המלא בפורום