אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצפת הזמן / אורה עשהאל-זילברשטיין


התמונה של אדלינה קליין

"פרק זמן שיש בו 'אני'"

רצפת הזמן / אורה עשהאל-זילברשטיין (שירים)

החיבור המאד מוצק הקיים בין התבוננות פנימית אל 'סלון הנפש' , לבין ההתבוננות החיצונית אל 'סלון הבית' , מקבל מימד חדש בקובץ הנוכחי. בתרגום הערוצים: הפנימי והחיצוני, מוצאים נתיב מענג שבשהייה הכמעט מבודדת אשר שותפתה הקבועה היא ה'אני', אשר שואף לביטוי: תחושות. רצונות. חלימה. חשיבה. פריצת דרך משלבי ההשראה עד הזרימה הטבעית אל היצירה המתהווה... הן מאבני הבוחן שמציבה המשוררת לנגדה. בתחילה ניתן לחשוב כי 'הזמן' אינו עוצר מלכת. לפיכך, מעניקה לעצמה א. עשהאל מרחב פתוח למחייה לשם סידור 'מגירותיה' תוך מתן אפשרות לניסוי ותהייה: (ע' 7) ..."חָשָׁה אֶת חמִימוּת הָאֵיבָרִים הַחבוּיָה בַּמַּצָּעִים – בִּמְתִיקוּת שֶׁאֵין לָהּ אָח"... //..."מַערִיכָה אֶת הִזְדַּכְּכוּת הַמַּחשָׁבָה -/ פֶּרֶק זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ 'אנִי'/בְּלִי דַּחַף עשִׂיָּה/ וּתְחוּשַׁת הָאַחֵר"...את 'ההחלטות' ו'המסקנות' הבאות אחר-כך, במציאת 'חלקיקי הגיון' באנדרלמוסיה של ה'אי-הגיון', היא נוטלת באחריות מלאה על עצמה מתוך שיקול דעת מובנה.ההתבוננות המסקרנת והגורפת בחוויה האבסולוטית הפנימית והחיצונית, מוליכות אתה אל 'החשיבה האחרת' . החשיבה הלא סטנדרטית. הדמויות במשפחתה, מקבלות תבנית של גיבורים מהאגדות: (ע' 114-115)... "לַדְּרָקונִים בְּבֵיתִי יֵשׁ זָנָב מְכֻנָּף מִנּוֹצוֹת יָעֵן אַפְרִיקָאִית...//יוֹם אֶחָד הִתְבַּשַּׂרְתִּי שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה גָדְלָה. / לַדְּרָקוֹנִים נוֹלְדוּ בֵּן וּבַת...// מֵעַתָּה מְסַיְּעִים לִי אַרְבָּעָה שַׁרְבִיטִים לִשְׁמֹר עַל בֵּיתִי.//מְלַטְּפִים בְּנוֹצוֹתֵיהֶם אֶת הָרָהִיטִים/עַד בָּרָק וְשׁוֹלְחִים אוֹתִי לַחדַר הַכְּתִיבָה,/כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם עַצְמָאוּת מְלֵאָה"... מכאן ואילך, מותר להתפרע עוד ועוד. אם כי 'המציאות' לא פעם טופחת לנו על הפנים, והזעזוע מוחץ: (ע' 75)..."בַּסְּטוּדְיוֹ חִכָּה לִי זְאֵב/מְשַׁחֵר לְקַנֵּחַ בַּעסִיס תַּפּוּזַי,/כַּאשֶׁר מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, לֹא רָחוֹק בְּמֶּרְכַּז תֵּל-אָבִיב/הִתְנַפְּצָה שִׂמְחַת פּוּרִים בְּפִגּוּעַ"...//..."שַׁבְתִי לְבֵיתִי לְפוּתַת חרָדָה/מוֹצֵאת אֶת יְלָדַי וַאבִיהֶם לְיָדָם,/ קוֹרֵא לָהֶם מִסִפְרֵיהֶם, הַסְּדוּרִים/בִּמקוֹמָם עַל הַמַּדָּף, בִּקְרִיצַת/"הַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ"... התנודות המהותיות שבקיום האפור, לבין צבעי הפסטל שבעולם החלומות, מהוות את הנדבך החשוב שהמשוררת מנסה להראותו לפנינו בצבעים אמיתיים. ההחלצות מתוך התופת של האי- שפיות ממציאות דרך אל שביל התבונה. הכניסות אל 'סלון הנפש' והיציאות אל תוך הכרך הגדול וחזרה אל 'סלון הבית'... מעוררים אסוציאציה של 'זמן עבר' המתחבר ל'זמן הווה' שהן חוויות הפרט והכלל ביומיום: (ע' 27 כל השיר) ..."בְּדִידּת הִיא הַמַּצָּב הַקִּיּוּמִי./אֶפְשָׁר גַּם בִּשְׁנַיִם./ אֶפְשָׁר בִּקְבוּצָה אוֹ בְּתוֹךְ, הֶהָמוֹן./ מוּטָב לָחוּשׁ אוֹתָהּ לְבַד./ בִּדְמָמה"... ולאחר בשלות והתבוננות חוזרת 'במגירותיה' החבוריות נמצא חיזוק למשפטה הקודם על הזוגיות והמשפחה: (ע' 28) ... "הַזּוּגִיּוּת – יַתְמוּת וּנְטִישָׁה/בְּמִסְגֶּרֶת הַמְּעַטֶּרֶת דְּמוּיוֹת הוֹרִים./כָךְ – תְּמוּנוֹת חַיַּי/מִשְׂחָק רְאִי-נוֹעַ/ שֶׁלֹּא הִסְתַּיֵּם"... אותה התבוננות, אינה פוסחת על 'סלון הבית' אף לשניה קלה (הכל כרוך בפילוסופיה קיומית): (ע' 31 ) ..."אפִילּוּ אִי-הַסֵּדֶר יוֹדֵעַ שֶׁהוּא זְמַנִּי בְּהֶחְלֵט/גּוֹלְשִׁים אֶל הַהַסְכָּמָה הַמְאַיֶּמֶת בְּנוֹחוּת./כַּמּוּבָן שֶׁהַסֵּדֶר הַזֶּה מְכַסֶּה אֶת הַסָּפֵק,/בַּמְּקוֹמוֹת הַמֻּכָּרִים הַקְּבוּעִים מֵרֹאשׁ"... בהמשך, ניתן לחוש את אותה הסערה מתרגשת גם מחוץ לתחום הצר והמבויית - בטבע עצמו: (ע' 37) ..."בַּדְּמָמָה בַּחֶדֶר הַקָּטָן אֶפְשָׁר, בַּחֹרֶף,/כַּאשֶׁר הַכֹּל נֶחְבָּאִים בַּשְּׂמִיכוֹת הֶעָבוֹת,/ לִשְׁמֹעַ אֶת הָרְחָשִׁים הַטְּמִירִים/הַבּוֹקְעִים מֵהָעשָׂבִים הַצּוֹמְחִים/וְאֶת לִפּוּף הַחֶלְזֹונוֹת בֵּין גֶּשֶׁם לְגְּשֶׁם"... לפתע, אנו ערים בשיר לתרחיש יוצא דופן המעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת להרף עין (באותו שיר): ..."בַּחצִי הַכַּדּוּר הַשֵּׁנִי/אנָשִׁים הוֹלְכִים הָפוּךְ/עִם הָרֹאשׁ לְמַטָּה וְהָרַגְלַיִם הַנֶּאֱחָזוֹת /בַּקַּרְקַע שֶׁצְפוּיָה לְהִתְרַחשֻׁיּוֹת סֵיסְמִיוֹת"... מה מביא למהפכה כזאת בחשיבה - שביטויה כה מומחש לפנינו?! הנסיבות הדרמטיות הכמעט בלתי נתפסות, נאחזות בשעות לא קונבנציונאליות. וכלביאה, היא נזעקת בהמשך וקוראת חמס: (ע' 120) ..."כִּתְפֵי הַאדָמָה רוֹעדוֹת בִּבְכִי עָצוּר// הַמְּקוֹמוֹת זוֹכְרִים אֶת הֶעָבָר// מִשְּׁנֵ צִידֵּי חוֹמַת גֶּטוֹ חדָשָׁה/ הַמַּבְדִּילָה סֵבֶל מִסֵּבֶל//בַּבָּתִּים הַנֶּהֱרָסִים לְמַעַן דַּרְכֵי עָפָר/ אַלִּימוֹת, נוֹשְׂאוֹת גְּבָרִים בְפָנִים רְעוּלוֹת /זוֹרְעֵי מָוֶת וְשִׂנְאָה גּוֹאָה מֵעֵבֶר לְגֹבַהּ הַחוֹמָה"... בשל עוולות האדם כוחות הטבע האימתני קמים עליו ומרעידים מתחתיו את היציבות. הר געש מתפרץ ויורק עליו אש וגפרית. התוצאה הסופית עוד לפניו. בגלי צונמי אחד - נמחקים מחוזות, ערים ומדינות, כלא היו. וממחזה אימים זה, שבה המשוררת להתכנס ב'סלון נפשה' ורושמת שורות אחרות: (ע' 97) ..."אנִי לֹא יוֹדַעַת מַה יֵּשׁ בָּהּ בַּמְּגֵרָה הַסְּגוּרָה/שֶׁאנִי דּוֹחֶַסֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַנְּיָרוֹת /הַמְּכִילִים מִלִּים שֶׁהִתְאַסּפוּ/לְשׁוּרוּת חדָשׁוֹת מְבָקּשׁוֹת/לִהְיוֹת"...נראה שברגיעה חלקית מהמצב הקטסטרופאלי שבתרחיש הנ"ל, ניתן עוד להתעשת קמעה ולהיגרר ל'חשיבה חיובית'. א. עשהאל מחזירה אותנו אל 'סלון ביתה' בדו-שיח חולמני משהו: (ע' 125) ..."כְּמוּסוֹת הַבַּיִת עוֹטְפוֹת מַחסֶה נֶחְשָׁק מְחַבֵּק./אֶפְשָׁר שֶׁהָרַעַשׁ יָעִיר אֶת פֵיַת הָעֳפָאִים הַיְרֻקָּה וְהִיא תְּחַפֵּשׂ בּוֹ מַחסֶה מֵהַגֶּשֶׁם"...//תְּסַפֵּר אֶת סִפּוּרֶיהָ הַיְרֻקִּים הַרְטֻבִּים וְתַסְכִּים לִלְגֹּם תֵּה צְמָחִים חַם עִם עוּגַת שְׁמָרִים"... יחד עם השיג-ושיח ההמשכי שמנהלת המשוררת - בין 'סלון ביתה', ל'סלון נפשה' אנו מובלים בקסם בלתי נתפס אל 'ניירות הכתיבה' . בכך, א. עשהאל משלימה את הקצוות ונותנות אתנחתה לרגיעה קלה בין הצרכים הרוחניים, לפיזיים - הדומיננטיים יותר.המימד האחר, בקובץ שירים זה - כרוך בהבטה כוללנית יותר על החיצוני (אשר מחוץ לשדה הראייה המצומצם). השירים בוחנים את 'הפוסט-מודרני' המכחיש ומבטל מכל וכל את הוויקטוריאני במקום המבוצר ביותר ביחסים שבין גברים לנשים. יש 'פתיחות' בשירים שכאן המדברים באופן ישיר מתוך מודעות גלויה וחדה שאין עליה עוררין (ע' 91): ..."בְּכֵלִים פּוֹסְט-יונְגְיַאנִיּים/ הָלַכְנוּ דֵי רָחוֹק/אַרְבַּע נָשִׁים וְגֶבֶר אֶחָד/ אוּלַי בִּזְכוּת הַהַפְשָׁטָה"... ובהחלט המשוררת עומדת על-כך: ..."הבגדים נותרו מקפדים/לא נגענו זה בזה"...אחר זאת באה ההשואה האנטי שמרנית בפן זה, בתיאור סיפוק היצר האוחז במשוררת לנוכח יצירה שהשלימה הזהה במהותה לסיפוק שנוצר מקיום יחסי מין אשר הגיעה עימן לאביונה. היחס השמרני-ויקטוריאני והכמעט מוזיאוני אשר חווינו ביצירות הקודמות ב'סלון הנפש' וב'סלון הבית' מהוות ניגוד גמור לשורותיה אשר הזכרתי לעיל והמובאות כלהלן: (ע' 90) ..."אנִי אוֹהֶבֶת לָבוֹא/בְּרֶחֶם הַהוֹלָדָה/אֶל תּוֹכָן לְמַשּׁשׁ/ עַד לַחצוֹצְרוֹת/לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת רְטֻבָּה/לִסְפֹּג אֶת רֵיחָן לָחוּשׁ אֶת חֵיקָן/עַד לִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת הָאוֹחזוֹת/בָּעֵט אוֹ פוֹרְטוֹת בַּמַּחְשֵׁב"...גם בכתיבתה המוקדמת יותר של א. עשהאל, ניתן למצוא אותן השקפות עולם הקוראות תיגר על החברה הפרטריאלכלית המקובעת. 'המוח החושב' , עבר אצלה מזמן שלבי הקולוניזציה של 'המתנחלים הקטנים המציקים'. השקפותיה הן 'יציקות מאוזנת' מתוך ירידה מאסיבית אל שורשי הדברים, במגמה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים לפרוץ את גבולות הנורמטיבי, ולהפכן לאלטרנטיבי. א. עשהאל אינה חוששת מפתיחת "תיבת פנדורה" שכן במהותה אינה מקובעת. 'הסקרנות' היא ציר מרכזי המוליך אותה לעימותים תמידיים במטרה ליצור מהחומרים הנחשפים את המירב ובכך להזין ולהמריץ את האדרנלין בגוף הנמצא כל העת בפעולה. המשוררת מבטאה זאת: (ע' 105) ..."קוֹף הַגֶּבֶס נִרֶאֶה חוֹשֵׁב,/יוֹשֵב מֵעַל ערֵמַת הַסְּפָרִים בְּגַב שָׁפוּף,//רַגְלָיו מְשֻׂכָּלוֹת עַל הַדַּפִים./הַמִּלִים: "רַעיוֹנוֹת דַרְוִין"/מְשַׁמְּשׁוֹת כְּבָסִיס לַמִּבְנֶה"... (בע' 101) היא ממשיכה וכותבת:..."לֹא אוּכַל לָקַחַת אַחרָיוּת מְלֵאָה,/כַּאשֶׁר בַּפְּלָנֶטָה שֶׁלִּי קָשֶׁה לִמְצֹא/ מָקוֹם/ לְלֹא חוֹתַם אָדָם"... א. עשהאל, אינה נשבית על נקלה. היא עודה מחפשת את האלטרנטיבי המוחלט שאינו כמעט בנמצא. והיא אכן מתאמתת מול 'אמת' שהיא רואה בעיני רוחה כנכונה: (ע' 46)..."אנִי לֹא מִתְעַצֶּלֶת, כּוֹתֶבֶת:/ לְהִתְעַצֵּל לְהִתְעַצֵּל נִשְׁמָע טוֹב/אבָל לֹא חַי טוֹב/לֹא מֵת טוֹב/מֵת רָקוּב/בַּקְּצָווֹת/כַּמָּה עָצוּב". יתכן והשיר כפי שהיא רושמת אותו הוא אכן דיאלוג (כלשונה) עם המשורר דוד אבידן. אבל המחשבות שלה מתרוצצות בכל הכיוונים והדיאלוג מתחיל קודם לכל בינה לבינה ורק אחר זאת נמשך כדיאלוג בינה לבינו ומשם, הופך להיות דיאלוג של נחלת הכלל ופתוח לדיון ציבורי.יחד עם זאת כיון שהמשוררת אינה מותירה קצוות פתוחות, אפילו לא בחלומותיה שלה: (ע' 72)..."הַחִפּוּשִׁיוֹת הַזּוֹהרוֹת/וְלַבְנִינֵי הַכְּרוּב/מְפַחדִים לְהִכָּנֵס לַחלוֹמוֹת שֶׁלָּךְ/שֶׁאֵין בָּם אפִילּוּ קוּר עַכָּבִישׁ"...אנחנו נמצאים למדים מכך, כי 'הבשלות המחשבתית' היא למעשה ההליך הטבעי ביותר לבשלותה של 'האינטליגנציה הריגושית', אשר מחוברת אל הקומינקציה המתהווה בין המוח לנפש וחוזר חלילה.הבטן הרכה של 'הנפש' ניזונה מהאזור המוגן של 'תכולת הבית' (שבמו ידיך בחרת וכו') הכח הנובע 'מהאזור המוגן' (שבאחריותך הבלעדית) הוא רב-חשיבות, באשר להשלכות הנובעות על החיים הפוליטיים והיצירתיים שלנו כבני אנוש. א. עשהאל מצביעה על החומרים שישנם באותו 'אזור מוגן' (שבתחולת הבית). אשר ל'תפיסתה' קיבלו תפנית מכרעת בעולם הסזיפי ולפיכך התלות ב'חומר' שוב אינו מהווה מכשול בדרכה. היא יכולה לתפוס מרחב אחר ולהמריא: (ע' 106) ..."הַדְּמֻיּוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ הַסְּפָרִים מִתְעַרְבְּבוֹת זוֹ בְּזוֹ, מִתְחַדְשׁוֹת,/ לִקְרַאת הַשֵּׁנָה אֶסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת הָארוֹנוֹת/עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר, הַכּוֹנָנִיּוֹת אֵינָן מוּגָנוֹת./שָׁם- מֵעַל דָּלִיָּה רַבִּיקוֹבִיץ בְּאָדֹם: "כָּל הַשִּׁירִים עַד כֹּה",/ עֵזֶר וַיְצְמָן בְּשָׁחוֹר "רוּת סוֹף", בְּצִדָּם "קִבְרֵי צַדִּיקִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" וְ"נַחמוּ עַמִּי".../ומסיימת: "אֵין כָּל קֹשִׁי לְהֵרָדֵם בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי"...ומכל המצגת הרב-גונית שמצאתי להביא במאמר שכאן אוכל לסיים בהסקת מסקנה ברורה ואמינה שהשלכתה ישירה על בת לוויתה של 'השירה המשתנה' שאינה אחרת מאשר 'האמנות הפלסטית': (ע' 89): ..."הָאָמָּנוּת מִתְנַהֶלֶת בְּצוּרָה שׁוֹנָה מִבֶּעָבָר,/ כְּמוֹ הַחַיִּים./ אנָשִׁים מַגִּיעִים לַמּוּזֵיאוֹן בִּירוּשָׁלַיִם /בְּקָדְקֹד גָּלוּחַ /וּפִיסּוֹת מַתַּכֶת בָּאֹזֶן בָּאַף וּבַטַּבּוּר./הַבְּגָדִים – מִכָּל הַבָּא לַיָּד./מְיֻתָּר לִהְיוֹת מְכֻפְתָּר"... כאן, אמירתה של א. עשהאל מקבלת את המימד הנורמטיבי, שבשלב זה, נותר מבחינתה בלתי מספק. כאישה שדעותיה ריאליות, ומוצקות, ניתן להניח כי תמשיך בספרה הבא לסקרן אותנו בחדשנותה היצירתית, לא פחות מאשר בספרה הנוכחי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר