אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סודות לבנים / דיטה דניאל


התמונה של אדלינה קליין

"סודות לבנים" מאת דיטה דניאל (ספר פרוזה) הוצאת גל בע"מ - 2003 "בין הפטיש לקולמוס" שער הספר מעוצב בגוף אשה מעורטלת (שהיא הכותבת עצמה) רוכנת אל עץ גדוע כאשר ראשה חבוי בפנימיות הגזע. במבט ראשון, נדמה שהעץ והגוף עשויים מקשה אחת. נטיית המתבונן, לראות ב'ציור', פסל. ואולם אם נחפש סיבה ותוצאה למוצג זה נסיק, כי האמן חפץ מחד, להבליט את גוף האשה - ואף כיוון אליה זרקורים כאומר - הנה הדמות החיצונית. אך מאידך, באם רצונכם להכיר אתהפנים והנפש לעומק - הנכם מוזמנים לקרוא את תוכן הספר.כל פרקי הספר נכתבו כחלקים נפרדים העומדים בפני עצמם, ויחד עם זאת הם מחוברים לשלם אחד.הגורם המוסיף ללא ספק אטראקציה וקסם רב, לחיבור בין פרק אחד למשנהו, הם הציורים - הבאים ממול לכל סוף פרק, ממחישים ומחיים את האירועים המתרחשים, בצבעים עזים ותוססים. יתכן וכאן טמון פשר הדפסת הכיתוב שהובא באותיות בהירות קטנות וצפופות. כשהמגמה נעוצה בהבלטת הדומם(הציור). כש'המלל' בחיוורונו הפשוט (והמטושטש קמעה) משמש ראי לכלי 'החזותי'. הכשרונות החבויים אי-שם בקרקעית הנפש, מתפרצים החוצה ובאים לביטוי מיידי ומוחשי כאותן הרי געש הסמויים מהעין אשר פורצים לפרקים, גועשים וכבים עד ליצירת מאגרים נוספים הפוקדים על עצמן להיעצר ולהירגע, כי ההמשך עודו בהתהוותו. וכך רושמת המחברת:(ע' 17) "הצלחתי להשתמש 'בקנאה' שלי, כדי להביא עצמי לעבודה קשה ובסופו של דבר לזכייה, ולעשות את מה שיודעת הכי טוב ואוהבת. לרקוד,לשחק ולשיר, כי יש לי את זה"…ואולם, עולמה הרב-גוני, אפוף בדוק של עצב. ילדות של תום יושר ואמת. נערות הכרוכה: בביישנות. נאיביות. כניעה אין סופית לגדולים ממך:(50) "ומה אגיד על זה לאמא? /שגם חבר קרוב של המשפחה שולח אלי ידיים, מחבק, מנשק, נוגע בי בכוח בכל המקומות בגוף שלי שעד עכשיו היו צנועים"// "איך אספר לאמי דבר כזה?/היא תיפגע".// "מה אתם עושים לי…שצריכה להעלים את עצמי בגללכם?!/ אני רק בת 13, והם פי שניים, שלושה וארבעה מגודלי ומגילי"// "אני מתביישת לספר מה המורה לציור הציע לי/ואינני יודעת איך להגיב./ לספר לאמא שלי? לא לספר לאמא שלי"?!במסגרת תהליך הלימוד והצמיחה, הדברים 'מתיישרים' או מקבלים זוויות 'גבנוניות'. לא תמיד זה פועל לפי: נורמות, תכתיבים, או קריטריונים ברורים. הרצון להוכיח עצמה שתי וערב, להילחם על מעמדה לגלות אוקיינוסים חדשים, גורמים לה כלפי חוץ, להיראות: חזקה. דורסנית. בעלת אמביציות. לוחמנית. ובלתי מתחשבת בזולת. וכך היא כותבת: (42-43) "כל היעלות והאדוות, שתישארנה המעודדות של 'מסביב המעגל'. ואף אחת, אף אחת, לא תיקח ממני את התפקיד הראשי שלי"// "מעניין אם החלום של אתמול בלילה שחלמתי, היה נבואי, גם שם נורא פחדתי שאני לא נבחרת או משהו כזה/ ובסוף נבחרתי על-ידי המלך בכבודו ובעצמו./ והיום, נורא פחדתי שהמורה לא יבחר בי שוב./ והנה בסוף כן נבחרתי… /יא! בלתי מנוצחת שכמותי"! "מלכת הכיתה"!ואולם מהאמור, משתקפים שלבים של פיתוח היכולות הבסיסיות להכרת הגוף והנפש. "האמביציות", לא תמיד יוצאות אל הפועל. ועל-כן, לא תמיד מסתדרים עם 'המציאות' אשר טופחת על פנינו. להליכים שהזכרתי, ראוי שנצטט כדוגמא ראשונה, דבריה הבאים: (90) "'בצילום', גם מתחזקת תחושה של תפיסת מצבי הקיים, לעומת התעתוע שחשה, כשרואה את עצמי במראה./ פעם רזה, פעם שמנה/צורת חשיבה מתעתעת"…כדוגמה שניה בחרתי במשפט שכתבה:(99) "למה כל הזמן צריכה מלחמות?/ אף אחד לא מבין אותי./ וכל הזמן חייבת לחכות שיבינו אותי./ואולי, העולם בחוץ,/אף פעם לא ייתן לי לקחת,/ אם לא אתן לעצמי, לקחת מה שצריכה"…מה שעוד מתווסף ומסבך את העניינים לאין שיעור?! היא לא יותר ולא פחות מהכותבת עצמה. אשר יוצרת סביבה, דימוי יציב ובלתי מעורער (מחד). ומוצאת עצמה לא פעם שבירה כזכוכית חרסינה (מאידך). לכן היא קורסת אין סוף פעמים ורק בדרך נס, נותרת יציבה ושלמה. רצון ה'הישרדות' חזק, וגדול ממנה ואף מעניק לה אמצעי הגנה מסיבית. ובפן זה, כדאי שנבין את הגורם לתופעה: (153) "מסתבר, שבכל תחום ותחום/ שבו פיתחתי כישורים של 'ידע', כוח ועוצמה, היה טמון פיצוי על 'עוול', על חולשה רבה ואכזבה. או על מכה קשה שחטפתי באותו תחום בצעירותי".הכותבת, איננה מסתפקת 'במעט': "או הכל, או לא כלום"! (ציטוט מדבריה שלה). 'במטלה' אשר נטלה על עצמה, כשחפצה 'בתפקיד ראשי' (בהצגה), הנהיגה את גופה לעמידה איתנה לפני המטרה המוגדרת: 'לרדת במשקל'. והיא אכן הצליחה במשימתה והגיעה: להישגיות, לבלעדיות, ולמונופול, על כל נושא אשר נטלה לידיה - וההוכחות מוצקות ואמינות: (29) "רצוני 'בתפקיד' כל כך חזק, שהולכת על כל הקופה: לרקוד הכי טוב./להיראות, הכי יפה,/לא לאכול בכלל ולהיות רזה"// "סיפוק אדיר לראות את עצמי נהפכת מיצור שמן ולא מושך,/ לנערה חטובה ודקת גזרה". // "מרגישה בעננים /מפזמת בדילוגים/ של אושר/ בחזרה הביתה, כי זו אני /זו אני/ זו אני/ היא זו/אני זו /אני זו/אני היא//ליבי נישא מעל גגות הבתים גבוה בחיבור ישיר של תודה לאלוהים"…וכיון שהיא מודעת היטב לכך כי לא תמיד יעלה בידה להיות: "המקובלת"."מלכת הכיתה". ו"הכוכבת הראשית". היא מראה את האנושיות שבה בחששותיה, כל נפילה שכזאת היה בחזקת סוף העולם. אולם בד בבד חל בה הליך של 'חיזוק'. אשר חולל מהפכה בתפיסתה. ואת הצד 'החלש' שלה הפכה לנשק בידה. הוליכה עצמה אל כיבוש יעדים, במרוץ האין סופי של הקיום. (107) "חיי ניצלו לאחר שהבנתי שעלי לסמוך יותר על עצמי, הודות לידע שרכשתי בעבודה עצמית קשה. ולקחתי לבסוף את התפקיד של המטפלת של עצמי. על-ידי פענוח מחשבות ורגשות. דפוסי התנהגות וקריאת התת-מודע שלי, דרך 'חלומות הלילה' - שגילו לי עוד נדבך בהבנת נפשי. כך, גם פענחתי ציורי, והסיפור המסתתר בתוכם. והם, כיוונו אותי אל 'האמת הפנימית שבי'".ומאוחר יותר, היא מתוודה ומסכמת: (154) "לגופי הטהור שחולל בגיל צעיר, החזרתי את מקום הטוהר. האצילות. והכבוד. דרך התייחסות אליו כמוזה יפה ביצירות האמנות שלי, שלא ניתן להרוס אותה. או לפגוע בה. ואת 'הצעקה' ללא קול, שפעם לא יכלה לבקוע ממני, הוצאתי על גבי דפי ספר זה". מסתבר שמניסיון החיים הלא קל, מצאה המחברת דרך להיבנות מחדש. 'התת-מודע' פעל שעות נוספות למציאת 'מוצא נכון' ותרפיה לנפש. מגיל צעיר היא מבינה שניתן לפנות לפסיכיאטר, ל"הרגעת הנפש". אך במקביל, מספיקה לסיים קורסים בשיטות התנועה והלחימה של טאי-צ'י וצ'י-גונג. לצורך חיזוק והיזון הבריא לגוף ומועיל לנפש. היא אף הספיקה להתמחות כהומאופאטית. ולהעביר תורתה לזקוקים לו.בהמשך העמוד היא כותבת: האופציות של לצמוח או לחדול/להשתנות או להתקבע/להיות אני או להיות מה שהסביבה רוצה, הן שהנחו אותי להמשיך ללכת בדרכי האינדבידואלית.הספר, ראוי אף ראוי לחיקוי ולשאיבת כוח עבור כל אחד. ובפרט, עבור האינדיבידואלים מביננו, הבוחרים ללכת על פי צווי הלב, יהא אשר יהא.וככל ש'המחסום' גדול יותר לחציה, כך 'האתגר' רב יותר להשגה. c כל הזכויות למאמר שכאן, שמורות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין