אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קול האמונה - סיפור חייה של הזמרת אימאן / סוזן שהרבני


התמונה של הרצל חקק

סיפור חייה של אום קול תום הישראלית - סיפור מרתק, סיפור על קהילת בבל, סיפור אישי שהוא ביוגרפיה של דור הזמרת אימאן כותבת את סיפור חייה ומצליחה לרגש אותנו לא רק בקולה. הסיפור שלה הוא הסיפור של כולנו – משל אמיתי שיש בו גם יהדות של גולה וגם סיפור ישראלי של מאבק ושכול

הזמרת אימאן ידועה בקרב קהילת יוצאי בבל בזכות שירתה המיוחדת, קולה הכובש לבבות. אימן, זה שם שאימצה לעצמה בהופעותיה סוזן שהרבני, והשם אכן הולם את מסלול חייה: אמונה בדרך, אמונה בעקרונות, אמונה בכוחם של השירים והצלילים להשפיע על חייהם של בני אדם. אימאן ישבה לכתוב את סיפור חייה, וסיפורה משקף את סיפורה של יהדות בבל: מחזור החיים של אימן ומשפחתה מסופר תוך ציון מאורעות בחיי הקהילה הבבלית, תוך שרטוט מנהגים בחיי המשפחה והקהילה, ויש גם התייחסות לאירועים היסטוריים בולטים, כמו מאורעות ה"פרהוד".כאשר קראנו בספריהם של סמי מיכאל ו-אלי עמיר על חיי היהודים בבבל קלטנו תמונות שהתרחשו במקומות שונים כמו נהל החידקל או קזינו בלקיס.

בספרה של אימן אנו מתוודים לחוויותיה האישיות במקומות שונים ותיאור חייהם של יהודי בבל תוך התייחסות למקומות שונים, לביקור בקברי הצדיקים, לתיאור השכונות שבהן גרו.הסאגה של עליית יהודי בבל מתוארת בספרי ההיסטוריה, אך בסיפורה האישי של אימן אנו נסחפים אחר החיים היומיומיים באותה גולה עשירה ברוח ובתרבות, מתאהבים באורחות החיים שכל כולם אחווה ומסורת וגעגועים לארץ ישראל, מתוודעים לחיים המורכבים עם הקהילה המוסלמית. חייה של אימן הם היסטוריה וטלנובלה כאחת, סיפור לאומי וסיפור אישי כרוכים זה בזה. ההצצה דרך חור המנעול כמו חושפת בפנינו את ההיסטוריה מהצד האנושי של המטבע. התחושה היא שאימן לוקחת אותנו אל הסודות הקטנים של המשפחה, אל ההנאות הקטנות של החיים בבבל, אל השיט בחידקל, אל התפילות המיוחדות, אל המאכלים הערבים לחך. כך למשל אנו מתוודעים למאכלי השבת בדרך ציורית מאד:"את הפאצ'ה המוכנה בקפידה שמה על פתיליה במשך כל הלילה. ניחוח הפאצ'ה שהתבשלה במשך הלילה התפזר והגיע עד לבתי השכנים. בשבתות שלחו את העוזר להביא דג טרי מחוף הנהר, שמסעודה הייתה מתבלת בקארי ושולחת לצלייה על שפת הנהר" ובהמשך מתואר הבית בדרך שלוקחת אותנו הישר אל חיק המשפחה:"על רצפת חדר האורחים שבביתם ב'אל בתאווין' היו פרוסים שטיחים, ועל הקירות נתלו שטיחי קיר. היתה גם פינת ישיבה, חדר אוכל עם מקרר חשמל שהיה נדיר באותם ימים, ושולחן אוכל גדול שסביבו היו קבועים כסאות כבדים. את המקלחת חיממו באמצעות עצים ששימשו גם לחימום הרצפה. מפאר הקור החודר, נהוג היה להסיק את הבתים בבגדד בג'אפוף – במנגל – עד שהפחם היה הופך לגחלים אדומים ונוצצים והוסיפו להם קליפת תפוז יבשה" (עמוד 34).אנו חשים כאילו לקחו אותנו במנהרת הזמן לחיות שוב את החיים ההם: אימן מתארת כיצד אחסנו את המאכלים בימים החמים, כיצד העלו מיטות למעלה אל הגג לישון שם באוויר הפתוח – וניחוחות בגדד חוזרים אלינו.אווירת החגים משתקפת מעבר לתיאור הצבעוני של חיי המשפחה: "ב-ראש השנה נהגו כולם ללבוש לבן ...בבית על השולחן הניחו כלי ובתוכו סוכר במקום מלח...בחג הסוכות היו מכינים לכל ילד זר עשוי מתפוז, לימון מתוק ורימון...." וכל התיאורים מחזירים לחיים מנהגים קדומים בבגדד, הרחצה בגיגית, סירוק הבנות וקליעת הצמות, ה'מגדלה'. אימן מתארת את הקריירה של אביה כזמר וכחזן, ובונה בעדינות את מסלול הצטרפותה לדרך האמנות, לדרך הזמרה. אין היא מסתירה את היחס הדו ערכי של יהודי בגדד לאמנות הזמרה, את הרתיעה של נשים בבגדד מלשיר.בגדד מתוארת בפרטים הקטנים, במאורעות הקטנים. לידתה של סוזן מתוארת בצורה ציורית מאד: צעקות היולדת, הזמנת המיילדת (אלקאבלי), המטליות הנמסרות למיילדת, דברי הסבתא: "אם הכתמים יישארו על פניה, מוטב לה שתמות".בעת שמחה על הולדת הבת מגישים חציל מטוגן ודג בגריל אורז ברסק עגבניות, עוגיות מלאות בתמרים, והזמרת שהוזמנה פונה לאמה של סוזן: "אני מבטיחה לך שלא תלדי בנות". הבשורה מרגיעה את האם, שכל כך רצתה בן, וכמו באגדות נולדים לה שני בנים בזה אחר זה.

כוחה של מלה, זה המוטיב המלווה את הספר.סיפור חייה של סוזן-אימן מסופר ללא כחל וסרק, וכך נחשף סיפורו של המורה לצרפתית שהתאהב בסוזן הנערה, וכאשר לא השיבה למכתביו, ארב לה בכל מקום, איבד ממשקלו, איים באקדח כי ישים קץ לחייו. סוזן מספרת, כי כעבור שנים רבות, ראתה את האיש מסתובב בשוק בפתח תקווה, ומבטיהם הצטלבו. תיאור המבוכה והשקט נותר כאקורד סיום לחיזור גורלי שהסתיים. עיקרו של הספר הוא סיפור הקשר בין סוזן-אימן לבעלה צבי, הדרך בה הכירו, היכולת שלה לשמור על עולמה בתוך היחד, המשברים, קשיי הפרנסה וההתאקלמות בארץ, והכל מאיר את משבר העלייה, את חבלי הקליטה של ציבור שלם.סיפור העלייה לארץ משקף סיפור אנושי מאד, השימוש בתעודות פרסיות, הקשר עם "התנועה" שפעלה כתנועת מחתרת להעלות יהודים לישראל, ההשבעה בחדרים האפלים של התנועה, הרדיפה של השלטונות העיראקיים אחרי מחבואי הנשק של חברי התנועה, עזיבת הבית על כל תכולתו כדי לממש את חלום העלייה לארץ. סיפורה של אימן הוא סיפורו של דור, סיפור החושף פצעים שלא הגלידו, לבטי התאקלמות, המתח בין חלומות הגאולה לסלעי המציאות הפוצעים. סיפורה של אימן הוא סיפור שיש בו גם מן הצבעוניות והרוח של יהדות בבל, וגם מן המאבק ואימת הקיום שיש בהוויה הישראלית: בעלה צבי יוצא לשירות מילואים ובבוקר ה- 8 בדצמבר 1969 מבשרים לה שליחי קצין העיר כי נהרג. טיל בזוקה שנורה מן הגבול הירדני, ליד גשר דמיה, פגע בעמדה של חיילי צה"ל. המוות היה מיידי.חייה של אימן מתוארים מרגע זה כחיים של מאבק בשכול, כדרך של התמודדות שמשמעה להתגבר על הכאב והפצע ולהמשיך הלאה. אימן מיטיבה לצייר את שלבי ההתמודדות, את דרכה לקריירה כזמרת. היא בוחרת באמנות ובשירה והצלחתה חובקת עולם. שירתה של אימן נוגעת בנשמתם של רבים, וסיפורה כובש את הלב באותה דרך. מעבר לסיפור האישי אנו מרגישים כל העת- זהו סיפור שיש משל לחייה של קהילה שלמה, סיפור החושף בצורה ציורית ורוטטת התבגרות בבגדד, חבלי אהבה, חבלי קליטה, משברים ושינויים, ומשמעותה של האמנות מעבר לכל ההתרחשויות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק