אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התחברות / גלי אופיר


התמונה של אדלינה קליין

ב"ה"מחשבותי – אבן ריחים" סקירת ביקורת

'היות האדם' הספון במצולות השכול והיגון ונסיונות העַל שלו לשוב אל זרימתו הנורמטיבית והאנושית שביומיום, גורמות להיאחז בקרן ההצלה הטמון 'בחשיבה היצירתית'. המשוררת מביעה עמדתה (ע' 8) במשפט: ..."אַתֶּם דַּפִּים חֲלָקִים/סְפָרִים כְּתוּבִים/בַּדִּים וּצְבָעִים /הֱיוּ לִי חֲבֵרִים"... ואכן אפיק הדומיננטיות שבאישיותה בא לביטוי מוחשי בכתיבה וביצירה. בכך, מסייעת לעצמה הכותבת להישאב אל החוץ 'מצינוק נפשה' ולחולל שינויים. אלא ש'החברה' מסתבר, 'מענישה וכובלת': (ע' 26) ..."הָכֵיצַד?//הִיא מֵעִיזָה לוֹמַר: 'טוֹב מְאוֹד'//'מְצֻיָּן'//הֲלֹא:('הַזְּכוּת')//נִטְּלָה מִמֶּנָּה כְּבָר מִזְּמַן"... אך כאן בא הרציו לעזרתה ומביא לאיזון את התובנה: (ע' 12-13) ..."קִירוֹת נִשְמָתִי/רְגָשוֹת וּתְחוּשוֹת./תוֹדָעוֹת וְתֹּבַנוֹת/הֵם בַּיִת לְרוּחִי.//נִשְמַת רוּחִי לְאָן תִּבְרְחִי"?!... מסתבר, כי המפתח טמון בידי היוצרת. והיא אכן מחזקת היתדות בראייה מפוקחת ונוקבת ופנייתה באה באופן ישיר לחברה (ע' 14): ..."הָעַצְבוּת/פָּלְשָׁה אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי//דַּיֶּרֶת קֶבַע שָׂמָה עָצְמָה.//אֵינָהּ מְנִיחָה לַשִּׁירִים,/אֵינָה מְנִיחָה לָרִיקּוּדִים,/אֵינָהּ מְנִיחָה לָאוֹר/לִפְרֹץ"... ותפילתה תפילת היחיד (ע' 18) ..."בְּבַקָּשָׁה תַּעֲשֶׂה שֶׁאוּכַל/לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם בְּאוֹר אַחֵר.//לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת לַמְרוֹת הַכֹּל//שֶׁלֹּא יְפַחֲדוּ לְיָדִי/לְהַגִּיד/לְדַבֵּר/לְסַפֵּר.// כִּי אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצָה,/לְמַלֵּא עוֹלָמִי//בְּשַׁלְוָה"... מאותו מקום, נמצא ניסיון לפתיחת צוהר אל עולם היצירה. ובעוד עיני הכל בוחנות ובולשות בחרדה אחר מעשיה, היא ממריצה צעדיה ונקלעת לתוך מערבולות פיזיות ורוחניות (ע' 35): ..."צִפּוֹר בָּאֶבֶן כְּלוּאָה// מְשַׁחֶרֶת הִיא אֶל הַחֹפֶשׁ לָצֵאת.// נִסַּרְתִי ,//שְׁבָבֵי סוֹרְגֶיהָ// כְּצִפּוֹר בָּאֶבֶן כְּלוּאָה נַפְשִׁי.//מִי יְנַתֵּץ//סוֹרְגֵי בֵּית כִּלְאִי"... וגם בשאלת ההתרסה שכאן, כלפי החברה – הרואה למצוקתה ואינה מושיטה יד או מתערבת, היא חשה ב'גאות' המתחוללת בנפשה. מסתבר כי בעבודת הפיסול מצאה, שכר גומלין. בעודה מעניקה צורה לחומר הגולמי (לאבן הדוממת), אותה ה'אבן', משיבה אל החיק אור. בכך, חל שחרור מן 'הכלא הנפשי'. חוויה מטאפיזית זו הנוחתת בעולמה, (אשר 'נעצר' עם מותו הטראגי של הבן), גורמות לה לשאוב כוח מעבודת האמנות, ורצון עז להפיח בדמות אשר פיסלה, חיים (ע' 37): ..."מַדוּעַ הִנָּךְ דּוֹמֶמֶת/צִפּוֹר לְכוּדָה?/רוּחַ חַיִּים בָּךְ אָפִיחַ"... הדו-שיח, המתנחל בינה לבין 'ציפור האבן' אותה יצרה, מקבל מעמד אשר שואף להתחלק: (ע' 36): ..."בֵּין קִפּוּלֵי גּוּפֵךְ שֶׁחָרַצְתִּי/צִפּוֹר אִלֶּמֶת/אַעֲרֶה לְתוֹכִי רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט/מִשְּׁתִיקוֹתַיִךְ./תָּבוֹא הַשַּׁלְוָה אֶל נַפְשִׁי"... ובלהט עבודת הפיסול, (המביא מזור לנפשה) היא מתחברת אל פן נוסף: 'עולם השירה'. מעט בהיסוס, מעט בסקרנות, היא רושמת (ע' 38): ..."כָּךְ/אֲנִי וְצִפּוֹר/חֲבוּיָה בְּאֶבֶן אֲדֻמָּה/מַמְרִיאוֹת אֶל עוֹלָם שֶׁל שִׁירָה"... כאשר המילים, טרם הבשילו והן עוד בתהליך ליקוט ותעייה (ע' 7): ..."הַאִם אוּכַל לוֹמַר הַרְבֵּה/מִתּוֹךְ מְעַט הַמִלִּים/שֶׁאוֹתָן אֲנִי בּוֹרֶרֶת וּמְנִיחָה בְּפִּינְצֶטָה/עַל שׁוּרוֹת מַחְשְׁבוֹתַי,/רִגְשׁוֹתַי/צַעֲרִי,/אָבְדָּנִי?/שֶׁהֵם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה/וּמִלִּים לָהֶם מְעַט"... מאוחר יותר היא רושמת תחושותיה בנושא זה עצמו באיגרת לידידתה (ע' 70): ..."בְּשׁוּרוֹת שִׁירַי טִיַּלְתְּ./ הִתְרַגַּשְׁתְּ/וְלֹא הֶאֱמַנְתְּ"./מִנַּיִן זֶה בָּא לָךְ"? (שואלת אותה ידידתה) והיא משיבה לה: ..."הֵם לֹא הָיוּ/וְגַם לֹא נֶחְבְּאוּ./הֵם פָּשׁוּט לְתוֹכִי פָּלְשׁוּ/לְהַקְהוֹת הַכְּאֵב,/כִּי שִׁירִים לֹא כָּךְ סְתָם/נוֹלָדִים"...האופן בו היוצרת עושה שימוש במילים (אשר מציפים אותה עם האובדן), מעלה כתיבתה המאוחרת, אל הרף הענוג והמגולף למשעי של הליריקה (ע' 48): ..."עִם גּוּפִי הַמָּלֵא בְּגוּפְךָ הָלַכְתִּי./חָזַרְתִּי וְיָדַי עֲמוּסוֹת./מְעַרְסֵלוֹת גּוּפְךָ הָרַךְ כִּקְטִיפָה/וְקוֹל בְּכְיְךָ בְּאָזְנַי נִשְׁמַע כִּצְלִילוֹ שֶׁל כִּינּוֹר/שֶׁנִּגֵּן אֶת שִׁירַת חַיַּי"... אותה ההתנצחות התמידית עם 'הבלתי ידוע' (אשר אינו נמצא בהישג ידנו), הוא הגורם לנפש לדאוב (ע' 46): ..."לוּ הָיָה בְּיָדִי אוֹתְךָ לְחַבֵּק/רוּחֲךָ וְגוּפְךָ בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים"... ובשורת שיר אחר (ע' 47) נאמר: ..."מִסְתְּרֵי לִבּוֹ מַחְשְׁבוֹתָיו/לֹא יָדַעְתִּי./אוֹתָם הוּא לָקַח עִמּוֹ"... הן הן אותן מחשבות שאינן מרפות. עליהן רושמת המשוררת גלי אופיר את 'שיא יצירתה' (ע' 58): ..."מַחְשְׁבוֹתַי, אֶבֶן רֵחַיִם כְּבֵדָה./טוֹחֲנוֹת עַד דּוֹק/נִשְׁמָתִי.//מְסוֹבֶבֶת/גַּלְגַּלִּים נֶעֱלָמִים/אֶל זִכְרוֹנוֹת חַיֶּיךָ"... בטרם נטישה, היא שבה לנבור ולברור מילותיה אשר כולן נוהרות אל התקווה ואל האור. (ע' 45): ..."אֶתְכֶן מִלּוֹתַי עָרַמְתִּי/בְּהַרְרֵי נְיָרוֹת./מָחַקְתִּי מִילִּים, מְיֻתָּרוֹת.// וּמִן הַמִלִים הַנּוֹתָרוֹת/בְּדַם לִבִּי/צָרַבְתִּי חָרַזְתִּי שִׁירִים.//עַל גַּעֲגּוּעִים אֵלֶיךָ בֵּן יָקָר//אֲנִי בְּעֶרְגָּה לַמִלִּים./שֶׁל אוֹר וְשַׁלְוָה"... וכמו מוצאת 'נפשה' את מנוחתה באמונה כי הבן לא נהרג לשווא. הוא הותיר אחריו 'אהבה' שאינה מתכלה. אשר ימלאו ליבות אוהבים להיאחז בהן ולא להרפות. (ע' 51): ..."אַדְוַת לִבּוֹ אַהֲבָה טְהוֹרָה,/עַל גַּלֶּיהָ יָשׁוּטוּ אֲהוּבִים./רוּחוֹ בָּאַהֲבָה"... שורות קצרות ומשמעותיות – המגלמות תקוות חדשות המאירות את הנפש ל'התחברות'.c כל הזכויות למאמר זה נתונות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות: "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין