אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ליטוף באור מלא (שירים) / יערה בן-דוד


התמונה של אדלינה קליין

"מעץ הדעת לעץ החיים"הספר נארג ביצירות בעלי תוכן וחיות. במטאפורות, נמצא גם הומור וסאטירה, אשר מתחברות אל המציאות כאן ועכשיו. נימות הגעגוע לעבר, מומחשות בהווה ובצורך להישענות צמודה במידת הניתן. כן יש נטייה ברורה ומכוונת בליקוט פרטי פרטים מהיומיום הזועק לתשומת-לב ושאיפה להיות 'נשוא' כתיבה למשוררים (לא רק סופרים) ראה (ע' 6) ..."אִם אֲנִי לא בַּבַּיִת, אַז אֲנִי פָשוּט בַּחוּץ/אֲנִי תָּמִיד חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה, תוֹדָה"...בתרחיש הזה נמצא עצמנו בנוחות יתירה. כי כולנו שם למעשה . איש לא יסרב ל'ליטוף' המגיע לביטוי מוחשי. כמו שיערה כותבת: בכותרת לספרה: "באור מלא"! יש לנו צורך מתמיד (ר' המשך ע' 6) ל"לַחְמָנִיוֹת קְטַנּוֹת המַשְקִיטוֹת רָעָב –לְמַעֲנֶה"... מהסביבה, בכל שעה, ובכל דקה של חיינו עלי אדמות. הצורך "לְהִשָּאֵר בִּמְלא צָהֳרֶיהָ מְפֻסֶּלֶת מֵאַהֲבָה" (ע' 8) כדי לספוג במלוא הערנות את רגעי האהבה המורעפת, איננו צורך בלעדי לילדים בלבד. הרצון הסמוי והגלוי, הוא לתעד ולהנציח ב'פיסול', אותן רגעים קטנים שבהן נעטפים 'בחום'. שיהיה לנו על מה להישען מאוחר יותר, לעת קור. ההיענות מחד. וחוסר ההיענות מאידך, שקולים בעיני ל"עץ הדעת" המאפשר דרך מילוט נוח לצאת מ'מבוכים אפשריים' כדי להגיע אל "עץ החיים". אולם יש לקחת בחשבון כי גם בבחירות אלו, אין את המוחלט והמושלם. לעיתים, זורמים. לעיתים, נעצרים. כולנו מודעים וערים לכך, כי החיים עטופים באי-וודאות ובחוסר בהירות מתמיד. אולם, עלינו לקחת אחריות אישית למעשינו, ולעמוד באותה ההחלטה שנטלנו, בלא עוררין: (ע' 9) ..."עַל סַף הַבַּית הִיא סוֹבֶבֶת עַל צִירֶיהָ/לא תֵּלֵךְ עַל סַף"... במקרה זה, הפור נפל. אהבה, או לא אהבה, אין רצון לקחת סיכונים מיותרים. סקרנותנו האנושית, סממן מובהק להיותנו: (ע' 11)..."רַעַד קַל בַּוִילוֹן/הַלְמוּת פַּטִּיש בְּבִנְיָן סָמוּךְ/וְסֶדֶק לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ"... הם הגורמים המובילים. אין בכוחנו לעצור את 'המוח' מלפעול על הרציונאלי. ואת 'הלב' מלגשש אחר: (ע' 13)..."עֲקֵבוֹת מְחוּקִים".... האבקות 'השכל' עם 'הרגש' גורם לחוטי 'ההיגיון' להכריע את הכף בראייה נכונה של תמונות ומצבים, (שלא תמיד נתונים לשפיטה נכונה על-ידינו בשל מעורבויות אמוציונאליות לא רלבנטיות). והתשובה לכך ב"גַּעְגוּע עָקָר" (המשך ע' 13). והאימרה: "אין בוכים על חלב שנשפך" מקבלת לגיטימציה מלאה בהקשר זה.נכון שמכאן ואילך, בוררים ובודקים בציציות מה אמת מוחלטת ומה 'הבל ורוח': (ע' 20-21) ..."עוֹנֶדֶת/מְסִירָה/בּוֹדֶקֶת אֶת 'הַזִּכָּרוֹן' הַשָּט בְּתוֹכָהּ// רַק הִיא יְכוֹלָה לָדַעת /מַה אֲחִיזַת עֵינַיִם//בְּחֶלְקַת זְמַן שֶהֶחְלִיד"...הציורים אשר התווספו לקובץ, זורמים באותן האפיקים הבלתי ברורים ובד בבד מתפענחים מעצמן כ'רצפֶט' בכתב ידוֹ של הרופא. בתמונה שכותרתה: "בּתִים בַזֶרֶם" (ע' 24) רואים את המעברים החיצוניים והפנימיים של האדם ההולך בזרם החיים הן בפנימיות 'הנפש', והן בתוך 'פנים ביתו'. לעיתים ה'שפל'. לעיתים ה'גאות'. אבל את הזרימה הטבעית "בבתיו" הרבים, משתדל לנווט בטבעיות מוחלטת שהשלכתה: 'הִשרדוּת'. הנגיעות ביצירות שכאן אינן מדלגות גם על הצורך לבטא את 'הזמן' הדומיננטי שאינו נעצר לרגע. בבחישתנו בתחום ה'זמן' ואורחותיו, נמצא משפט: ( ע' 27) ...."מְחֲתוּנָה לַחֲתוּנָה 'מִתְקַמְטִים' יוֹתֵר /הַמֻּזְמָנִים הַקְּבוּעִים"... אכן, אין לתמוה על-כך, שכל הדברים הטובים סופם 'הפיזי' להעלם. כמו 'הנעורים', כך גם המבט שלאחר יצירת דבר והצגתו: (ע' 33) ..."לְפָרֵק 'תַּעֲרוּכָה' זֶה כְּמוֹ לַעֲבוֹר דִּירָה בְּתוֹךְ חַדְרֵי הַלֵּב/ דָּבָּר לא נִמְכַּר/דַּבָר לא נִגְנַב"... ואני מוסיפה: אבל סופן, בהישארות הרִיק. וזה מה שצורב את הלב. באמירה אחרת של יערה, ניווכח 'בחדות מבט' במאפיינים הכי מטאפיזיים המחוברים למציאות הכה נחרצת: (ע' 67) ..."הַמְקוֹמוֹת /שֶבִּקַּרְנוּ בָּהֶם/וְעָזַבְנוּ אוֹתָם /יַמְשִיכוּ לְהִתְקַיֵם בִּלְעָדֵנוּ"... ואכן כן, כנאמר במשפט אחר על-ידה: (ע' 5) ..."זְמַן נִבְרָא/מִן הַנִּתּוּר הַקָּצָר שֶל צִפֳרֵי בְּרֵאשִית/מֵעֵץ הַדַּעַת לְעֵץ הַחַיִּים"... ובתרגומי החופשי לשורותיה, משתמע כי מדובר על: הידיעה, המעורבות, הנסיון, המעבר, וההתחדשות. ובהמשך, נראה כי צדקתי: (ע' 31)..."בְסוֹף הָעוֹנָה עָלִיתִי עַל סֻלָם/לְהוֹרִיד אֶת בִּגְדֵי הַחוֹרֶף הַחַמִּים/בִּמְקוֹמָם לְהַנִיח אֶת בִּגְדֵי הַקַּיץ"... ומה רואות עיננו?! כי 'זמן' החידוש, אינו מתקמט. הוא אצור באנרגיות והתרחשויות: (ע' 46): ..."כְּשֶאֲנִי נוֹעֶלֶת בְּסוֹף הַיוֹם/צהַר נִפְתַּח לִי/וַאֲנִי נִבְלַעַת בְּתוֹכוֹ כְּמוֹ/עָלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת"... החיוב שבהתחדשות, (ולא משנה באיזה זמן אתה שוהה) מביא את השאיפות, החלומות, הממתקים: "מִבֵּית הֵנְזֶל וּגְרֶטֶל" (ע' 55). והפינוקים, מבית אבא ואמא. ב..."לִטוּף חַם מְמֻשָּךְ/מִן הַיַּלְדוּת" (ע' 60) שעוצמתן: 'געגוע קיצי' אין סופי. הנה כך הצטברויות 'הגעגועים', בהן נגעתי בתחילת מאמר זה, מאפשרים שימוש חוזר של 'האור החיובי' אשר המחברת מבקשת לשים עליהן את את הדגש: (ע' 62) ..."מַרְחִיקָה זִכָּרוֹן 'דָּלִיק' מִזְּרָדִים יְבֵשִים// שֶל צִלְילֵי הָאֶתְמוֹל//לא אוֹשִיט לָהֶם יָד/בְּמִחזוּר פְּעִימָה"...בציור: ה"יער" (ע' 65), יש את כל הסודות והרזים אשר נותרו חסויים. ועל-כן, בתכולת הקולז' הזה נמצא, הטמעת דמות אשה, הרואה ואינה נגלית. אותה 'דמות', חפצה בבירור לשמור על 'פרטיותה' (ביער העבות) במידת האפשר. (אולי עד לבחירתה 'קיר ציור' אחר, בו עבודת 'הניפוי הכללי' של 'מגירותיה' הושלמה). אזי, נוכל גם לגלות - כי ב"יער"... הסתתרה לא אחרת מהמחברת עצמה. כמובן ניתן לתת 'גיבוי' לחשיבה זאת, תוך קירוב 'התמונה' אל שורת השיר: (ע' 23) ..."אֲנִי בֵּית אֲבָנִים רוֹחֵש סוֹדוֹת/שוֹמֶרֶת עַל הַזְּכוּת לִהְיוֹת רְכוּש נָטוּש"... אבל, לכולנו ברור, שלא תעמוד בהבטחתה שבשורות אלו זמן רב. שכן, 'האדם' מטבע בריאתו, יצור חברתי. השירים והקולאז'ים שבקובץ, יעידו שכך.c כל הזכויות למאמר זה, נתונות למבקרת אדלינה קליין, מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית "על חוד העט", ת.ד. 9516, ירושלים 91094

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין