אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיים ספטי / דוח על יתרת הנפש - שירים


המנון לרוח האדםכבר מכותרתו של הספר - "דין וחשבון על יתרת הנפש" (בכוונה נמנעתי מלהשתמש בקיצור "דו"ח" המקורי) – מן ההעמדה האירונית, זה מול זה, של שני מונחים או מושגים משני שדות סמנטיים מרוחקים – דו"ח - מונח רשמי, חשבוני, טכני, פורמליסטי - אל מול יתרת הנפש או הנפש היתרה - מושג מתחום המטפיזיקה, הפיוט, הליריקה, חמקמק ובלתי נתפס, אבסטרקטי ואידיאי - אפשר ללמוד על ייחודו של ספר שירים זה. האם בכלל אפשר לחבר דו"ח על הנפש? מסתבר שבשירתו של חיים ספטי זה אכן אפשרי - והתוצאה משכנעת.חיים ספטי כותב שירה ולא רק שירים. המאפיינים הסגנוניים הברורים, הקול האישי, השקפת העולם המגובשת ואותה אי- הנחת הקיומית המתקוממת, העוברת כחוט השני בכל השירים, הם שעושים את יצירתו ל"שירה". הוא כותב שירה "גדולה", שירה פילוסופית, שירה על נושאים גדולים: האדם ותודעת סופיותו, רוח האדם המניעה את יצירתו, העולם החומרי, ומעל לכל - האלוהים או התפכחות מאמונה. זהו משורר שיש בו משהו מן הנביא המוכיח בשער, משהו מבעל חזונות ומשהו מן המקונן על האוטופיה שלא תתגשם.

חיים ספטי דן במהותו של אלוהים ופעולותיו ביקום ובהיסטוריה, הן הקוסמית והן האנושית, מתוך עמדה ביקורתית וריחוק אירוני. למשל: "יובלות רבים כמה אלוהים להערצה אין-קץ,/ ואולם מן המלאכים לא ניתנה לו" או "אלוהים לא ניחן ביכולת צפיית העתיד./ לפיכך, בריאת האדם כיצור חושב היתה כרוכה בנטילת סיכון", " אלוהים רצה שהאדם יאמין בו כבישות שלמה ומושלמת./ ואולם, בריאת האדם כיצור חושב העמידה בספק את סיכויי מימוש רצונו זה" (מתוך "שלושה ניסיונות הסבר לקיום האמונה באלהים שלם ומושלם", עמ' 91) דוגמה נוספת לדרך טיפולו בנושא : "הבריאה נבלמה ביום השביעי/ כי דמיונו היוצר של אלוהים יבש" (עמ' 92). הוא מצמצם את האלוהים ומעניק לו מימדים אנושיים: "אלוהים הניח- בפועל יסודות לתורה חדשה – תורת האפשרויות האחרות/ בורא מדי שבעה ימים עולם חדש----הוגה בספרי הפילוסופים ובוחן אמיתותיהם/ מיישם עקרונותיהם בעולמותיו הנבראים ונחרבים" – מתוך "בריאה חדשה" (עמ' 73).בניגוד לכך הוא מטפל, ללא שמץ של אירוניה, בכוחה של רוח האדם, בה הוא מאמין ללא עוררין. לדידו רוח האדם עליונה על רוח האלוהים, כי רוח האדם היא אשר בראה את האלוהים והוא מצדו מתגלה במלוא חולשתו המוסרית, כי הוא אולי ברא את העולם, אבל בעיקר את הרוע המתגלם בו. ספר שירים זה הוא בעצם המנון ושיר הלל לרוח האדם, לנפש היתרה שבו, החופשית, ההרפתקנית, הסקרנית, הנקיה מכל עכבות או מגבלות, הפועלת בתנופה ובתעוזה. זאת הרוח האנושית המשתוקקת בכל מאודה אל המוחלט והמטפיזי, למרות שאינה מכירה בקיומו. זאת הרוח הפורצת גבולות ומוסכמות בשאיפתה לגילוי אופקים חדשים. זאת רוחם של המגלים האמיצים ושל המדענים הגדולים, של האָמנים ושל המשוררים "החשים בעונג הפרח הגומע טיפות הגשם", אותם הוא מכנה "נושאי האפיריון" בפואמה המרשימה בשם זה (עמ' 106-109). זאת הרוח אשר בעצם הפעילה וקידמה את האנושות כולה לאורך כל שנות ההיסטוריה. זאת האנרגיה המחשבתית המבקשת לצאת מן הכוח אל הפועל, כי "סוף המעשה במחשבה תחילה" כמאמר הידוע. והמשורר קורא בשם אותה הרוח:

"חֲפֹר במעמקים, חֲפֹר בגיאיות, ---- חפֹר במערות, מתחת לסלעים, בין שרשי העצים/ חֲשֹף את שרידי העצמות, את חלקי השלדים השחוקים/ ----את האימפריה הרומית, נדידות העמים, מסעי הצלבנים/ את הנֵאון והמחשב והלייזר והלויינים/ ---- חֲשֹף את מוצא האדם, את ההומינידים הקדומים ---- חֲשֹׂף את נבכי הנפש הנסתרים/ חשֹף את עצמך, את רעיך ואת הרחוקים שברחוקים בניו יורק ובאפריקה ובסין/ חֲשֹׂף מנין באנו ונדע לאן אנו הולכים --- את דעת המות שאנו מדחיקים---את אימת החִדּלון" (עמ' 35) אולם אותה הרוח היא "מחוץ לחולין" (הכרזה בשיר הפותח את הספר בעמ' 11), אינה נמצאת ביומיום השגרתי והמייגע, היא מצויה מחוץ "לחיי המשרד" אותם חי המשורר וכיוון שכך היא גם המקור למצוקה. הצו הפנימי קורא לגדולות ואילו אילוצי החיים אינם מאפשרים את מימושן.הדוגמה המופתית להלך נפש ולמצב תודעתי זה, אותו משליך המשורר על העולם החיצוני, מצויה בשיר "עץ גזום יפה" (עמ' 44):עֵץ גָּזוּםיָפֶהגָּזוּם מְרֻבָּע, בְּקַוִּים יְשָׁרִים, יְשָׁרִיםבְּלִי תַּלְתַּלִּים פּוֹרְצִיםגָּזוּם בְּיָד מִקְצוֹעִיתעַל פִּי תָּכְנִית לֹא טוֹבָה מִקְרִיּוּתלֹא טוֹבָה מְקוֹרִיּוּתלֹא טוֹבָה שַׁעֲטַת סוּסֵי פֶּרֶא מִתּוֹךְ פּאֹרוֹתָיולֹא יָאָה הַבְּדָיָה לְבַדָּיולֹא רָצוּי הַמָּעוֹף מֵעַנָפָיולֹא לִפְרֹחַ אֶלָּא בּקַוִּים יְשָׁרִים

ברמה הקונקרטית לפנינו תמונה מוחשית של עץ שזה עתה נגזם על מנת להתאימו לאיזושהי תפיסה של יופי והרמוניה. ברמה הסימבולית זהו הפרט הנכנע למוסכמות ומתיישר לפי צווי החברה בניגוד לטבעו הפראי, האינסטינקטואלי*,

המשתוקק לפרוח וללבלב באופן חופשי, בחרות מוחלטת. זהו "האני" החברתי אל מול "העצמי" היצירתי.את רוח היצירה תופס חיים ספטי כאופוזיציה לקריסה ולחידלון. היא הפתרון או המרפא לאימת המוות. כי "החומר מאבד צורתו, מתפורר" (עמ'12) ואנחנו "תמימים נקרוס, לא דמות לנו תהיה ולא תואר" (עמ' 14) ואילו הרוח "מפיחה חיים בספרים נעורים/ ושפיעה ממקור נצחי מציירת דרכים לבנות מתחת לפני האדמה" (12). יש כאן תפיסה אפלטונית של הרוח כאידיאה נצחית, המזכירה את הגותם של המשוררים העבריים מימי הביניים. אותה רוח היצירה היא גם האופוזיציה לחומרנות שהשתלטה על חיינו. הדוגמה המובהקת להשקפתו זו של המשורר הוא השיר "עידן הרוח" שבעמ', 23 בו הוא מנבא :"סוסי הרוח הנצחיים ישעטו בערינו/ יביסו את הריקנות וההבל והתיפלות/ בשעטה גאיונה ידבירו את החלֹף והעליבות והחומרנות"לצד שירים ליריים קצרים מצויים בספרו של חיים ספטי גם שירי הגות ושירי מסה וגם פואמות קצרות וארוכות יותר. הוא שולט בכמה וכמה ז'אנרים. לשונו מוגבהת, ניכרות בה השפעות מן השירה העברית בימי הביניים, בספרד בעיקר, וסגנונו אינו נעדר לא פתוס ולא היבריס, כמתבקש מן הנושאים בהם שירתו נוגעת ("-- שַׁבֵּר השירה הפושרת/ עֲלֵה בדרך הקשה/ אל שפת הצלילים הגדולים/ אל לשון החזיונות העמוקים", עמ' 66). יש בכתיבתו עושר חוויתי-תמוני לצד עושר רוחני- אינטלקטואלי ואופק תרבותי רחב. כל אלה מניבים שירה מעניינת ומעוררת מחשבה.ספר זה, שהנו ספר ביכורים (על אף שלוקה פה ושם, לפי עניות טעמי, באמירות פילוסופיות כלליות ומיותרות) ראוי בהחלט לתשומת לב מיוחדת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ברכה רוזנפלד