אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תהנו מהסימפטומים (?)


אחד הדברים שהכי הרשימו אותי בפרשת שרון והשבץ, היה הפער הגדול שבין השפה של הרופאים והשפה של כל השאר. הכוונה אינה ל'נשימה העצמונית' שהקופירייטרים של 'ארץ נהדרת' טחנו עד דק, אלא בשיח המרתק, הצולע למופת, שבין העיתונאים והרופאים. אם נפרק את האינטרקציה שבין רופא וחולה, כפי שהיא אמורה להתרחש ברפואה המערבית וכפי שהיא מוגדרת על-ידי הרופא המערבי, נוכל לארגן אותה כך:הרופא מציג את עצמו (על-פי-רוב לא קורה).הרופא 'לוקח אנמנזה' שרלוונטית לסמפטומים, כלומר שואל על אופי הסמפטומים, הנסיבות שבהן הופיעו, הנסיבות שבהן הם מוקלים, וכיוב' שאלות (על-פי-רוב קורה באופן חלקי).הרופא 'לוקח אנמנזה' שנוגעת לחייו של החולה ושאינה נוגעת לסמפטומים: מצב בריאותי כללי, מצב משפחתי, חברתי, כלכלי וכו' (על-פי-רוב קורה באופן חלקי מאוד).הרופא בודק את המטופל 'בדיקה פיסיקלית' (אם לא קורה – רשלנות).הרופא מארגן לעצמו בראש, או בכתב, 'אבחנה מבדלת', כלומר רשימה של מצבים או מחלות שעשויים להסביר את המצב של החולה. בהתאם לרשימה הזו הוא מציע בדיקות שעשויות 'לסגור את האבחנה'. הרופא מעדכן את החולה באשר למחלתו ולממצאים (אני אופטימית), מציע טיפול (מאוד אופטימית) ובשלב כלשהו מדבר על הפרוגנוזה.'פרוגנוזה' – פרו-גנוזיס. המילה כשלעצמה מקפלת בתוכה הרבה מהבעייתיות הבלתי-נמנעת שהרופא מצוי בה, בין אם ירצה ובין אם לאו. פרו-גנוזיס, כלומר ידיעה מראש, כלומר ידיעת העתיד. לא פחות.

הרופא, שנותן פרוגנוזה, הוא בהכרח יהיר. רופא טוב יבדוק היטב, יאבחן נכון ויתן פרוגנוזה מדוייקת. יכול להיות שלפיכך, 'הטוב ברופאים לגיהינום'. חזרה לשרון. את האנמנזה, במקרה של שרון, אי-אפשר היה לקחת 'מפי חולה', לכן דיברו עם מישהו מהזולת בסביבתו. הבדיקה הגופנית קרוב לוודאי בוצעה מיידית, והחייאה מן הסתם בוצעה ממש במקביל. כמעט הגענו לפרוגנוזיס, אבל רגע לפני כן, כזכור, שומה על הרופא להפנות את החולה לבדיקות הרלוונטיות. והחוקים כאלו: הרופא, בהפנייתו לבדיקה כלשהי, נגיד ct, שואל שאלה מסויימת שהבדיקה אמורה לענות עליה. אם הרופא אינו מסוגל לנסח שאלה ספציפית, או שאלות ספציפיות, כנראה עליו לשקול את הבדיקה שנית. כל בדיקה עולה כסף, ורוב הבדיקות מזיקות לחולה בדרך כזו או אחרת. במקרה שלנו, הכסף יוצא מהמתמונה. השאלות, מכל מקום, הן למשל, האם יש דימום? האם יש סימנים למוות תאים? כן, יש סימנים - תשובה חיובית. לא, אין סימנים - תשובה שלילית. אדם עם hiv יקבל מהמעבדה תשובה חיובית. אדם בלי hiv יקבל תשובה שלילית. כשאינך רופא/ה, או אח/ות, זה ממש לא ברור מאליו.

כשהרופאים של שרון דיברו עם העיתונאים ואמרו שיש ממצאים חיוביים ב-ct או ב-mri, הם חשבו שהם די ברורים, והעיתונאים הבינו לא נכון. הרשימה הזאת אינה עוסקת בעיתונאים אבל רק נרמוז שגם בהרגליהם יש פגמים, כך שהאפשרות שהם אינם מבינים נכון כנראה לא עלתה על דעתם. הדיווח הראשוני לגבי מצבו של שרון היה בעיקר מוזר. מצבו יציב? לא טוב? אבל משתפר? ממצאים חיוביים? כלומר חיובי? כלומר טוב או רע? יותר מה? יותר טוב או יותר רע? רע זה אומר חיובי? ושלילי זה טוב? הא? נניח לשרון. בסוציולקט הרפואי אפשר למצוא רמזים לכל המרעין והבישין שכולנו אוהבים לחפש, ונוטים למצוא, אצל הרופאים. סבתא שלי, כשחום גופה הגיע ל-38 מעלות, אמרה לרופאים שעלה לה החום. באשפוזה הרופאים אמרו, "החולה העלתה חום". בביקור הרופאים הראשון שנכחתי בו, כסטודנטית לרפואה שנה ד', הייתה 'הצגת מקרה' של "אדון, בן 55, נ+2, בריא בדרך-כלל, עשרים שנות חפיסה". זאת אומרת שמדובר היה ביוסי (שם בדוי), גבר בן חמישים וחמש, נשוי ואב לשני ילדים, שעישן x שנים y חפיסות ביום. המתמחה שהציג את 'המקרה' אמר שהאדון 'עשה התקף לב' 'שלושה ימים טרם קבלתו'. הייתי נסערת. נשבעתי שלעולם לא אומר על אדם שהוא 'עשה התקף לב'. ('שלושה ימים טרם קבלתו' היה יום חמישי, יומיים אחרי שאמו נפטרה.)היום, בלי לשים לב, אני אומרת שהחולה העלה לחץ דם, הוריד חום, עשה mi, ומה אני לא אומרת. כשאני שמה לב אני מתקנת את עצמי, אבל לרוב זה פשוט יוצא לי ככה מהפה. אפשר לתהות אם מתחת לשפה הזאת יש מנגנון פסיכולוגי בלתי-נמנע. הרי רוב הזמן, לפחות בין כותלי בית-החולים, כשלחץ הדם של החולה יורד, זה קורה בגלל התרופות, וכשהחום עולה זה בגלל זיהום 'נוזוקומיאלי' (כזה שמתרחש בבית-החולים, על ידי חיידקים שאופייניים לבית-החולים, כלומר כזה שהתרחש בגלל האשפוז) בשפה הזאת של הרופאים יש אפוא הכחשה, סירוב, הסתייגות. אם החום עלה בגלל מישהו, זה לא בגלל החולה. תשכחו מזה, החולה לא העלה חום. ל'השערת וורף' יכולה להיות פרשנות אופטימית ופרשנות פאסימית. וורף טען שיש קשר גורדי בין הלשון והתרבות, בין השפה של העם ובין דפוסי ההתנהגות שלו. זה בגדול. אם נביט בחצי הכוס הריקה של וורף, נחשוב שבבואנו לארץ זרה, בהאזיננו לשפה אחרת, לעולם לא נוכל להבין את הדברים לאשורם, לעולם לא נוכל להשתלב, לנהל שיח שבו, בואריאציה לז'יז'ק, 'המוען תמיד יקבל מהנמען את המסר שלו, בצורה שהיא (לא) הפוכה'. אבל אם נביט בחצי הכוס המלאה, נחשוב שמתוך שיח עם אדם זר, מתוך כריית אוזן מתמסרת ונתינת דעת שלמה, נוכל, אם נתעקש, להבין, גם את הלך הרוח וגם חלק מהסיבות. מכאן והלאה, כשהמודעות קיימת, אפשר לדבר, לשנות, ובעיקר להשתנות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעל גלר