אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בדרך ללב הזיכרון


התמונה של הרצל חקק

במוצאי יום כיפור תשס"ז יצאה משלחת של מאתיים תלמידי כיתה י"ב של תיכון הראל במבשרת ציון למחנות ההשמדה בפולין. בראש המשלחת עמד מנהל בית הספר אלי מלמד. ההורים נתבקשו למסור מכתבים לילדיהם – והמחנכים מסרו את המכתבים לנערים ולנערות בהגיעם למחנות ההשמדה. אלה הדברים שכתבתי לבתי להבת-זוהר חקק יחד עם משלחת בית הספר "תיכון הראל – מבשרת ציון" למסע אל לב הזיכרון, למסע לפולין, לביקור במחנות ההשמדה מיידאנק ואושוויץ – ואלה התצלומים שהביאה ממחוזות האימה.

(תצלומים- להבת-זוהר חקק)לבתי להבת,לא קלה תהיה דרככם אל המחנות, אבל אתם יודעים , גם אנחנו יודעים, זו חובה, וזה צו:אתם הנערים, אתם הילדים שבגרו, יוצאים לדרך שנאבקת בשכחה ובהשכחה : הולכים אתם להיכנס למלכודת הזיכרון, פקעת סתרים שהייתה חבויה וספונה אי שם בגנזי הלבבות. זו מלכודת האש שפחדנו להיכנס אליה.

את וחבורת הנערים תלכו ענודי מגיני-דויד לאותם מקומות שהיו תופת ונשארו תופת, ומשם תיקחו את דומיית הזיכרונות ואת המבטים של אלה שמתו שם. קחו איתכם את כל החלומות הקשים האלה וזכרו שוב ושוב שזה לא היה חלום, זו הייתה המציאות שהתעוותה, המציאות שלבשה פני שטן.קחו הכל והעבירו את כל קרונות החלום האלה לילדי כל העולם.זה כבר לא שייך רק לכם.כשאתם שם, אל תשכחו לרגע , שאלה שמתו שם, שהילדים הזכים האלה שמתו שם, היו אחים שלכם, היו בנים לאותו עם. תנו לאותם אחים שלא הצליחו להגיע לארצם, למחוז המבטחים, את הזכות לחזור אתכם, להצטייד בדרכוניכם ולבוא איתכם לארץ, והם יישארו איתנו. אם תזכירו לכולם שיידעו לייחד קצת מזמנם לזיכרונם של אותם ילדים קטנים, הם ירגישו זאת, הם ימשיכו לחיות איתנו.וראוי שנקדיש להם מעט מזמננו, שלא נשכח, ורק כך נוכל לשמוע לפחות פעם או פעמיים בשנה את השירה הזועקת שלהם, את הכאב המחריד שלהם.ראוי שנדע להבין את אלה שהיו שם וחזרו משם – הם חזרו חיים, אך לא חזרו לחיות באמת לעולם.

אהוד מנור כתב פעם על כאב השכול מלים כואבות:אתה אף פעם לא יוצא מזההבור הפעור בתוך הגוףהמועקה הכבדה בחזהוהעצב המתוח, החשוף.אך לפעמים, כשהייאוש מוחלטאתה רואה עיניים ושומע אנחהומבין שהקול והמבטשייכים לאותה משפחהויש לך פתאום סיכוילרגע מנוחהלצל שכחה,אפילו לשמחה.זה אומר שאי אפשר לשכוח, זה אומר שהחיבור לזיכרונות האלה נחוץ לנו כדי שנבין את עצמנו,את עמנו. שנדע לכוון את התנהגותנו בעתיד.אתם תלכו בין הכבשנים ואתם תהיו אלה שחוזרים כדי להזכיר לנו שוב ושוב. אתם תלכו בשבילי השאול והגיהינום ואתם תדעו שעם ישראל חי.עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין שאין בגולה שום פתרון אמיתי.כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו:זה היום נכספנו לו עוד יעל ויבואומצעדנו עוד ירעים- אנחנו פה.אנחנו עדיין שומעים את פסיעות האבודים במחנות המוות, ואנו יודעים שאסור להדחיק זאת, שמצווה לנצור זאת בלב, שהרי כך אמר הבעל שם טוב:השיכחה היא גלותהזיכרון הוא הגאולה.ועל כן לא נשכח – ויחדיו נזכור את הנדר שנדרו אותם שהיו שם, ונהיה שותפים לנדרם:לזכור, לזכור כל דברלזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח,לזכור – ולספר !זיכרון הילדים שנספו שם לא מרפה. בתקליטור של מיכאל שטרייכר שנושא את השם "שמע, בני", מופיע שיר בשם "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה". מוישל'ה הוא הילד האחרון בגטו שנשאר לשאול את הקושיות, והוא שואל את אביו מדוע הלילה הזה ארוך וכל כך שונה מכל הלילות. בהמשך שואל מוישל'ה : "אבא'לה, יש לי עוד קושיה, ואני מבקש שתענה לי עליה: האם אחיה בשנה הבאה כדי לשאול את השאלה 'מה נשתנה'? האם יהיה יישאר ילד יהודי בעולם שישאל ' מה נשתנה'? האם יהיה אבא יהודי שיוכל לענות 'עבדים היינו'?- והאבא עונה לו: "אני לא יודע, מוישל'ה, אינני יודע אם אחיה, אני לא יודע אם תחיה, אני רק יודע שתמיד יהיה מוישל'ה אחד במקום כלשהו בעולם, שישאל 'מה נשתנה'. אני יודע שאלוקים הבטיח ונשבע 'שלא יכבה הנר לעולם ועד'...".את מוישל'ה ושאר חבריו נמשיך לזכור. אסיים בשיר שכתבתי לא מזמן בעיתון ילדים, ושם ראיתי את הסמליות בכך שאותו טלאי צהוב הפך למגן דוד של עצמאות, שאותה פסים נוראים של רכבות, הפכו לסמלה של מדינת ישראל, הפסים בכחול לבן על דגלנו, וזה השיר שלי:

שמות, שמות וחלומותשָׁם עַל הַקִּיר הַכּוֹאֵבהַקִּיר הָאִלֵּם, הַנּוֹשֵׁםשֵׁמוֹת שֵׁמוֹת שֵׁמוֹתבְּ"יַד וָשֵׁם".כְּתֹנֶת פַּסִּים וְעוֹד כְּתֹּנֶת פַּסִים,בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת נִשְׂרָפִים, מֵתִים,מוּבָסִים - -וְהָעוֹלָם שָתַק, וְהֵם חִכּוּבְּתִקְוָה, בַּחֲרָדָה.וְאֵּלֶּה הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם, וְזֶה הַקִּירשֶׁל הַפֶּשַׁע הַנּוֹרָא, שֶׁל הַהַשְׁמָדָה.שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת,וְזוֹ הָאֶבֶן הָאִלֶּמֶת, הַזּוֹעֶקֶת,הָעֵדָה - -פַּסֵּי רַכֶּבֶת שִׁמְּשׁוּ לְהַסָּעָת יְהוּדִיםלַמַּחֲנוֹת, לַמִּשְׂרָפוֹת,וְהַקִּירוֹת אוֹמְרִים הַכֹּל, עֵדִיםוּתְפִלּוֹתֵיהֶם עֲדַיִן מְרַחֲפוֹתוּמוּל הַקִּיר הַנּוֹרָא, הַנֹּושֵׁםמוּל הַזִּכָּרוֹן שֶׁל יַד וָשֵׁםעַם קָם מִן הָאֵפֶר קָּם לְתָמִיד:הַטְּלַאי הַצָּהֹב הָפַךְ לְמָגֵן דָּוִדפַּסֵּי הָרַכֶּבֶת הָפְכוּ לְפַּסֵּי-תְּכֵלֶת,דֶּגֶל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת.וַאֲנִי עֲדַיִן רוֹאֶה שֵׁמוֹתוַאֲנִי נִשְׁבָּע לָהֶם:נַגְשִׁים לָכֶם אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת!לכי בנתיב הזוכרים, ויחד עם חברייך וחברותייך אמרי על אלה שהלכו קדיש של יתומים, ויחד נתפלל לעילוי נשמתם. כי הסיפור שלהם ימשיך ויישזר בתוך רקמת חיינו, הסיפור הזה נשלם ולא ייתם.אבא

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר