אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משמעות המונח אביב במקורות העבריים העתיקים


תאריך פרסום קודם: 
22/03/07
אביב
משמעות המונח 'אביב' במקורות העבריים העתיקים. 123rf stock royalty

שמור את חודש האביב: על משמעות המונח 'אביב' במקורות העבריים העתיקים

הוראתו הרווחת ביותר של מונח 'אביב' בעברית החדשה היא העונה שבין החורף ובין הקיץ, החלה בערך בין החודשים העבריים ניסן-סיוון. הצצה אל מקורותינו הקדומים מלמדת על כך, שיסודו של מונח זה במושגי החקלאות הארצישראלית הקדומה, והוא מתייחס לשלב בהתפתחות השעורה. למעשה, מבחינה אקלימית קשה לטעון שבאקלים הים-תיכוני אליו משתייכת ארץ ישראל (שדרת ההר, השפלה ומישור החוף) יש עונה הקרויה אביב (באנגלית Spring). האקלים הים- תיכוני מתאפיין בשתי עונות עיקריות: קיץ - חם ושחון וחורף – קר וגשום. אמנם, יש תקופת מעבר כשלהי בין שתי העונות, אולם זו קצרה יחסית וקשה לראות בה עונה העומדת בפני עצמה.

בספר שמות (יג, 4) מצומצם המונח 'אביב' לפרק זמן ספציפי, חודש אחד: "היום אתם יוצאים בחודש האביב", והכוונה, כמובן, לחודש ניסן שבו יצאו בני ישראל ממצרים. חודש ניסן כונה במקרא אביב, שכן הוא החודש שבו עומדים להבשיל גרגירי השעורה. בשלב זה הם עדיין רכים, כלומר במצב 'אביב'. משמעות זו עולה גם מהכתוב המדווח על הפגיעה בחקלאות המצרית בעקבות מכת הברד, אחת מסדרת המכות שנועדו להוכחת שליטתו של הא-ל העברי בטבע ובמהלכיו: "והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעל. והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה" (שמות ט, לא-לב). בעת מכת הברד הייתה השעורה במצב 'אביב', כלומר, בדרגת הבשלה מוקדמת יחסית, ולכן הפגיעה בה לא הייתה מוחלטת. לעומת זאת, מיני תבואה אחרים, החיטה (Triticum durum) והכסמת (Triticum dicoccum) היו אפילות', היינו במצב התפתחות ראשוני, ולכן הן התאוששו מן אסון הטבע שפקד אותן.

פולחנים חקלאיים בתרבויות שונות מושפעים מסוגי היבולים וגידולי היסוד בתרבות הקולינרית המקומית. כך, למשל, ידועים פולחני אורז במזרח (יפן), טקסים של תירס אצל אינדיאנים באמריקה וכן הלאה. להבדלי ההבשלה בין השעורה וחיטה הייתה השלכה גם על הטקסים החקלאיים שהתנהלו בבית המקדש העברי במהלך הרגלים. השעורה מבשילה בחודש ניסן, ולכן היא הובאה לבית המקדש כ"כקרבן עומר שעורים" בט"ז בניסן (ויקרא ב, יד). לעומתה החיטה, מבשילה מאוחר יותר, והיא הובאה כמנחה בחג השבועות, הקרוי על שם כך: 'חג הקציר', דהיינו, חג קציר החיטה.ה'אביב' כאמור, הוא למעשה, אחד השלבים בהתפתחות התבואה. בספרות חז"ל צוינו השלבים הבאים: 'עשב' - התפתחות הנצר הירוק, היינו החלקים הוגטטיביים של התבואה; 'אביב' - השלב שבו, כאמור, הגרגרים ירוקים ורכים; ושלב ה'דגן' – כשהגבעול צהוב והגרגרים יבשים. רקע בוטאני-ספרותי זה מסביר את הצו המקראי "לשמור" את חודש האביב: "את חג המצות תשמר… למועד חדש אביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים" (שמות לד, יח והשווה: שם, כג, טו; דברים טז, א). כלומר, יש לדאוג לכך, שפסח יחול בחודש שבו התבואה נמצאת בשלב האביב (שבדרך כלל הוא בניסן), שאם לא כן, יש לעבר את השנה. וכיצד ניתן לדעת אם יש צורך בכך? שלוחי בית הדין יורדים אל שדות התבואה ובודקים את מצב התבואה; אם היא עדיין במצב 'עשב' ולא במצב של 'אביב' - אז יש להוסיף חודש על השנה.

יוצא אפוא, שהיום אנו מעברים את השנה כל 3 שנים לערך, וזאת כתוצאה מהפרש של 11 יום שבין שנת החמה ושנת הלבנה, ובסך הכל כחודש ימים כל 3 שנים. אולם, כשבית המקדש היה קיים הוטל תפקיד העיבור על בית הדין. שלוחיהם יצאו ובדקו את מצב התבואה וקבעו אם יש לעבר את השנה על פי מצב התפתחותה.

על פי עקרון זה נבין פסוק מקראי נוסף המדבר בעניין האביב: "ואם תקריב מנחת ביכורים לה', אביב קלוי באש, גרש כרמל תקריב מנחת בכורך" (ויקרא ב, יד). הפסוק עוסק בהבאת מנחת העומר משעורה בעודה במצב אביב, וכשהיא גרוסה וקלויה באש. כאן נוספה הגדרה נוספת ומוגדרת יותר של ה"אביב" – "כרמל", דהיינו דרגת הבשלה לפני התייבשות הזרע, שעה שהוא מלא, אך לא יבש לגמרי.

אחרית דבר, המונחים "אביב", חג האביב (=חג הפסח), וחודש האביב (=חודש ניסן), אינם אלא ביטויים, שבמקורם המקראי והתלמודי מציינים את מצב התבואה בחודש ניסן, זמן יציאת ישראל ממצרים. משמעותם היא שיש לדאוג לכך שחג הפסח יחול בשלב שבו השעורה נמצאת במצב של אביב, כדי לשמר את העונה שבה התרחשה יציאת מצרים. ברבות הימים קיבל המונח אביב משמעות של עונת האביב, וגם ככינוי לפריחה ושנות נעורים.

"שמור את החודש האביב". זהו אינו צו חקלאי-טכני, אלא קריאה אנושית-מוסרית. היציאה ממצרים אל החירות דורשת מהאדם התחדשות, התקדמות. על האדם לשאוף לכך שמצבו הרוחני לא יהיה בשלב ההבשלה הסופי-סופני שלו הגובל ביובש, בכיוון של נבילה, ריקבון ומיצוי אישי, אלא בעמדה שה"כלים" עוד מסוגלים לקלוט, להוסיף ולהתפתח. 

נחתום בשירו של היינה הקורא לאביב וללבלוב הטבע והאדם:

שיר אביב
מילים: הנרייך היינה
גירסה עברית: לאה גולדברג

אט זורמת בנפשי
מנגינת הטוהר,
עופה, שיר אביב חפשי,
אל מרחב שטוף זוהר.
עופה נא אל הגינה
בה פריחה התחילה,
אם תפגוש בשושנה
תן את ברכתי לה.


ד"ר אברהם אופיר שמש
המחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון
 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם אופיר שמש