אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפריפריה - ישראל שניה - שונה תרבותית ועסקית


תחילת שנות החמישים הוטב מצבה הכלכלי של המדינה ובחבירה ל"הסכם השילומים" הסתיים משטר הצנע ו"השוק השחור" והחלה הצמיחה ברמת החיים. אך צמיחה זו היתה מלווה בסרח עודף, מובהק מבחינה היסטורית – התפתחות פערים חברתיים וכלכליים בחברה הישראלית הצעירה. במילים אחרות, מחד נוצרה אוכלוסיה שקצב צמיחתה הכלכלי גבוה לאין ערוך מהמידע הסטטיסטי. אוכלוסיה מתחזקת זו גיבשה מתוך עוצמתה מאפיינים חברתיים ותרבותיים. מנגד, תת חברה עם צמיחה כלכלית איטית, לעיתים אפילו דעיכה, שגם לה מאפיינים חברתיים תרבותיים מחשבתיים ואף פוליטיים - הכל בזיקה למוצא עדתי מזרחי. לסיכום, אין חולק שצמיחתה המואצת של המדינה מהבחינה הסטטיסטית הסתירת בנתוניה החיוביים את היווצרותה של שיכבה נכשלת, זו המכונה "ישראל השניה".מבחינת התהליך ניתן לנסח "כלל ברזל" לפיו חלוקת משאבים לא שוויונית, גם אם אינה במזיד, יוצרת לא רק תוצר נילווה של פערים כלכליים אלא בהכרח תסכול רב היקף היוצר שבר כולל. סופו של שבר כזה שיוסדר רק לאחר אלימות בדיקטטורות ואף בדמוקרטיה יביא לשינוי רדיקאלי ולמאבקים (פנתרים שחורים, ש"ס, עלית חרות-ליכוד).אני מעריך שהעקרונות ההיסטוריים של היציאה מ"תקופת הצנע" חוזרים כתהליך דטרמיניסטי, החובק גם תחומי תרבות, ששיאו עוד לפנינו גם כיום: הנה, לפני ארבע שנים בלבד הסתיים בישראל מיתון כלכלי בין שנתיים. בשיאו הוערך השפל הכלכלי כקשה ביותר שעברה המדינה מאז תקופת הצנע - 53 שנים קודם, ולו מבחינת פרמטרים כמו ירידה בתוצר הגולמי, גידול דרמטי באבטלה, ירידה בהשקעות הזרות, בריחה מקופות גמל, מאזני בנקים שליליים, איום בהורדת דירוג האשראי של המדינה והתמוטטות מגזרים עסקיים מהי-טק ועד נדל"ן.לשמחתנו, תוך פרק זמן קצר של כשנתיים, לקראת תום שנת 2003 (ועובדתית מינוי נתניהו לטוב ולרע) נחלצה המדינה סטטיסטית מהמיתון, והחלה צמיחה מואצת, שלמעשה נמשכת גם כעת. אלא ששוב הנתונים הסטטיסטיים הם בבחינת ממוצע דמיוני שמגלה תמונה חלקית בלבד. נתונים המתעתעים בנו כאילו ובאמת עובדת טביעתו של אדם באגם שעומקו הממוצע חצי מטר בלבד חשובה לגוויה עצמה. למעשה, לפני כשלוש שנים נוסדה כלכלית "מדינת גוש דן", הנהנית ממלוא הנסיקה הכלכלית המדהימה. הגידול ב"גוש" עולה לאין ערוך מנתון הצמיחה הכללי של המדינה. תושביה של תת מדינה זו מדברים, בודאי עסקית, בשפה אחרת, תל אביבית. כל השאר הים פריפריה חדשה מדשדשת מאחור שבה תת חברת-כלכלית-תרבותית, עד שכבר ניתן לראות בה את "ישראל השניה" החדשה.

אמנם הגיבוש החדש של הכוחות החברתיים-כלכליים במדינה עדין מטשטש, בגלל שאנו חברה של "שסעים חופפים" (שמאל וימין דתיים וחילוניים עולים וותיקים בחלוקה משתנה). אך ביטוי פוליטי ראשון ליסודה של החברה החדשה ניתן היה לראות בכל תחושות התסכול שפרצו מצפון במהלך מלחמת לבנון ובהתייחסות ישירה "ליושבי בתי הקפה בתל אביב". מבחינה חברתית גם את ההצבעה המסיבית למפלגת הגימלאים ניתן לראות כתופעה של הצבעת תסכול לשוליים. למרות זאת, ביטוי תרבותי ויצירה למתרחש בפריפריה, נצפה בכל זאת לקבל מיוצרים מרכזיים, הנגישים למקומות הנכונים ולא מכותבים בשוליים. לדוגמא, הסרט החדש עפ"י התסריט של יהושע סובול, "אסקימוסים בגליל", המוקרן בימים אלה, מגולל סיפור סטראוטיפי שבו הקפיטליסטים העשירים הם מהמרכז (ולכן "הרעים"), בעוד הזקנים והעובד הזר מהפרירפריה הם האידאליסטים, אך כמובן חסרי אמצעים. לסיכום, בכל מקרה, ההיווצרות החברתית השונה והפערים מול המרכז צריכים להדיר שינה מכל יוצר. שכן ליוצר תרבותי ישנה גם שליחות שבגינה הוא חייב לשאול את עצמו האין קהל המטרה שלו מוגבל לחדרה ועד לגדרה. האין הוא עוזב רגשית את "מדינת גוש דן" רק בפניה מכביש 1 לנמל "בן גוריון". אם אכן זה המצב הוא עצמו נמצא בבועה תרבותית מטעה ולכן תורם מעט מאד לקידום החברתי, שהיוצרים החשובים היו מאז ומעולם כה גאים בו. יעקב בן שאול, איש עסקים בעל רקע אקדמי וייעוץ אסטרטגי, מתעד בספרו "למות כלכלית להישאר בחיים" המופץ בימים אלה, את קריסתו שלו ושל קבלניה הגדולים של חיפה במיתון 2003.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב בן שאול