אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנשים / תיאטרון בית צבי


הן חלשות ונואשות ואבודות נשים, נשיםומפילות אותי בכל המלכודות נשים, נשים, נשים, נשיםהן טופפות פה בקלילות, הן אלופות הרכילות נשים, נשיםהן עטופות באצילות, הן מסתבכות פה ביעילות נשים, נשיםאת הטקסט הזה, הסקסיסטי לא מעט, כתב נסים אלוני. אך סביר להניח שגם קלייר בות לוס, המחזאית של "הנשים", הייתה חותמת על כל מילה. הרעיון של המחזה מלא כוונות טובות, מחזה על טהרת המין הנשי. כל הדמויות במחזה הן נשים, למעט ילדה אחת, שאף היא מתחילה, בניגוד לרצונותיה, את צעדיה הראשונים כאישה. למרות זאת, גם אם אין על הבמה ולו גבר אחד, הגברים אינם נעדרים, הם מוזכרים והם מדוברים ואפילו שובבים. הרי מה יש לנשים לדבר עליו חוץ מגברים?המחזה מספר על חייהן של בנות המעמד הגבוה בניו-יורק של שנות ה-30, לכן הן, כמובן, או בוגדניות או תככניות או שקרניות, או לחלופין, נבגדות, טיפשות או מרומות. אה, שכחתי, הן גם רכלניות. אך המחזה אינו חד-צדדי והוא סטריאוטיפי גם כלפי הגברים הנעדרים, שגם הם רמאים וחרמנים או טיפשים ומרומים.הסיפור המרכזי במחזה הוא על מרי, שמגלה את האמת על נישואיה, על בעלה ועל פילגשה, ועל הנשים הסובבות אותה. אך המחזה לא מצליח לעניין. לא ברור מהי ההצדקה להעלות מחזה כזה בארץ בתקופתנו המתירנות והחושפנית. למה שיהיה לנו אכפת ממעלליהן, במיוחד כשהפעילויות דלות כל-כך, בגידות (בין גברים לנשים ובין נשים לנשים), נישואים וגירושין. אמנם לכל אחת המניעים והבחירות שלה, אך עדיין הפעילות הדרמטית היא כמעט אותה פעילות, ובמחזה רב-משתתפים שכזה הרבה דמויות הופכות מיותרות. לא ברור למה לוס לא האזינה לדמות פרי עטה, ננסי הסופרת הכושלת, שהצהירה, בנוסח זה או אחר, ש"סיפורים מעניינים אפשר למצוא אצל כל אחד, החכמה היא למצוא סוף מעניין".הבימוי אינו מוסיף למחזה ואינו גורע ממנו. הבימוי די ריאליסטי ומשקף היטב - בתלבושות, במוזיקה ובתאורה – את התקופה המעניינת הזו, אך אין הברקות בימוי, למעט סצנת אמבטיה אחת, שהיא בהחלט הברקה קומית, וכמה מחוות פיזיות בין השחקניות, שאף הן משעשעות.המשחק, אם בשל ההעמדה ואם בשל השחקנים, סובל מעודף זיוף והגזמות. תמיד אפשר לטעון שכך זה בתיאטרון, כך זה בקומדיה וכך זה כשמשחקים נשים מזויפות. ובכל זאת, כשהדמויות מזויפות והמשחק מזויף עוד יותר, הדבר דומה לגבעות איפור המכסות את הפנים. לא רואים את האנושי שבקומי, אלא רק את הסטריאוטיפ המוקצן, כך שהוא הופך למעניין פחות. דווקא השחקניות שמשחקות את הדמויות האותנטיות יותר מצליחות להבליט את כישוריהן ואת משחקן המורכב ומלא האופי, בהן אמנה את סיוון גבאי, המשחקת את מרי, את הילה בן-ארי, המשחקת את ננסי הסופרת, ואת יונית טובי, ששיחקה באופן מבריק את מרי הילדה.ובכל זאת, למרות כל הנאמר לעיל ההצגה נסבלת (ספרתי רק ארבע תזוזות לא נוחות בכיסא), זו הצגה קלה מן האוויר, אבל בעידן שבו אופרות סבון וטלנובלות זמינות כל-כך התיאטרון צריך להציע יותר. באתר של בית צבי סיכמו את בעייתיות ההצגה בצורה הטובה ביותר: "מי לא רוצה לדעת מה קורה מאחורי מסכת החיוכים הזוהרים של עולם העושר הניו-יורקי"? אני חושב שתשובתי לשאלה הובהרה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דרור קסטל