אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלוש הערות על פרסומות ו-פרסום ילדים מסוף השבוע


1) מי שראה חדשות 10 ביום שישי (16/02) בטח ראה את הכתבה על "הילדים המשווקים" ועל תעשיית הפרסום לילדים. אני חייב להגיד את האמת – הרגשתי כל כך הרבה גועל, עד ששאלתי את עצמי האם אותם מפרסמים מרואיינים לא מקיאים את עצמם בסוף כל יום עבודה, שבו הם משכנעים את עצמם שהדרך שלהם לעבוד על ילדים עומדת בנורמות מוסריות, והאם הם באמת מאמינים במה שהם אומרים. הנה לדוגמה אורן ציבלין, אותו אחד מיומני הנוער וספרי הילדים שאומר "אין היום חמלה", מתבכיין על התום הילדותי של פעם שאבד ואיננו, ומכיוון שכך אין הוא מרגיש אחראי למסחור אותם ימי התום של הילדות. ציבלין זה, שהיום עומד בראש חברת פרסום לילדים, כתב פעם ספר ילדים שנקרא "החיוך העצוב של דובי הפנדה" (שמיועד ל"ילדים רגישים ולכל מי שנשאר ילד") שבו הוא מספר בין היתר על הדב העצוב שהאדם הרס לו את הסביבה הטבעית, צד את בני משפחתו וכלא אותם בגן חיות. זאת אומרת – על אכזריותה של החברה הצרכנית שמכניסה את הטבע למכלאות. איך בכייה זו – שהיא טענה נגד כוחה ההרסני של הכלכלה הקפיטליסטית - מסתדרת עם טענתו הכל כך מקוממת שילדים הם אובייקט ראוי לפרסום מכוון או שהם בעצמם יכולים להיות סוכני פרסום? אני לא יודע. אבל ברור הוא שמי שאיבד כאן את התום הוא ציבלין ולא הילדים שלהם הוא מנסה למכור.הכביר לעשות מנכ"ל חברת פופס שנראה בכתבה, אולי בשוט מבויים, כשהוא בא לילד מחוץ לגדרות בית הספר ופותח בפניו שקית מלאה בהפתעות, כמו פדופיל שמציע סוכריות לילדים תמימים. אותו ילד, מסתבר, מוכן להפוך את עצמו לאנטנה סלולרית בשביל 90 שקל, שאותם הוא מקבל תמורת קבלת הודעות פרסום למכשיר הסלולר שלו, והעברתם אל רשימת התפוצה שלו. אותו מנכ"ל לא מרגיש שום בעיה עם מעשיו. להיפך. הוא חושב שזה בסדר ואפילו מכובד, לא פחות מכתבת חדשות.האם זה חוקי? בספק. האם זה מוסרי? בוודאי שלא. לכאורה נראה שכולם מכירים את הכללים, ולכן כולם משחקים את המשחק וכולם ירוויחו מהספינים של ה-sms. אך כמובן שיש כאן חוסר איזון מהותי ברמת הידע וברמת המעורבות העסקית. הילדים עובדים ללא כל חוזה, ללא כל תנאים, ולכן ללא כל הגנה משפטית ממשית. למעשה, הם שכירים שאינם מיודעים על זכויותיהם – מי מפקח על התשלום? מי מפקח על הנתונים? האם ברור שהמסרים הם פרסומות לחברות מסחריות? בספק אם "הסכמתם" לתנאי ההעסקה מספיקה כאן בכדי להצדיק את הניצול של אותו תום.מי אשם במצב? לציבלין הפתרון – אנחנו, ההורים, שיש לנו בעיה בחינוך ושלא יודעים לרסן את הצרכים של הילדים, מכיוון שאנחנו לא נמצאים איתם מספיק ורוצים לפצות אותם על הזמן האבוד. שטויות במיץ. נכון שלהורים יש כוח בלתי מבוטל על החינוך של הילד, אך כוחות השוק שמחייבים את ההורה להיעדר מחיי ילדיו, הם אותם כוחות שמחדירים לילד את הצרכים שלו, שההורה אמור לספק.2) אך לא רק כאן נשברים גבולות של טעם טוב. לא ברור לי מה עובר בראשם של המפרסמים, או של אלה שמפקחים על הפרסומות בטלוויזיה, אשר חושבים שילדים יכולים לשווק ולמכור בתי השקעות. דבר ראשון – האם לא אמור להיות איזה חוק שאוסר על ילדים לפרסם דברים שאינם מיועדים לילדים? נדמה לי שכן. אך מעבר לחוק, כשילד מפרסם גבינה, זה אולי בסדר. כשהוא מפרסם מכוניות זה כבר מגוחך. השיא הוא במה שהתחיל בבית ההשקעות אקסלנס, והמשיך לאחרונה לכלל פיננסים בטוחה ששם ילדים מפרסמים בתי השקעות, כמו היו בובות משחק.זה כבר עובר כל גבול של טעם טוב או גימיק פרסומי. מה לילד בן 10 ולשער היורו? מה המסר של תינוק בלול עם מובייל של מט"ח וקריינות שאומרת "כל יום נולד משקיע פוטנציאלי"!!! זה כבר פדופיליה. אהה, רגע שנייה, אבל הפילוסוף של החינוך המהולל חוקר התרבות הנודע, אורן ציבלין, אמר בעצם שאין כבר ילדות ואין כבר תום, ולכן הכל מותר לעשות עם ילדים. אז אוקי, הכל בסדר. 3) הערה שלישית על פרסומות היא בוז גדול לערוץ 2 ולחברת החדשות ולאהרון ברנע (אהם, סליחה, אהרל'ה החברמן) שהסכים לתרום את אמינותו ומעמדו כמגיש הבכיר של החדשות לטובת קידום תוכנית טלוויזיה מסחרית- "המסודרים". מי שפתח ערוץ 2 מיד עם תום התוכנית או לאחר "מקבץ" הפרסומות שבא אחריה, חשב שאכן חברה בשם ג'ימליה (כן, כן, הקריאה ג'ימליה ג'ים של החבר'ה מהשכונה, שאהרלה החברמן פושט את מדיו ומצטרף אליה בשמחה רבה, עם חיוך שאומר הכל בסדר) נמכרה לחברה בארה"ב או משהו.ממש עסקת ישקר.אז פעם הבאה שיגידו שהחדשות הן תכנים אובייקטיווים שלא נתונים לאלי הרייטינג, האג'נדה והמסחור, או שפעם הבאה שפוליטיקאי יעדיף לדבר מעל הראש של חדשות של ערוץ 2 (כן, כן, זה אותו ערוץ 2) כדאי לזכור איך חדשות ערוץ 2 ממסחרים את עצמם לטובת רווחי הזכייניות של הערוץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח