אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פלא לילה / אסתר אטינגר


נובמבר חמישים ושמונה היה חורף קר מהרגיל. שנה לפני-כן נפתח היכל התרבות ועתה, כמחווה לחגיגות החניכה, ניגן בו הפסנתרן הדגול גלן גוּלד את וריאציות גולדברג של באך. על במת עץ מלוטשת, סביב הסטיינויי הנצחי, מוקף בארבעה תנורי נפט ובמעיל צמר עבה, הִלֵּךְ קסם על קהל ההיכל. ליתר דיוק, הקסם הָלַךְ ממנו והלאה, נסק מן האולם ופשה ברחוב.כחודש וחצי התארח גולד בתל-אביב ומלבד מעט הופעות והרבה הכנות, הוא היה צועד ברחובות העיר כשידיו אסורות מאחורי גבו ומדבר בנפשו מוסיקה. הוא הכיר היטב את נגינתו, את השפעתה, את הפוטנציה שיש בה לשנות, להתוות ואפילו להרוס קודם שהיא בוראת מחדש. הוא לא התכוון, אולי גם לא יכול היה, לחולל שינויים שכאלו מבלי להפנים היטב את המרחב שבו המוסיקה מהדהדת. לא בגבהות לב, לא ביהירות, אלא בכניעה ממושמעת וסקרנית הוא כיוון את המנגינה בהיכל אל מחוצה לו; אל התרבות אותה הוא מייצג. ותל-אביב בזמן הזה הייתה עיר שנחצתה אך לפתע. עם תום מלחמת העולם השנייה והכרזת העצמאות, שארית הפליטה האירופאית ומהגרי צפון אפריקה והמזרח החלו מהווים "איום דמוגראפי" על הדומיננטית האשכנזית-ציונית של תל-אביב.

הדור הישן, ממנו נמלטה היהדות המודרנית, הופיע בלית ברירה במקום, שלפי כל מיני תפיסות גזעניות, לא היה מקומו. הוא היה לקונטרס היסטורי נשכח, אך לא נשכח מספיק, שנעמד מול פניה של חברה מורכבת, מסוכסכת ולא מגובשת. לכן, הוא גם נדחה הרחק ככל האפשר בכל רחבי הארץ (מעברות, עיירות פיתוח, שכונות מצוקה וכו' וכו'). בתל-אביב הוא נדחק מדרום למרכז העיר, זאת אומרת: דרומית לרחוב הרצל, בעיקר בין רחוב העלייה לתחנה המרכזית הישנה. שכונה "שולית" זו גם היא הייתה ברובה אירופאית – ניצולי ריקבון המלחמה הגדולה, מהגרים שבאו זה מקרוב, שומרי מסורת, דתיים ואף חרדים, שמשום איחורם את הולדת הצבריות, נאלצו לעמוד מן הצד ולראות, באירוניות גמורה, כיצד האח הצעיר – האשכנזי גם הוא – מגן על זכות היסוד להתקיים בכבוד בעולם הזה. ובין השאיפה להצטרף למרכז לבין הבושה להיקרא שולי, ובין זיכרון העבר לבין הגאווה להתעלם ממנו, באמצע שנות החמישים, כתהום בין שני עולמות, הגיע גלן גוּלד והיה לאות שמבשרת את פני תרבות העיר. בשנה שעברה זכתה אסתר אטינגר בפרס נשיא המדינה לספרות על יצירתה החשובה פלא לילה. סיפורה עוקב אחר שנה מכרעת בהתבגרותה של עטרה הניג, נערה אשכנזית מדרום העיר של שנות החמישים, שמבלה את עיקר זמנה בתהיות בין בית הספר החרדי "בית יעקב" לכיכר דיזנגוף ורחוב רוטשילד. למעשה, הספור משתף את הקורא במתח הגלוי שחשה עטרה בין שני העולמות שחבויים בליבה עד להכרעה הבלתי נמנית שהיא עתידה לקבל. בקטע מרתק ומטפורי להפליא, מצליחה עטרה להסתנן לחזרה של גלן גולד בהיכל התרבות. היא מבקשת ממנו חתימה על מנת להוכיח לחברתה שהיא אכן נפגשה עימו ותוך כך, הם מנהלים שיחה על משמעות שֵמה:"היא הושיטה לו עיפרון ואת ספר הזיכרונות האדום שלה שהפך לפנקס אוטוגרפים. היו לה כבר חתימות של דוד בן גוריון, משה שרת וגולדה מאירסון. 'מה שמך?' 'עטרה'. 'עטרה', חזר מנסה לשטח את הריש ולעשותה גרונית, כמוה. 'עטרה, אף פעם לא שמעתי שם כזה, זה מהבייבל?''לא. זה כמו כתר. של מלך'. 'או, אני מבין, את מונרכית. מלכה או משהו? ''מה פתאום? זה על שם סבתא של סבא שלי'.

היא כמובן לא תגיד לו שזה תרגום של קריינדל. הוא לא יבין את זה, והשם המכוער עלול לפגוע, להפר, לחלל דבר מה בשמיעה שלו ובריכוז" (עמ' 225).רגשות האשמה והמבוכה של עטרה, נוכח ארכאיות שֵמה לצד הערצת האמן המערבי שהגיע להופעה במרכז העיר, מעידים בבהירות רבה על נטיות הלב. נטיות שמטשטשות את אמיתוּת הפחד והאימה מהיות אחר, נדחק ושולי. נטיות שטשטשו את גווני התרבות האשכנזית, בתל-אביב בפרט ובישראל בכלל, במרדפן המתמשך אחר חלום מערבי שאיננו מכאן (במקרה הנוכחי, המוסיקה הקלאסית של באך). ההחלטה לבחור צד מוחלט אחד בין אי-אלו עולמות תרבותיים בחיינו היא (לעתים) ההחלטה הקלה יותר. השאלה שעלינו להתמודד איתה אינה איזה צד עלינו לבחור בחיי התרבות שלנו, אלא, האם אכן קיים רק צד אחד? האם אנו, יחידאיים ומשמעותיים, כמו גם, חלקיקים קטנים במכלול חברתי רב-פנים, יכולים לבחור רק בצד אחד מבלי שנחוש פספוס ואובדן כלשהו? האם אנחנו מוחלטים כל-כך? "ומי אני? עברה מחשבה במוחה, אני יודעת מי אני? כמו בחדר המתנה חשוך למחצה, אני מחכה לדלת שתיפתח, הדלת שמתחתיה יש פס אור דקיק כשערה. לפתע חשה בזיק זעיר שהתעופף אליה והאיר משהו בנפשה להרף קטון ומיד נמוג, כמו הניצוצות של המלחם במסגרייה למטה, ככוכבי שחר. והיא ידעה שבניצוץ הזה, שבא ונעלם, טמונה לה התשובה שאחריה תחפש תמיד, על השאלה שפעמים כה רבות שאלה את עצמה מול הראי באמבטיה, האם אני זאת אני?" (עמ' 297-298). ומי אנחנו? ומה זאת אומרת תל-אביבים? האם גוּלד המתעטף בקור העיר בנובמבר חמישים ושמונה הוא האנחנו? או שמא, הוא אינו אלא ניצוץ שלרגע קט מפגיש בין עולמות, כאור בחושך, כפלא לילה? __________________________________ * פלא לילה מאת אסתר אטינגר, סדרת הכבשה השחורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה* גלן גולד מנגן את וריאציות גולדברג של באך. סרטון וידאו ב - youtube

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלעד אנלן