הרבה
אומץ היה צריך רסקולינקוב כדי לתפור את לולאת הבד בתוך מעילו, להשחיל בה גרזן,
לצלצל בפעמונה של הזקנה ובמחי יד להכות בה ובאחותה למוות.
הרבה אומץ היה צריך איגור ברזין במאי תיאטרון "מלינקי" על מנת לשים על עצמו ועל
בוריס ינטין (שותפו לעיבוד הטקסט) את האתגר הבלתי נתפס של החייאת יצירת האל מוות
הזאת בת מאה השנים על הבמה.
 |
|
"על החטא" תאטרון תמונע
|
וכי
למה נדרש רסקולינקוב לאומץ? החשש מהעונש? ההתלבטות המוסרית? או אולי הפחד לעמוד מול
המראה ההיא שממנה כה חשש. המראה המענה שתענה על השאלה: האם הוא רגיל, "כינה" או אדם
"אמיתי", "מיוחד", "נפוליאון"? (ולי זה מזכיר את המראה שאטריו עומד מולה בסיפור שלא
נגמר ואת "נקודת מפגש" של וודי אלן).
כל כך הרבה יש לי מה לומר על היצירה המופלאה הזאת ובבסיס הדברים, על ההזדהות שלי עם
רסקולינקוב האנטי גיבור. על אי הקבלה שלו את העולם הפגום שלנו, כפי שהוא. על
האמביוולנטיות העצמית שלו לגבי דמותו – פעם אחת אדם עליון וחכם ומאידך טיפש גמור,
משוגע, כשלון. על אמת המוסר הכפולה שלו, על הקושי שלו להרגיש ועל חוסר האמונה שלו
במשהו.
אך זהו רק קצה הקרחון והרי היצירה עוסקת בתחומי חיים רבים ועמוקים אחרים כגון
האמונה באל, אהבה ללא תנאי, מימוש עצמי, שחיתות, עוני, צדק, מוסר, משפחה ועוד
ועוד...
 |
|
דוסטוייבסקי - גאון נרדף
|
הצגה
שהייתה מנסה להניף את כל כובד המשקל של הספר הייתה מכתיבה את גורלה שלה עצמה מבעוד
מועד. טוב עשו, אם כן, חברי מלינקי, שבחרו לצמצם את כמות הדמויות לאלה העיקריות
בסיפור והצליחו, כבקסם, להעביר לצופה את קו העלילה והחוויה המרכזי של ה"חטא ועונשו"
באולם הקטן והאינטימי של תיאטרון תמונע וזאת "רק" בשלוש שעות שחולפות ללא קושי.
כחסיד של תפאורה מינימליסטית נשבתי בקסמיו של עמוד העץ הניצב במרכז הבמה ומשמש
כסוסה, כקורבן וכצומת דרכים מעת לעת. המוסיקה שכללה, כלי מיתר כמעט וצורמים, הייתה
מלאת אווירה ומצמררת – מצליחה ממש לגעת בתת-מודע של המאזין ומאווירה (מלשון אוירה)
בצורה מדויקת את רגשות הבלבול ההזיה והמתח שאוחזות בגיבור השפל המסכן.
לצערי, לא ניתן לומר דבר דומה על השחקן דורי אנגל ששיחק את הדמות. מלבד ליהוק פיסי
נכון ומתאים, מרחק שנות אור בין הדמות לשחקן: במקום אדם שבור רצוץ מבולבל וטרוד
ראיתי על הבמה שחקן מקריא טקסט בדייקנות ומודע לכל תנועה. לא ראו על הבמה אובדן
שליטה, בלבול, סערת רגשות וכעס כפי שהיו מאפיינים את רסקולינקוב האמיתי. במקום
הרגשת הזדהות המוכרת לי עם הדמות, הרגשתי כי עומד מולי נציג של רסקוליקוב שמפיץ
תורתו בביטחון עצמי מוגזם ואולי הוא קרא את הדמות אחרת ממני כבעלת עוצמה אמיתית
ואני סבור ההפך. עם זאת, המחצית השנייה היטיבה עם דורי והיו כמה סצנות
טובות (הווידויים לסוניה). אני נוטה להאמין שהעניין הוא של חבלי לידה והביצוע
ישתפר.
מאידך, שאר צוות השחקנים שיחקו לתפארת תיאטרון הפרינג' בארץ (שסובל בצורה אירונית
מחוסר תקציב אע"פ האיכויות העולות בהרבה על תיאטראות "וועדי העובדים" היקרים).
דמיטרי רוס (שאהבתי אותו גם "בזר") ששיחק את אביה של סוניה, מרמלדוב, נתן מונולוג
מעלף (עם כי פאות הלחיים השחורות הפריעו לי בתפקיד הסבתא שגילם גם כן). רינת היטלמן
ששיחקה את סוניה בצורה טבעית הצליחה להפוך דמות קטנה יחסית לבעל משמעות ועומק.
אפילו שישבה בצד הבמה הביטה בעיניים בוהקות ותמימות ונראתה כמו ציור רנסנסי.
הגדול מכולם, דודי ניב ששיחק את החוקר פורפירי כאילו היה הוא עצמו: בבהירות חדות
לשון כתער, מבט מהפנט חכם מזיע ומשוגע כאחד ובצחוק מתגלגל מיסתורי. דודי הגדיל
לעשות שהצליח להתחמק מלהפוך את הדמות לסטריאוטיפ והילך על הקו הדק שבין משחק מוגזם
לבין הדמות הקיצונית. בפרשנותו נראה שגם החוקר נשבה בקסמי התאוריה של רסקולינקוב
(אע"פ שמכחיש בדבריו) וגם הוא היה רוצה להיות אדם עליון.
החטא ועונשו הוא השקפת עולם ולא רק סיפור. לפיכך קל מאוד להיכשל בלהעביר אותו. די
בזיכרון\סיוט הסוסה כדי להכשיל כל הפקה בינונית. תיאטרון מלינקי עמדו גם במשימה זאת
במקוריות ובכישרון וכל זאת בליווי מוסיקה מקורית, שפה עכשווית ובהרגשה שמולך יש
יצירה אמיתית ומרעננת.
מי שקרא את הספר ייהנה מהשחזור החי על הבמה של הנקודות העיקריות ומי שלא, אני מקווה
שהדיאלוגים העשירים, ישכנעו אותו לקרוא את הספר העשיר פי כמה.
אנשים מיוחדים, נפוליאונים, היו הולכים להצגה הזאת!
הכנס תגובה לכתבה
חזרה למדור כתבות, מאמרים קצרים
לדיון המלא בפורום
תגיות נושא : ספרות רוסית |תיאטרון תמונע |