אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מועדון דיומא / ארתורו פרס –רברטה


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
10/11/2006
מועדון דיומא / ארתורו פרס –רברטה
מועדון דיומא / ארתורו פרס –רברטה/ הוצאת פראג

השטן של אספני הספרים ביקורת על מועדון דיומא מאת ארטורו פרס רבטה

מה הקשר שנכתב בין הסופר לאלכסנדר דיומא מחבר שלושת המוסקטרים ובין ספר קדום שאותו כתב השטן בכבודו ובעצמו לפני כך וכך מליוני שנים?

זוהי השאלה שעימה מתמודד גיבור "מועדון דיומא", ביבליופיל וסוחר ספרים במסעותיו בעקבות שני פריטים נדירים ביותר. אחד של "שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא ואחד של הספר בשם "הדלומלניקון" שנכתב בעצם בידי השטן (ובברור מבוסס על ספר הכישוף של ה. פ. לאבקראפט "הנקרונומיקון" שבאמצעותו אפשר לזמן חייזרים מפלצתיים מיקומים אחרים) והודפס במאה ה-16 בליווי איורים מוזרים ביותר שכולם מוצגים בספר.

החיפוש מוביל את הגיבור אל המקומות המוזרים ביותר ואל האנשים המופלאים ביותר. אספני ספרי הרפתקאות מהמאה ה-19 ואספני ספרי מיסטיקה למיניהם, לרוב אלה הם אותם האנשים, מרדף שמביא אותו למפגש עם סיטואציות מצמררות ביותר ולבסוף עם השטן בכבודו ובעצמו.

למי שהעלילה נראית מוכרת במקצת זה משום שזהו הבסיס לסרט ה"שער התשיעי" של רומן פולנסקי. אלא שהעלילה אינה זהה. רומן פולנסקי מחק, ובצדק רב מבחינתו את כל התת עלילה על אספני וחובבי אלכסנדר דיומא שהיא כה חשובה לספר כדי להתרכז לחלוטין בחיפוש אחר ספרו של השטן. ואכן הסרט נעשה דרמתי ו"מותח" יותר כתוצאה.

אבל מאידך הוא איבד הרבה מהעושר הקיים בספר. העושר בתיאור כל הטיפוסים המוזרים שכל אחד מהם הוא אנציקלופדיה מהלכת של הספרים האזוטריים ביותר שניתן להעלות על הדעת שרובם חברים במועדון חובבי אלכסנדר דיומא. המספר של הסיפור הוא מומחה ומעריץ של ספרות הרפתקאות של המאה ה-19), שדומה שעם חלוף הזמן וההשתנות המוחלטת של הטעם הספרותי, והצטמצמות הקריאה בספרים בכלל נמחקה לחלוטין מהמודעות של אנשי סוף המאה ה-20 (ושלקורא העברי, רוב הסופרים מסוג זה ששמותיהם מוזכרים בספר להוציא אלכסנדר דיומא עצמו ועוד אחד או שניים כמו רפאל סבטיני, לא יהיו מוכרים כלל). אבל לא, הסיפור מתאר בין השאר חבורת אנשים מעריצי אלכסנדר דיומא כמו גם סופרים פופולריים אחרים ידועים פחות מזמנו שנפגשים במועדון מיוחד - "מועדון דיומא" כדי לדון ולהיזכר בספרים האהובים עליהם כל כך גם:

"בימים אלה של בינוניות וחוסר כשרון…כשאיש אינו מעריך עילויים כמו שהעריכו אותם קוראי הרומאנים בהמשכים …שנהגו לשרוק לבוגדים ולהריע לאבירים הנועזים המושלמים…תרועות שלמרבה הצער כבר לא שומעים בשום מקום , כיום הן נחלתם הבלעדית של התמימים והילדים".

מספרם של חברי מועדון זה הוא רב יותר ממה שניתן היה לחשוב והם כוללים את שמנה וסולתה של החברה האירופית. לא כל מעריצי הספרות הפופולארית הישנה הם כמסתבר ,תמימים וילדים….

לכל מי שבינכם שמחפש "פנטסיה קשה" של גודש של אירועים על טבעיים אני חושש שלא צפויה לו הנאה רבה. אין בספר אירועים פנטסיים מרובים, הכל הוא מרומז בלבד, לפחות עד העמודים הסופיים שבהם הספר הופך לפנטסיה אמיתית. יותר משזהו ספר של פנטסיה זהו ספר על פנטסיה ויותר נכון פנטסיות מסוגים שונים, שבסופו של דבר כולן מיעודות להשגת מטרה אחת –השגת כוח, ועל האנשים שמוכנים לעשות הכל כדי לממש פנטסיות אלה בחייהם המשעממים, בין לחיות כמו גיבור, איש המאה ה-17 מספריו של אלכסנדר דיומא ובין לעסוק בזימונו של השטן.

בעושר התרבותי והספרותי, ובהתייחסויות הספרותיות למגוון עצום של פריטים נידחים שרק יודעי ח"ן מעטים בעולם הספרות יזהו אותם, הספר מזכיר יותר מכל ספר של חורחה לואיס בורחס או אומברטו אקו מחבר שם הורד ו"המטוטלת של פוקו" (ספר על אגודות חשאיות מוזרות שאני חושד שהיה לנגד עיניו של המחבר כשכתב ספר זה). המחבר מכניס את הקורא לעולם הזר והסגור של אספני הספרים והמיסטיקה, עולם שמתגלה כמוזר יותר ויותר ומסובך יותר ויותר מעמוד לעמוד, עד שהוא נעשה פנטסטי לא פחות מכל יצירה דמיונית של טולקין. ומעל לכל יש בספר אווירה של משחק אינטלקטואלי, בניסיון לפתור את החידה של שני הספרים שאולי קשורים ואולי לא, חידה שפתרונה יכול להביא ללא פחות לשיבתו של השטן אל כדור הארץ (אם כי וכאן אני מגלה ספויילר, אין בכך כל צורך, השטן נמצא כל הזמן על כדור הארץ).
 
את הספר הזה קראתי בשקיקה, לא רק בגלל העלילה כמו גם ובעיקר הדמויות. חוקרי, אספני ומחפשי הספרים המוזרים שמתעניינים גם במיסטיקה וגם בספרות ההרפתקאות בצורתה ביזרית והנידחת ביותר. ובהכירי את הזן הישראלי של הדמויות המתוארות אני יכול להעיד שהסופר הוא ריאליסטי לחלוטין בתיאורם, (אם כי המציאות היא לרוב אף דמיונית יותר מכל מה ש-ארתורו פרס –רברטה מתאר בספרו).

יש לשבח את תרגומו של יורם מלצר שהוא אולי אחד האנשים הבודדים בארץ שמסוגל היה לעמוד היטב בתרגומו על כל הדקויות הספרותיות והתרבותיות שאליהם מתייחס המחבר.

כשסיימתי את "מועדון דיומא" חשתי לצד תחושת ההנאה הצרופה, גם קינאה בסופר. אילו אני הייתי מחבר רומן, מן הסתם זה היה משהו מסוג זה.
 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד